יצאתי מהמלון ב- 9 לערך. הרבה זמן לא נשמתי אוויר רחוב בשעה
מוקדמת זו. חייכתי לספר, שחומד לזקן שלי, זה מספר ימים. תער
חד, אך נעים מתגלגל על עור שזוף וזיפי, חותך נתח בבשר. לא
היום, אולי מחר אתגלח. מחר אומר זאת שוב. אבל בינתיים המשכתי
לרחוב הצבעוני, הטובעני. מהר נסחפתי בזרם היום, שאלפי מקומיים
כבר שוחים בו חיים שלמים, נתקל, דוחף, נדחף, תר אחר הנתיב
הבטוח והיעיל. טיפת שמן רותח מזנקת לאוויר מתוך מחבת מוזרה.
כדאי שאעצור לאיזה ארוחת בוקר, זבל מטוגן- אבל טעים...
ההמולה הייתה גדולה, צעקות רוכלים מכל עבר, נשים עם סלסילות
ענק על ראשיהן, מעבירות סחורה, קניות, או סתם ערימת עצמים לא
ברורים, עוברים ושבים מתעניינים או לא, פרות, חזירים, והמון
ילדים שמתרוצצים סביב כל אלו, כשברקע מלווה את הרחוב תערובת
ריחות חריפה ומסתורית. הפעם, הייתי צריך לפלס לי דרך בהמון
בעודי נספג בשמן של ארוחת הבוקר שלי.
לא ממש ידעתי לאן אני הולך, רק חשבתי להסתובב ברחוב הראשי,
לקנות איזה דבר או שניים, וללכוד את החוויה היומית המקרית שלי
באחת הפינות. עד עכשיו לא התאכזבתי. צמיג דק ורעוע מפלח שלולית
רפש, ומתיז על החיה המטונפת, שהייתה עסוקה בליקוק תמים. מונית
על תלת אופן, הרכובה בידי ילד בן 13 אולי, חלפה סנטימטרים
ספורים מגופי, בדיוק כשהגעתי לצומת הרחובות, ומהבהלה כמעט
ודרכתי בתוך שלולית רפש. מספר חזירונים צעירים התרחקו מהאירוע
בצווחות איומות, שמשכו את מבטי אל דמות בודדה, היושבת בחזית
דלפק ריק. על פי תרבוש הבד המלופף על ראשו והצמיד המסורתי,
ידעתי שהוא סיקי דתי.
כשהבחנתי בו, עיניו כבר היו נעוצות בי, ומיד התרככו לחיוך חם.
עוד מישהו שינסה לרושש כמה רופיות ממני, חשבתי, אבל היה בו
משהו מסקרן, שמשך אותי להתקרב אל עבר הדלפק התימהוני שלו. יד
עבה לופתת ברכות קבוצת שיערות, ומחליקה מטה. עיניים טובות
ופנים חביבות קידמו את פני, בזמן שהתיישבתי על הכיסא החורק. יד
אחת משחקת בזקן הארוך שלו, והיד השנייה מושטת לעברי. יד ענקית,
לא אחת שרואים כל יום, ידי הייתה לו ככפפה ריקה. הוא מלמל שם
שלא התאמצתי מדי לקלוט, ושאל לשמי באנגלית מדוברת. לאורך כל
השיחה הוא לא עזב את ידי, מיד הרגשתי חוסר נעימות ומבוכה.
ניסיתי למשוך אותה בעדינות, אך הוא התנגד, והסביר בהתנצלות,
שזו הדרך היחידה שלו להתחבר אל הנשמה שלי. הוא קלט את מבט
הבלבול שעל פני, חייך, וסיפר לי שהוא קורא בנשמה, רואה דברים
שקרו, דברים שייקרו, דברים שהיינו רוצים ודברים שלא יהיו
מעולם. תמיד כשאני נתקל בפחד מהלא נודע, אני מצטמרר ורטיבות
חמה פוקדת את עייני. כך היה גם הפעם. לא ממש יכולתי לדבר,
וחשתי תחושה מוזרה בבטני. הוא עצם את עיניו, ואזור האחיזה
התחמם. ריח הקטורת המשכר, תרם את חלקו בהנצחת האירוע, וגרם
לכול הטקס להמשיך להיות רגוע ושליו.
ההתחברות לנשמה ערכה כדקה, שבמהלכה ניסיתי לגבש עמדה מסוימת על
הנעשה. מצד אחד, זה נשמע כמו מיסטיקה מהסוג המופרך, אך מצד
שני, היה משהו במגע שלו ובמה שזה עשה לי. התהליך הסתיים עוד
לפני שהצלחתי להגיע לגיבוש, אך כשהוא פקח את עיניו, היה לו מבט
חודר, רציני ואמיתי. הייתה עוצמה מיוחדת במבט שלו, הרגשתי
כאילו גרם לזמן לעמוד מלכת, כאילו היינו פה רק שנינו. אני
והוא. ידו וידי. המבט והכיסא. גרוגרת מאסיבית נעה באיטיות
מעלה, מטה. הסיקי פתח מעט את פיו, לקח נשימה עמוקה ובלע רוק.
המתח והציפייה גדשו כל איבר בגופי. הרגשתי כמו נביא העומד לקבל
את הבשורה.
אתה יכול להירגע, הוא פתח בקול שקט ורגוע. אני לא מתכוון לומר
לך משהו שאתה לא יודע כבר. הייתי מבולבל. כל דבר שאתה מחפש
נמצא אצלך, ואתה פשוט לא רואה אותו, הוא המשיך, לא בגלל שאתה
עיוור, אלא בגלל שאתה לא מסתכל בכיוון הנכון. נסחפתי איתו.
הוא הבהיל אותי כהוגן, כשמשך את ידו העצומה מידי, ותלש
בפתאומיות שערה בודדה מזקנו הענף. אתה יודע מה זה? בחן אותי.
לא, עניתי. הוא תפס בידו השנייה את קצהו השני של השערה והמשיך,
זהו הגבול בין הגשמיות לרוחניות ידידי, אם תמצא אותו, עמוק
בתוכך, תהייה האיש המאושר בעולם. עיניו השחורות היו פתוחות
לרווחה, מהפנטות, גרמו לי לפעור מעט את פי. פעימות ליבי הכפילו
את השניות, והרגשתי את רגלי רועדות.
הנהנתי בראש לאות תודה, לא הייתי מסוגל להפיק תו בודד מגרוני.
הרגשתי צורך עז ללכת, או בעצם לרוץ, אולי אל האושר...
שני שטרות כסף רעועים ומקומטים מתנגשים בדלפק תימהוני, ונאספים
מיד.