ישבתי אצלה בבית. באמת בית מדהים (טוב, אולי אני קצת מגזימה),
אבל בהחלט לא בית תל אביבי טיפוסי. אני לא אוהבת את תל אביב.
בכלל לא. מקבלת בה הרגשה של ניכור, של זקנה. ככה אני. הכל
מתקשר לילדות באיזושהי צורה מעוותת.

היא הגישה לי תה של אשכוליות אדומות ובצד הניחה צלוחית עוגיות.
משובחות יש לציין. סיפרה לי איך החברה שלה קונה כל דבר חדש
שיוצא לשוק, כך גם העוגיות. המילה האחרונה בעוגיות (אם יש כזה
דבר).
האווירה התחממה. החומות החלו לרדת. הרגשתי טוב. בטוח.

ניסיתי לספר לה מה אני מרגישה מבלי להרגיש שאני נשמעת פתטית או
מוזרה. זה לא ממש הצליח לי, אבל השתדלתי לא לוותר. ממילא לא
ראיתי אותה כבר חצי שנה, ומי יודע מתי אראה אותה שוב, כך שלא
ממש משנה מה תהיה דעתה עליי.
אולי אני מנצלת אותה. שתקשיב לי, שתאהב אותי שוב. אולי.

אח"כ היא הגיעה, כולה קישקושים ודיבורים. הפריעה לנו. שתקנו.

מהרגע שהלכה, כמו אבד הקסם. נותרו רק זיכרונות להעלות. תמיד
שנאתי את זה. כאילו אין לנו דבר מן ההווה כך שאנו נאלצות לברוח
למחוזות עבר. להיצמד לימים (שהיו) טובים יותר.
"למה בכלל נפרדנו?" שאלה אותי. קצת עצוב, חשבתי לעצמי, מה היא
לא מבינה?, שוב הרגשתי איך נקודת החיבור הקלושה נמוגה אט אט
בלי שליטה.
גם היא לא מבינה. איך לא השתנתה הילדה הזו. איך יש מישהי חדשה
שחובקת אותה בלילות.
איך לא הרגשתי קינאה, ואפילו לא צער.
האם יכול להיות שאני מתבגרת סוף סוף?
לא נראה לי.

נפרדנו, ירדתי למטה, לקור. נכנסתי לאוטו. התנעתי. דחפתי דיסק
של ג'ול למערכת וניסיתי לבכות. אף דימעה לא ירדה.