היא סתם מרחמת על עצמה, היא לא מסוגלת בכלל להעריך את מה שיש
לה. רק חצאי כוסות ריקים... אבל חייבת להיות סיבה לדמעות
היומיומיות שלה. ביום חמישי היא אמרה שהיא בוכה פחות, ורק עם
סיבה. גם השבוע היא בוכה עם סיבה. הרבה סיבות. ביום חמישי הזה
היא תגיד שהיא בכתה הרבה השבוע. יש לה הרבה סיבות, כל כך הרבה
סיבות. מסכנה... באמת... צרות של עשירים יש לה זאת.
שתפסיק עם השטויות האלה ותבין שהיא בסך הכל ילדה מפונקת שצריכה
ללמוד להחליט.

יש מקום כזה, בין שנאה עצמית לשנאת אדם, מקום בו את מנסה לחזור
למקומות ישנים. 'אולי אז לא שנאתי את עצמי כל כך'. אולי אז היה
משהו, משהו פחות נורא. וזה לא שעכשיו כל כך נורא, את פשוט במן
רגע כזה. רגע שהוא כמו כוויה טריה; בוער, שורף, מכלה. כאב
נקודתי.
את תוהה אם בחרת את הדיסק הזה של ארקדי במקרה, "לאהוב אותך
ככה, כמו שאת, בלי תנאים" הוא אומר ששניהם בחושך, שזה קורע
אותו. את הדמעות היבשות שלך אף אחד כבר לא יראה וישאל  מה קרה.
את האסוציאציות שלך אף אחד לא מנסה להבין, את לא מנסה להבהיר,
ואת מתחילה להכנס למערבולת של מילים שלא מצליחות לקבל מבנה או
סדר הגיוני. בבוקר הבטן כאבה לך, עכשיו היד. את כל הזמן כואבת.
את כל הזמן בסדר. את לא.

והנה. עכשיו תורי. אני צריכה לדבר, על עצמי. למה זה כל כך קשה
לי? אף אחד לא מכריח אותי כאן לכתוב, אני בחרתי להכנס לחלון
הכתום הזה. אני. אני. אני.
הקול של יהודית עושה לי מן משהו בבטן, איזו התכנסות חגיגית
לכבוד הקול הרך, העדין הזה. זה כמו שההיא עשתה לי, ההיא, זו
ששמה לבדו יכול לשנות אצלי בבטן סדרי עולם. שוב אני מתגעגעת.
כמהה למגע, למבט, למילה שמיועדת לי ורק לי, כזו שלא היתה נאמרת
לאף אחד אחר.
היא בכלל לא קשורה לעניין. דברים אחרים פתחו את ברז הדמעות,
דברים אחרים מלחיצים אותי בימים האלה, היא בכלל לא קשורה.
ואולי היא תמיד תהיה... היא תמיד תהיה.

לפעמים אני בסך הכל מנסה להשתחל במילים שלי לתחושה, לתחושה של
המתולתלת שצוחקת למצלמה. בטוח שיש לה סיבה לצחוק וגם אני רוצה.
המילים שלי יהיו בעתיד שלה. ומישהי אחרת תנסה למצוא עקבות...



16 במרץ. 2004.