האיש שכתב את הסיפורים היפים ביותר בעולם גר לבד, ולא היו לו
חברים. כלומר, היו אנשים שבילו איתו והזמינו אותו לכל מיני
מקומות, אבל הוא תמיד חשב שהם לא באמת חברים שלו. הם לא רצו
לקרא את הסיפורים. הם אמרו שזה עושה להם מצב רוח רע. וגם צחקו
עליו. צא מהדכאון, אמרו. יש מספיק דברים עצובים בעולם חוץ
מהסיפורים שלך.

האיש שכתב את הסיפורים היפים ביותר בעולם נעלב, והפסיק לכתוב.
הוא הפך להיות האיש שחושב את המחשבות היפות ביותר בעולם,
ושותק. אך המחשבות סירבו לשתוק. הן צעקו בראשו עד שלא יכל
לסבול זאת עוד. הוא התחיל לכתוב, וכשהתחיל לא יכל לעצור.
הסיפורים היפים ביותר בעולם זרמו מבין אצבעותיו, והדמעות זרמו
מעינייו. הוא בכה כי הסיפורים שלו בכלל לא היו עצובים, כמו
שה"חברים" שלו אמרו. הם היו אמיתיים. הוא בכה כי הרגיש אשם על
כך שבגלל ה"חברים" האלה שלו הוא כלא את המחשבות היפות ביותר
בעולם בתוך הלב העצוב ביותר בעולם- הלב שלו. הוא ידע שהמחשבות
לא יסלחו לו על כך. הן לא היו שייכות לו בכלל. מהרגע שהגה אותן
קיבלו המחשבות חיים משל עצמן. איזו זכות הייתה לו למנוע מהן
חופש?

האיש שכתב את הסיפורים היפים ביותר בעולם מת ביום אביב נעים.
סיבת המוות: מנת יתר, קבעה המשטרה. אבל מה הם יודעים? אלה היו
המחשבות. הן לא סלחו.