עמדת מעל הכיור במטבח, בידך האחת סכין חדה ובשניה תפוז. בתך
הקטנה מונחת על שולחן המטבח, בובה ורדרדה, מביטה בך בדממה,
בדממה מוקסמת, כיצד יד גסה כל כך כשלך, אבהית, העבירה ברכות
שכזאת את הסכין על פני התפוז בעוד היא משאירה עליו את השכבה
הלבנה. מתוך כבוד לתפוז, לא היה נעים לך לבייש אותו
במערומיו... אחר כך חתכת אותו לרבעים, הקפצת את חצאי הגרעינים
והסתכלת בדאגה על כתם המיץ הכתום שהשארת על משטח השיש הלבן וגם
מעט על חולצתך. הוצאת צלחת שטרם התייבשה ממתקן הייבוש, הנחת
והגשת את התפוז לבתך, באהבה...היא בחרה לה אחד מרבעי התפוז
והרימה אותו בעדינות מן הצלחת, בחנה אותו מעט וציינה לעצמה
במושגים שלה, שאצבעותיה דביקות וזה לא בסדר... והאצבעות בזמן
התהייה הקצרה כבר נדבקו זו לזו בשל התפוזיות. בתך עד מהרה כבר
דחפה את אותה רבע תפוז לליבה-פיה, והתפוז גדול והפה קטנטן והיא
הרגישה כיצד הוא נמחץ כנגד שיני החלב האמיצות שלה. והיא סוגרת
ונועלת שיניים מרגישה את המיץ זולג לגרונה ומביא לך במתנה
שיעול קל. אתה מביט בה בסיפוק, מעלה קצה חיוך ואחר מתיישב אל
מול כוס הקפה השחור והזיתים שהכנת לך מבעוד מועד. היא דוחפת
ואתה מעיר הערה או שתיים לעצמך או אולי לבתך על היתרונות
בויטמין A    המצוי בתפוז, פונה אליה בהתרגשות ואומר: "תפוזים
זה טוב לעיניים הכחולות שלך". היא בין הרבע השלישי לרביעי, כבר
דימיינה את עיניה הכחולות, שתבחין בהן עוד רגע כשתלך אל המראה
בחדר של אמא ואבא. כי לנסיכות, כמוה, תמיד יש עיניים כחולות
ואיך שיום אחד אחרי שכולם יגלו שהיא נסיכה, היא תעניש בחומרה
את כל הילדים שהציקו לה וצחקו עליה, וכמובן שתחוס עליהם
בסוף...אחרי שיתחננו.

והימים קופצים ורצים דורסים ומטמאים זה בזה זה עם זה וכל מה
שנשאר משנה אחת זו או אחרת, הם שבבי זיכרון קטנים שהתפזרו
בקופסא המזדקנת שלך... ולאחרונה גדלה בתך, וכבר ציינת לעצמך
שוב ושוב כיצד יש לדפוק על דלת חדרה. זוג משקפיים הונחו על
אפה, ואתה דימיינת את היום בו תלכו אל הרופא והוא יגיד לה "את
לא צריכה יותר משקפיים, אכלת מספיק תפוזים." קוי פניה דמו יותר
ויותר לאמה ופחדת באמת פחדת כשראית חצאית ברך אדמדמה משרטטת על
גופה קווי אגן עגולים ויפים. בתך כבר לא הביטה בך מאחור בדממה,
אלא עכשיו עמדה מולך ופתחה את מלוא פיה (שהיה פעם כל כך קטנטן)
ולא תפוזים בין שיני חלב, אלא מילים! ועוד אילו מילים! ולא
הבנת...לפעמים כעסת על אי השקט המר ששרר בבית, אבל לא הבנת...
היא רטנה ורטנה על כל מילה טובה או רעה שהוצאת למענה
מפיך-ליבך, לא הסכימה לחיות במסגרת ביתך, לא הסכימה להיות
זהירה, ורדרדה, שלך, צעקה וצעקה עד שהביאה אותך לצעקה, לבכי,
על חוסר הידיעה, או אי הרצון להבין את העובר עליה.        

ועכשיו, אגלה לך סוד. אלחש לך אותו בין הקרחת החמימה לכובע
הקסקט איפה שהריח שלך מורגש בשיאו. אני אגיד לך איך שבתך נזכרה
בך היום, דימיינה בראשה את שלל התפוזים שקילפת וחתכת למענה,
ואיך שכתור נסיכה, לא החזירה מנה אפיים לאותם רעים שהציקו
וצחקו לה אלא למדה לחיות איתם, בשלווה. היא נזכרה בתפוזים
והתפוזיות הדביקה עלתה בין אצבעותיה, שמראיהן השמנמן נותר עם
השנים, ובקשה בליבה-פיה סליחה.  סליחה על כך ששכחה את הדממה
הקסומה שנסכת עליה ושהיא למרות כל הבחורים והחצאיות, הצעקות,
היללות והצרחות, עדיין, ולא במובן הבנאלי, אוהבת אותך...
והבטיחה, שלא תכעס אלא רק תקלף אותך ותשאיר אותך בשכבתך הלבנה.
מתוך כבוד, מתוך אהבה, לא תשפיל ותבייש אותך שוב במערומייך.