ימים של טירוף,
הרס עצמי,
עוצר את הצעקה,
הזועקת, בתוך ליבי,
דמעה בעין, ואגרוף סגור,
הפסדתי, והנה עוד סיפור לא גמור,
הזעם בפנים רוצה להשתחרר,
בסערה, ברעש, או בהרס אחר,
ההגיון מחזיק אותו בפנים,
אך הכאב והגורל... כבר בלתי נסבלים.

שורה של כשלונות,
והרצון אובד,
ניפוץ חוזר של משאלות,
ואני לא לומד,
ממשיך להיפגע,
כעבד ללא בחירה,
חושב רק על מנוחה,
מתחת לאבן הקרה.

והנה,
שוב המוות חוזר למשחק,
מעגל של כאב,
הסיר מעליו את האבק,
שטן ישן, קם מקברו,
רוצה להכניס אותי במקומו,
ואני, מתמסר לאחיזתו,
מביט בעיניו, בחיוך הרשע,
מניח ידי על הסכין החדה,
חתך אחד...
חתך שני...
הדם מתרוקן מתוך נשמתי,
ולאט לאט נעלם הכאב,
וחוזר השקט שאני כה אוהב,
ואז בלי שום התנגדות,
נשכב שם בשקט,
מאבד כל אחיזה במציאות,
החושך מתחיל להתבהר,
הקור ממלא את החלל החסר,
מרגיש שחזרתי למקום הנכון,
ללא נשימה, וללא דיכאון,
שקוע בתוך נפלאות העבר,
ההווה, כבר לא כואב,
והעבר, עבר.