הגעתי היום אל החברה החדשה שלי, מייד לאחר יום לימודים קצר
במיוחד, ולמרות זאת, מתיש. עייפה מאוד התיישבתי לידה בחיפושית
האדומה שלה, זרקתי את כל חפציי לאחור, והתחלנו לנסוע. מהר מאוד
הגענו אל דירתה החמימה, המצומצמת, שם היא נכנסה לחדר אחר
להחליף בגדים, ואני התיישבתי בסלון, מחכה שתצא.

  "היא נראית בדיוק כמו ההיא מהבצפר שלי שרציתי כל התיכון",
עברה במוחי מחשבה, "רק קצת יותר גבוהה, והרבה יותר מבוגרת".
סופי. סופי שלי מהתיכון. סופי שבמקום להיות שלי הפכה להיות
חברה של האקס שלי. סופי שלי שכמעט ולא החלפנו מילה בכל שש
השנים שלמדנו ביחד. סופי עם שיער ארוך וחלק, חום כהה עם שאריות
מאדום שהיה פעם. סופי קצת יותר גבוהה ממני, או אולי קצת יותר
נמוכה, מי זוכר. סופי על הספסל, מתחת העץ הגדול, אוכלת פיתה עם
שוקולד ומתלכלכת כולה כמו ילדה קטנה. סופי שלי בשמלה קטנה
וכחולה, רוקדת עם חברות במסיבות של בצפר.

  היה לה מן גוף כזה שמבקש נגיעה. כזה שמבקש חיבוק. עם תחת
קצת גדול מדי, בכל זאת לא הייתה שמנה. כשהייתה הולכת, הוא היה
מסתובב וקופץ ככה קצת, כמו יודע שאין זה מקומו, ומנסה בכוח
להיראות שייך.  והיו לה ידיים קטנות קטנות, כאלה שהסנדוויץ של
בצפר נראה  עצום כשהחזיקה אותו, ולא היה ברור איך ילדה כל כך
קטנה אוכלת סנדוויץ כל כך גדול. והיו לה שדיים קטנים קטנים,
שבקושי נראו בחורף, כשהייתה הולכת עם הסוודר בצפר השחור שלה.
ולמרות זאת רציתי אותה. כשהייתה עוברת במסדרונות ובוהה בי
ממרומי גובהה הקטנטן קרביי בערו בי. ולבי איים לקפוץ אל כפות
ידיי ולהציע עצמו מתנה אליה.

  "אז מה את כל כך מתרגשת?" שאל קול ההיגיון החלוש שעוד נותר
בי, אחרי שעברה. "בסך הכל איזה שטוחה קטנה עם תחת גדול
שמסתובבת עם סנדוויץ ביד". "זה נכון", חשבתי, אך בעיניי כבר
יכולתי לראות את לבי המחייך בידיה.

  חברתי החדשה נכנסה לחדר, לובשת איזה בוקסר קרוע וחולצה
מקומטת. "מצטערת על עניין הלבוש", חייכה. ואני רק ראיתי את
סופי עומדת מולי. "מצידי את יכולה לא ללבוש שומדבר", חייכתי
חזרה, בניסיון נואש להחזיר את נשימתי לקצב שאליו התרגלה כל
השנים. "אפשר לסדר את זה", היא חייכה עוד יותר, וניגשה למטבח,
"תשתי משהו? קר קצת בחוץ, מזג אוויר מושלם לשוקו חם בסיר". כן,
שוקו חם בסיר. זה בדיוק הדבר שאותו אקס שלי לימד אותי לעשות.
אותו אקס שילמד גם את סופי שלי לעשות חם בסיר. "טוב", עניתי
לה, במחשבה שכך אוכל לחלום עוד קצת בלי לעורר חשד. מדהים איך
אנשים שכל כך מתאימים אחד לשני יכולים להכיר ככה פתאום, ושיהיה
ברור לשניהם שככה הכל אמור לקרות. זה המשפט שהיא אמרה לי בדרך
לבית, ורק אחרי עניין השוקו תפסתי כמה שזה נכון. המחשבות ריחפו
בראשי, רצו מנושא לנושא, כשחשבתי על ידיה הקטנות של הסופי
החדשה שלי, מכינות שוקו חם בסיר.

  לסופי היה עור של ילדים קטנים, עדין ולבן ושקוף וחלק. על
האצבע האמצעית שלה הייתה לה לפעמים טבעת דקה וכסופה, שנראתה רק
בזווית הנכונה מתחת העץ, מנצנצת בשמש. השיער החום האדום שלה
היה מגיע עד לספסל שעליו ישבה, ואף פעם לא היה מפריע לה, למרות
שתמיד היה מפוזר. והיו לה פנים מלאים, כאלה בדיוק כמו של ילדה
שרואים אותה הדודות וישר אומרים "איזה ילדה בריאה", ועיניים
מבריקות ומחייכות, גם כשהייתה רצינית. נהגתי להביט בה דרך
החלון הגדול של הבניין הראשי של בצפר, בשעות החופשיות, כשחברתי
מקשקשת משהו שהיה אז חסר משמעות בעיניי, חסר משמעות מול סופי
שלי.

  "אני רואה שהחדשות ממש מעניינות אותך", חברתי החדשה קטעה את
רצף מחשבותיי. מיהרתי לאסוף את פיסות הריר שהזלתי על ספתה
הירוקה, ולגרש את המחשבות הכחלחלות שעברו בי, לפני שתשים לב.
"לא. תגידי, זה רגיל אצלך להגיע הביתה ולפתוח מייד cnn?",
שאלתי, "כן. זה נותן לי משהו לבהות בו, תוך מחשבה על דברים
אחרים לגמרי. נראה שיש לזה את אותה השפעה עלייך", היא אמרה.
"נראה ככה באמת", עניתי. ישבנו בסלון, ראינו חדשות עולמיות
ושתינו שוקו. שותקות. עברה בי מחשבה לצטט לה את מיה מספרות
זולה, אבל אז התחיל גשם, ושתינו קפצנו מייד אל החלון, ומשם אל
הדלת, לחדר המדרגות, והחוצה, לגשם.