פרק א'

אמי נהגה לתאר בפנינו את חלומותיה.
בקול צלול ובלשון בהירה הייתה מתארת את חלומותיה, שאותם תמיד
זכרה לפרטי פרטים.
הקהל היה חסר משמעות בעיניה, בין אם זה אני, תוך כדי גריפת
מזון בכף מרק והובלתו אל פי הפעור, המאזין או להקת החתולים
השוכנים בפחי השיכון המחכים לה שתשליך את שיירי המזון, בעיניים
חצי עצומות ובפה פעור מעט נראה כאילו היא נתפסת לשינה ואז בקע
קולה :
"השמש בהירה מאוד," הייתה מתארת  "ואין ענן בשמיים הכחולים,
מסביב פרושים חולות לבנים ולכל כיוון שאליו אביט דבר אינו
נשקף. מולי ניצבת מראת גוף מלאה ואלי מישירה  מבט אימי
זיכרונה."
ואני יודע שאסור וכמעט בלתי אפשרי להפריע לה  והכף תלויה
באוויר חצי ריקה.