הכל התחיל לפני כמה שנים. הייתי אז בכיתה ח', או ט'. אני לא
ממש זוכר, וזה גם לא ממש משנה. לילה אחד, התחלתי פשוט לחשוב
עליה. מאותו לילה הייתי חושב עליה ימים כלילות.
היא הייתה יפה, היפה מכולן.
יש לה עיניים גדולות וחומות, שיער חום ארוך, גולש וחלק
היא נמוכה ממני כמעט בראש, והיא בנויה טוב.

היא למדה אז בכיתה מקבילה אליי, וכל מה שיכולתי לעשות היה
להסתכל עליה מרחוק, ופשוט להעריץ. למדתי איתה מתימטיקה באותה
כיתה, ומובן שלא יכלתי להתרכז במילה אחת שהמורה אמרה.
היא ישבה בקצה השני של הכיתה, כל כך יפה, כל כל מושלמת. כל
כך.. אלוהית.

יום אחד החלטתי שאני אוזר אומץ וניגש אליה. עלינו על אותו
אוטובוס תמיד, אז פשוט ירדתי בתחנה שלה, שלא הייתה רחוקה מדיי
מהבית שלי. הייתי אז סך הכל ילד קטן, מפוחד וטיפש. אני לא זוכר
בדיוק מה אמרתי לה, אבל כנראה דברים מטופשים, דברים שלא הייתי
צריך להגיד. וכנראה שהבהלתי אותה.

מאז עברו שנתיים שלוש בערך, ולא החלפנו אפילו חצי משפט רצוף,
לא שקודם היינו כאלה ידידי נפש. אחרי המקרה הזה הייתי בטוח שזו
הייתה די הידלקות וזה די עבר לי.
די.

אבל עדיין המשכתי להסתכל עליה כמו שהשמיים מסתכלים אל הים. כל
פעם שראיתי אותה חולפת במסדרון... אותה תחושה, אותה
צמרמורת....
ואז עלינו לתיכון. לאותה כיתה לא הגענו, אבל עדיין היה לנו
שיעור משותף - אנגלית.
אני ישבתי בשולחן השני, אבל היא ישבה בפינה הרחוקה של הכיתה
כמובן שזה לא מנע ממני להמשיך להסתכל עליה, מה שכן הצוואר שלי
נתפס הרבה :)

ואז, לפני כמה ימים, הכל שוב חזר, ויותר חזק. כמו נהר שפרץ סכר
שהחזיק אותו כל השנים האלה.
אני לא יודע אם זו אהבה, ואם זו לא, אז מה כן.
אבל אני רק יודע שהתחושות עצומות.
עכשיו, שלושה ימים לפני יום האהבה, אני יושב כאן ושובר את הראש
מה אני עושה בעניין, ואיך.

יומיים לפני יום האהבה, אזרתי את האומץ והלכתי לדבר איתה.
אחרי שכבר הכנתי את הטישו והשוקולד לסירוב, היא הסכימה!! :)))
התחלתי לרוץ בשכבה כמו מטורף, מחבק כל מה שבדרך, כולל המורה
המקומטת שלי לאנגלית.
אנשים הסתכלו עליי, אבל לי לא היה אכפת!!!!!!! הייתי המאושר
באדם!!!!!!!!!!!

יצאנו באותו יום האהבה, יום שישי. ישבנו קצת בבית קפה, קצת
בטיילת, ודיברנו המון.
למדתי להכיר אותה כמו שלא למדתי להכיר אף אחת אחרת.
והפרפרים בבטן לא לקחו הפסקה אף לא לשניה
הייתי בשמיים.
אחרי אותו יום שישי יצאנו עוד כמה פעמים. עכשיו אנחנו אחרי חצי
שנה של חברות, ועדיין כל פעם שאני רואה אותה אני נמס.

יומיים לפני יום האהבה, אזרתי את האומץ והלכתי לדבר איתה.
היא מרחה די הרבה, אבל את השורה התחתונה הבנתי...
היא לא רוצה כלום איתי. המילים עדיין מהדהדות לי בראש.

קשה לי לעכל איך רגש כזה חזק יכול להיות חד צדדי. פשוט קשה
לי.
ואולי תגידו שהגזמתי אבל מאז אני בדיכאון טוטאלי. וכבר עברה
חצי שנה.

יומיים לפני יום האהבה. אני הולך לדבר איתה!!! אני רק צריך את
ההזדמנות.... לא יצא... טוב, תמיד יש את מחר....
יום לפני יום האהבה!! היום בבוקר נשבעתי שאני אדבר איתה! אני
רק צריך לתפוס את הרגע.... לא יצא... טוב, תמיד יש את מחר....