בלילה, לפני שאני נרדמת צפות ועולות בי מחשבות שכולי הופכת
להרגשה שהנה יוצרת חדשה נולדה בשמי ישראל. איזה משפטים. איזה
חוכמה. משהו. רק שבבוקר הכל נעלם. ואני יודעת שזה שם. מה זה
שם, בתוכי. פה. ואני לא זוכרת אפילו מילה. אז אני מנסה להיזכר,
כי בדרך כלל זה הקשרים, משהו מוביל למשהו. השאלה היא, מאיפה זה
התחיל. כי יש לי מלא מחשבות בראש. האם זה היה הנושא הכספי?
אולי התאומים? אולי יקירי? הבת שלי? הא, כן, נושא ההצלחה...  
הבת שלי נמצאת כעת בעיצומם של מבחנים, כיתה יא', כמעט כל יום
מבחן. אז זה מתחיל ככה, אמא, איך אני אלמד? מה זאת אומרת, אני
שואלת. נו, איך אני אלמד? תראי כמה חומר יש לי. ומחרתיים יש לי
עוד מבחן. איך אני אספיק? אוף אמא. אני לא יכולה. אני מביטה בה
ואומרת לה, עוד פעם את קובעת שאת לא יכולה? איך תצליחי אם מראש
את קובעת שאת לא יכולה? איך תעמדי במטלות שלך אם מראש את קובעת
שאת לא מסוגלת לעמוד בהם? אבל, אמא, היא מחזקת את עצמה, זה
הרבה חומר! ולא רק במקצוע אחד. כעת היא כבר עצבנית. לחוצה. ואז
כרגיל, משפט המחץ "את לא מבינה אותי!" היא מפנה את הגב והולכת
לחדרה. אני שותקת. אחרי מספר דקות, שוב היא באה... אמא, נו,
תעזרי לי. איך אני אלמד? את לא רוצה לשמוע את עצותיי, אז למה
את שואלת אותי? אני עונה לה בשלווה. כי את לא מבינה. את מדברת
על הפסיכולוגיה שלך ואני אומרת לך, תכלס, אני לא
יכולה,עובדתית, זה הרבה חומר, אני לא אספיק! תראי, אני עונה
בסבלנות, הצלחה לא באה מ"אני לא יכולה, אני לא אספיק ומלא אבל"
הצלחה נובעת מההרגשה שאת יכולה. את רוצה להצליח? לא! היא עונה
ומחייכת. ככה זה נראה באמת, אני משיבה ושוב שותקת. היא מעכלת
את שאמרתי ואז שוב שואלת, אבל אמא, תראי כמה חומר, ופותחת את
המחברת ומראה לי דף ועוד דף ועוד... אני שואלת אותה אם היא
אוהבת את המקצוע הזה? במקרה הזה זה תקשורת. כן, אבל במספר
שיעורים לא הייתי. אבל, את מכירה את החומר לא? כן, אבל אני לא
מבינה. ויש מלא פרטים. אז מה? את הרעיון את מבינה? את כבר למדת
את החומר הזה גם בעבר למבחן, נכון? אז למה את לא סומכת על
עצמך? למה את לא מאמינה שאת יכולה? אני רואה איך ההתנגדויות
שלה מתחילות להישבר ואיך היא אוספת את עצמה, לוקחת את המחברת
ומתחילה ללמוד. בסלון, לידי וליד התאומים. כאילו והנוכחות שלנו
משמשים לה מעין תזכורת. עד הערב היא מספיקה ללמוד את כל החומר.
אפילו הספיקה לראות את דודו טופז. כולה מחוייכת ומרגישה שהיא
יכולה. עד המבחן הבא...