אני  שונאת לבכות.  בכי  בשבילי  זה  סוג  של  השלמה.  להשלים
עם  זה  שהחיים  בזבל, עם  זה  שאני  והוא  כנראה  כבר לא
נהיה  ביחד, עם  זה  שאף  אחד  לא  יציל  אותנו  מהתהום  שאנו
נופלים  אליה.
אומרים  שכשסבתא שלי  נפטרה  לא  הפסקתי  לבכות  שלושה  ימים
ברציפות.  מוזר...  עברו  שש  שנים  ועדיין  לא  נראה  שהשלמתי
עם  זה.
בתחנת  דלק  שומעים  משהו  מעודד  ברדיו.  מחר  בבוקר, ישמעו
באותה תחנה  בדיוק, על  פיגוע  שיקרה  בעוד  כמה  דקות.
אופטימיות  מדוכדכת, זה  מושג  מתאים  למה  שקורה  עכשיו.
אופטימיות  פסימית  זה  מושג  אירוני  מידי  לסיפור  שלי.
בכלל, אופטימיות  זה לא  מסוג  האמונות  שמגשימות את  עצמן.
פעם  הוא  אמר  שאין לי  אלוהים.  אמרתי  לו  שהוא  טועה.  זה
היה  בתקופה  שהייתי בטוחה  שאני  צדיקה.  הוא  צדק, אני
טעיתי.  אם  אני  לא  אעזור  לעצמי  אלוהים  לא  יוכל לעזור
לי...  ובכלל, אני  חוטאת.  חטא, חוטאת, חטאתי.
עכשיו  מתנגן  באוטו  דיסק  של  שלמה  ארצי  (אנחנו  בחדרה).
"בגן  העדן  של  ילדות...  נפלה  זקנה  פתאום", וזה  כן
שקיצרו  לי  את  הפז"מ  ושלא  יספרו  לכם  אחרת.
שקרנית  פתולוגית  אני.  מפזרת  חיוכים  לכל  עבר, מספרת
לכולם  שהכל  מצויין...  שקרנית.
ש-ק-ר-נ-י-ת!!!
המצב  חרא, ואני  נרקבת  מבפנים.  הם  כל  הזמן  שואלים  מה
עם  איתו, ואת  מתחמקת.  לא  בא  לך, לא  מתאים  לך לדבר  על
זה...
הם  כבר  לא  מכירים  אותך, את  כבר  לא  מזהה  את  עצמך.
שיט, הדפים  נרטבו.  תפסיקי  לבכות  מפגרת!  את  גונבת  לעצמך
את  כל  הפאנצ'  ליינס.
תמותי  אופטימיות  זהירה  (ברקע  אייל  גולן  ואנחנו  כבר
בחיפה), נו  מילא, אומרים  שבכי  משחרר.