"זה לא יכול לקרות לי! זה לא קורה לי! אני לא מאמין שזה קורה
לי!", מלמל בבהלה הבחור הצעיר שהיה רכון מעל האיש שעד לרגע זה
חשבנו שהוא רק פצוע.
הבחור הצעיר חיפש את הדופק בידו השמאלית של האיש.
"הוא... הוא... הוא מת!" הוא הודיע לנו כשמבט מפוחד שרוי על
פניו.
"מה אתה אומר..." אמר האיש שעמד לידו בציניות משהו.

אולי כדאי שאספר מה הוביל לסיטואציה הזאת.
אנחנו היינו ארבעה נוסעים בקרון של הרכבת הפרברית לשיקגו:
האיש שמת; הבחור הצעיר שהיה בלונדיני, לבש בגדים כחולים  והיה
לחוץ כמו שרק צעירים יכולים להיות, והיה לבטח לא יותר מבן 25;
האיש השלישי, שהיה לו שפם מטופח היטב, מזוודה שחורה וקטנה ומבט
קר בעיניים, ואני.
כשהרכבת נכנסה לאחת מהמנהרות הרבות והארוכות שיש בדרך, נשמעה
מעין נביחה קטנה. היא הזכירה לי יותר מכל את הקול שעושה בקבוק
שמפניה כשפותחים אותו לראשונה.
"מה זה היה?", נשמע קול באפילה, קול שאחר כך יכולתי לשייך
אותו לבחור הצעיר. וכשהרכבת יצאה מן המנהרה וחזרה אל האור,
התגלה לעינינו המחזה הזה: הנוסע הרביעי, גבר בגיל העמידה, היה
לבוש בחליפה יוקרתית ובכובע קסקט היה שרוע על רצפת הקרון,
כשפצע מדמם פעור בחזהו, סמוך ללב.
לידו היה מונח על הרצפה אקדח מתכתי גדול.
הבחור הצעיר היה ממש בהלם למראה זה והחל למלמל גיבובים חסרי
פשר. האמת, גם אני לא ידעתי מה לעשות והבטתי באיש עם השפם
בחוסר אונים.
הוא החליט לקחת פיקוד.
"רבותי, תנסו בבקשה לשמור על קור רוח" הוא פנה אלינו.
"אני בסדר, זה הוא שנראה לי שזקוק לטיפה שלווה נפשית" אמרתי
והצבעתי לעבר הבחור הצעיר.
האיש עם השפם התעלם ממנו לעת עתה.
"כמו מה זה נראה לך?" הוא שאל אותי.
"לא יודע, נראה לי יותר כמו התאבדות, בגלל שהאקדח על הרצפה"
עניתי לו.
הוא בחן שוב את הגופה במבטו.
"נראה לי יותר כמו רצח" הוא אמר בקור רוח.
"לפי מה אתה קובע את זה?" שאלתי.
"תראה, מתאבדים נוטים לירות בעצמם בראש, ואם לא בראש, אז בלב,
למרות שגם זה נדיר. הבחור שלנו לא פגע באף אחד מהמקומות
האלה".
"הוא פגע קרוב ללב, יכול להיות שהוא פשוט החטיא אותו בקצת"
טענתי בפניו.
"לא, מטווח אפס אי אפשר להחטיא את הלב שלך, אלא אם כן היו אי
אלו תזוזות חזקות של הרכבת..."
"שלא היו..." השלמתי את דבריו.
"בדיוק".
הנהנתי בהסכמה.
"ועוד דבר", הוא המשיך, "אם הוא היה יורה בעצמו, אז היינו
שומעים את פגיעת האקדח ברצפת הקרון. אקדח מתכתי כזה גדול היה
יוצר רעש רציני, אבל לא שמענו כלום. מכאן אפשר להסיק שהרוצח
הניח את האקדח ליד הגופה".
הוא החל להסתובב ברחבי הקרון, חושב.
"לפי דעתי, הוא רצח אותו" אמרתי והצבעתי על הבחור הצעיר שישב
ליד הגופה, תופס את ראשו כלא מאמין.
"מ... מ... מה... מ... מי... אני!?" הוא גמגם לעברי בתוספת מבט
מופתע, "זה... לא... לא... אני... אני... אני לא... יכול..."
"כן, אתה!" קטעתי אותו, "לפי דעתי אתה ירית בו, הנחת את האקדח
על הרצפה, ועכשיו משחק אותה מוכה הלם".
"אבל... לא... לא... אין..." הוא החל לגמגם.
"בואו לא נתחיל לזרוק סתם האשמות באוויר", אמר האיש עם השפם.
"כן" הבחור הצעיר צעק עלי, "ואם זה בכלל האקדח של האיש שמת,
והוא פשוט החליק לו החוצה מתוך החליפה כשהוא נפל..."
"רעיון מעניין..."אמר האיש עם השפם. הוא התכופף והריח את
האקדח. "...אם כי לא נכון. לפי הריח החזק של הגופרית, האקדח
הזה ירה ממש עכשיו!"
אהבתי את שיטת הפעולה של האיש עם השפם ואף אמרתי לו את זה. אגב
כך, גם שאלתי אותו במה הוא עוסק.
"הו, אני חוקר משטרתי במקצועי" הוא ענה לי.
נורה אדומה נדלקה אצלי.
"אם כך", אמרתי לו, "יש לך אקדח עליך!"
הבחור הצעיר יצא מהלם שלו בעקבות דברי.
"ובכן", האיש עם השפם ניסה לחשוב על תשובה הולמת, "נכון, יש
לי".
"אהא!", צרח הבחור הצעיר, "אז אתה הרוצח!"
"רק רגע, בחורי הצעיר", הרגעתי אותו, "במה אתה עוסק?"
"אני אחד מאנשי האבטחה של הרכבת" הוא ענה לי.
"אם כך, גם אתה נושא עליך אקדח!"
"אה... נכון..." הוא גמגם, כאילו רק הרגע נזכר בכך.
"ובמה אתה עוסק?", שאל אותי האיש עם השפם.
"אני מאבטח אישים", עניתי לו.
"אם כך, גם לך יש נשק עליך!" אמר הבחור הצעיר.
"כן", עניתי בפשטות.
היה רגע של שקט שבו שלושתינו הסתכלנו כל אחד בעיניים של
האחרים. כל אחד מאיתנו הוא רוצח פוטנציאלי.
לבסוף האיש עם השפם שבר את השתיקה.
"טוב, המצב הוא כזה", הוא אמר, "אנחנו יכולים להשאיר את גילוי
הרוצח למחלקת טביעות האצבעות של משטרת שיקגו... אבל, יש גם דרך
אחרת, פשוטה יותר..."
"מה?", שאלנו אני והבחור הצעיר ביחד.
"רבותי, הפתרון הוא פשוט מאוד. הרוצח הוא מי שהאקדח שלו לא
נמצא עליו..."
הרכבת נכנסה למנהרה נוספת.
שתי נביחות קטנות נשמעו, לא מורגשות כמעט.
כשהרכבת חזרה אל האור, כולם שכבו על הרצפה מתים.
כולם חוץ ממני כמובן...


מאי 97