בעבר נהגתי לכתוב
על הכאב שלי
אותו כאב לופת
כאב האוחז בלב
ולא עוזב.
לא עוזב.
הנה, בשניה
אני כבר שם
מרגישה בכבדות הנשימה
בכפיפות הגוף
המתכנס פנימה
ודוחה כל ניסיון
לקבל, לאהוב ולהיפתח.
כעת, שהאושר
הוא החלק העיקרי ברגשותיי
אין מילים בפי
ואני רוצה לחלוק
את אושרי
את אהבתי
לחגוג עם העולם
ולומר
היי
תראו
אפשר אחרת
אפשר
אם אני הצלחתי
לראות בכאב
שמחה
להפוך עצב
ליצירה
גם אתם יכולים.
אתם הכאובים.
אני רק לא מוצאת את המילים...
הנה כמו עכשיו
המילים על קצה הלשון
ואני מרגישה כמו בלון
העומד להתפוצץ
מרוב עוצמה
ואין לי מילים.
רק מעשים.
ליטופים, נשיקות, חיבוקים...
הרבה מגע יש באושר שלי
אז איך אני יכולה לחגוג
איתכם למשל
את אהבתי?