כשגילי,הילד מהכיתה שלי מת,
המורה לאומנות אמרה שהוא היה ילד "פוסט מודרניסטי".
ובגלל שעוד לא ידעתי מה זה אומר בדיוק,קצת כעסתי עליה;
כי זה היה נשמע כמו קללה או משהו.

גילי,בשביל אדם שלא הכיר אותו ממש מקרוב,היה ילד ממש רגיל;
הוא שיחק איתנו כדורגל לפעמים,
הוא אהב משחקי מחשב
ואפילו הייתה לו פעם חברה.
אבל עמוק בפנים גילי היה שונה,
גיליהיה מדבר איתי על דברים שעד היום אני לא לגמרי מבין אותם;
על איך שאחרי שנמות- נתעורר בגוף אחר,
על איך שהעטיפה של הוופלות מסרטנות
ואפילו הוא אמר לי פעם שהוא היה רוצה להיות אחד מהילדים האלה
שיצחק רבין ביקר אצלהם בגן,
כי זה מסקרן אותו לדעת איך הם הרגישו ביום שהוא נרצח.

אחרי בית הספר הלכתי ישר הביתה.השעה הייתה שתיים עשרה
בצהריים.ובדיוק שעתיים לפני שההלוויה של גילי הייתה אמורה
להתחיל עליתי לחדר,פתחתי מילון וחיפשתי את ההגדרה של "פוסט
מודרינזם".היה רשום שיצירה שנחשבת "פוסט מודרניסטית" היא לא
קבועה.ז"א שלכל אחד יש פרשנות אחרת בשבילה ושהיא אף פעם לא תלך
לכיוון אחד.באותו רגע התחלתי קצת לחבב את המורה לאומנות,כי זה
בדיוק מה שגילי היה.

בהלוויה ראיתי הרבה אנשים,את רובם לא הכרתי.
גם המורה לאומנות הייתה שם.
כמעט כולם בכו,אבל לי לא יצאו דמעות.אפילו אמא שלי בכתה,היא
תמיד עושה את זה.גם שרבין נרצח היא בכתה,ואני עד היום לא מבין
איך אפשר לבכות על בן-אדם שלא הכרת.

השיא היה שאמא שלך גילי התעלפה ולקחו אותה לבית החולים.
אחרי שכולם התחילו להתפזר,ראיתי שהמצבה של גיל מלאה באבנים
קטנות,ובלי שום סיבה זה ממש הרגיז אותי.
התחלתי לבכות ומא שלי חיבקה אותי ובכתה יחד איתי.
הדמעות שלה טפטפו לי על החולצה.
הסתכלתי עליה והיא חייכה אליי את החיוך המדברי שלה.

כל זה גרם לי לחשוב על מה יהיה כשאני אמות.
אולי אני,גיל ויצחק רבין
נשב כולנו על אותו ענן ונסתכל על כולם.
ואולי נראה איך אמא של גיל בוכה עליי,למרות שהיא לא מכירה
אותי,ואיך אמא שלי מתעלפת ומפונה לבית החולים.
ואיך שהמצבה שלי,בסוף על העניין,מלאה באבנים קטנות-
שכל אחת מהן מסמלת מישהו שלא הכיר אותי בכלל.