משהו ישן שכתבתי, והחלטתי לפרסם עכשיו למרות שאני לא בדיוק
מזדהה עם זה כרגע. רק קצת לפעמים...

מביטים זה בזו בחושך. שוכבים אחת ליד השני במיטה שלי. ידייך
מלטפות אותי, אנחנו מתנשקים ואני מרגישה... אני מרגישה כל כך
הרבה. סערת רגשות. אהבה ופחד ועצב.
שפתייך מנשקות אותי עוד נשיקה אחרונה, ואז מתרחקות ואנחנו
חוזרים להביט זה בזו בשקט. ואני כל כך רוצה לשבור את השקט...
לא בגלל שאני לא אוהבת אותו, אלא בגלל שיש לי כל כך הרבה דברים
שאני רוצה להגיד. אני רוצה להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך וכמה
שאתה חשוב לי, וכמה שאני שמחה שמצאתי אותך. אני רוצה להגיד לך
כמה שאני מפחדת לאבד אותך, להפגע, להפרד, להשבר... כמו שכבר
קרה לי קודם ואולי הפעם אפילו יותר. אבל אני לא יכולה. יש
מחסום בין הלב שלי לפה שלי, ואני לא מצליחה להפוך את כל הרגשות
האלה למילים, להברות ולצלילים.
אתה מנשק אותי שוב, ואני מרגישה שאני חייבת להגיד משהו. אני לא
אסלח לעצמי אם אני אמשיך לשתוק. אני מסתכלת עלייך ומלטפת את
פנייך, "אני אוהבת אותך", אני אומרת. "אני אוהב אותך", אתה
עונה. אני שואלת את עצמי האם אתה באמת מתכוון לזה. הפחד מטיל
את צילו השחור על ליבי. איך אני יכולה להיות בטוחה שאתה מתכוון
למה שאתה אומר לי?
אני מסתכלת עלייך, מרגישה כל כך קטנה וחסרת אונים בזרועותייך,
ואתה נראה לי כל כך חזק ובטוח. אתה לא מפחד.אתה מחייך אליי
חיוך גדול, אמיתי ובטוח. לא, אתה לא מפחד. אתה מחבק אותי חזק,
קרוב אלייך ואני מרגישה את פעימות ליבך. "אל תעזוב אותי" אני
רוצה להגיד. "אל תרפה. בבקשה, אל תתרחק ממני." אבל אני שותקת.
אני לא יכולה. ידייך מלטפות את גופי, מגששות לאט לאט למעלה,
מחפשות. אני יודעת מה הן מחפשות ואני מפחדת. אני מרגישה את
עצמי מתחילה לרעוד חזק, ורוצה להגיד משהו, להפסיק אותך. אבל
אני שותקת. משותקת. אתה מרגיש שאני רועדת, אבל לא נעצר. אתה
ממשיך לגשש עם יד אחת שם למעלה, ואז אתה מוצא את המקום,
ובתנועה חדה מכניס את ידך פנימה,
אהה! כאב חד מפלח את החזה שלי.
דרך העור שלי,
אההה! אני רוצה לצעוק, להפסיק אותך, לדחוף אותך מעליי, אבל
שותקת.
פנימה, פנימה, אתה פורץ מחסומים.
דיייי! אני לא יכולה יותר! מרוב כאב, אני לא מצליחה לנשום.
ותופס
בבקשה תפסיק... בבקשה...
בלב שלי.
וזה מפסיק.
הכאב מפסיק בפתאומיות כמו שהתחיל. אתה מחזיק את הלב שלי בכף
ידך, ואני מתנשמת בכבדות, עדיין כולי רועדת. אתה משחק עם הלב
שלי באצבעותייך, מלטף אותו ומחייך אלי את החיוך הבטוח שלך. זה
נעים... זה כל כך עדין ונעים. אני מנסה להרגע. קצב נשימותיי
מאט, ובעוד אתה ממשיך ללטף את ליבי, מעביר את אצבעותייך על
הצלקות בזהירות, אני מרגישה את הכאב עובר ונעלם. "תזהר" אני
רוצה להגיד. "תזהר עליו. אל תשבור אותו גם אתה." אבל אני
שותקת. אתה ממשיך לנגוע בלב שלי בעדינות, מנקה אותו מפחד, מכאב
ומדמעות. הידיים שלך חמות ועדינות, והמגע שלך כל כך נעים ואוהב
וטוב אליי. אני רוצה להגיד משהו. אני מרגישה שאני יכולה עכשיו.
אני פותחת את הפה ומתחילה, "ששש..." אתה משתיק אותי ולוחש "אני
כבר יודע". אני מרגישה חיוך מתפשט על שפתיי. חיוך גדול, אמיתי
ובטוח.