הטיפות ירדו, שטפו את הרחובות הנטושים, הרוח שרקה בין בתי האבן
הישנים והבלויים. ישבתי בבית הקפה הסמוך לרחוב, מביטה בטיפות
שנמרחו על החלון מטשטשות לי את נקודת המבט לרחוב השומם. כוס
הקפה הייתה מהבילה, שרפה את גרוני, זרמה בגופי והרתיחה את דמי.
מנת הסם היומית שלי. ישבתי מול החלון השקוף שהחזיר לי מבט
מעורפל על עיניי. דרכן הכל עובר ושב, חוזר ונשנה, העיניים
שספגו מראות, שפחדו לראות את המציאות. תיק המסמכים נח על
השולחן לידי, ריח העור שיגע אותי. חשבתי עליו, על הריח של מעיל
העור השחור שלו, על העיניים החמות שלו שמילאו את נשמתי בבוקר
חורפי כמו זה, רשפו אש לעברי מכעס וכאב בלילה. זו הייתה תקופה
מדהימה, של שמחה, כאב, תקווה וצער. כול החושים והרגשות פעלו
איתו ועכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה.

"אני לא יכול יותר", אמרת לי, "רע לי ככה, הגוף שלי חלש וכואב
לי". בהיתי בך, הלב שלי נקרע, לא יכולתי לעשות דבר. "תבטיחי לי
שאם אני אגיע למצב שמחברים לי צינורות לכול הגוף והנשמה
מלאכותית את מסיימת את זה. אני גם ככה מעונה". לא רציתי לשמוע,
אטמתי את אוזניי בראשי, מתעלמת מהמציאות הכואבת. "תבטיחי לי!"
צעקת. נענתי בחיוב.

3 שנים של גיהנום עברו עלינו, 3 שנים של כאב וייאוש. בגיל 25
גילית שיש לך איידס. אתה חולה והמחלה משתלטת. היינו אצל
רופאים, עשינו בדיקות ובכינו יחד. הכול יחד. נתת לי יד ואני
החזרתי לך חיוך של תקווה. בלב ידעתי שלא תחזיק מעמד. רציתי
להתעלס איתך, רציתי לכאוב את גופך הצעיר שוקק החיים, רק כלפי
חוץ. "אני פוחד עלייך, אולי פעם אחרת". הגוף שלי רתח מעונג רק
להביט בך מתקלח, טיפות המים זולגות על גופך העירום, נאחזות ולא
זזות. היינו מתעלסים, עם פחד. אהבה תמיד הייתה בינינו, התפזרה
כערפל בין מדפי התרופות שהיו בבית, אבל נשארה עד הרגע האחרון.
בלילות היינו מביטים זה בזו בהערצה של כוח הנפש שלנו. "את הכול
בשבילי קורל, הכול". ואני נמסתי ממך. נאחזת במילים ולא רוצה
לשכוח.

המרפאה הייתה לבנה, לבן מוות. הקור שרר בה, או שזה היה קור
פנימי שפרץ החוצה. חיכינו לתורנו, לא מודעים לעצמנו.הקירות
הראו כול מיני ציורים בצבעים משונים, מעוותים, חסרי פנים
וצורה. ציורים מופשטים חסרי נושא. "קורל ואדם, תורכם" קראה
המזכירה. נכנסו לחדר, הרופא נטול השיער בעל הכרס הזמין אותנו
לשבת. לאחר כמה דקות קצרות של בדיקות ושאלות, "אני חושב שצריך
להחליף לך את הקוקטייל", אמר הרופא. הגוף שלך כבר לא הגיב
לתרופות. "אני רושם לך מרשם אחר, שילוב חדש של תרופות, הרבה
יותר אפקטיביות". בהית בי, חסר נשמה לפתע. העיניים היו ריקות
וגופך נחלש. היד שלך אחזה בשלי ברפיון. "כואב לי אהובה, אני
רוצה למות". בלילות המשכנו לבכות על מר גורלך, גורלנו. "אל
תדבר שטויות, אתה תעבור את זה", אמרתי בקול בוטח. ממני שאבת את
התקווה, עכשיו אני מבינה מאיפה בא הכוח האדיר שלך לא להתאבד,
לא לראות את המוות.

נסענו אז בכביש המהיר, שקטים, כול אחד שקוע בעצמו. פתחתי את
הרדיו, השמיעו בו את השיר Drive של Incubus. "שיר יפה, לא?",
אמרת. חייכתי, ידעתי שהשיר הזה עושה לך טוב. המשכנו לנסוע,
רוצים להגיע לחופשה שלנו סוף-סוף. הבטתי במראה הצדדית של
האוטו, רוצה לסדר את האיפור. לפתע, ראיתי מכונית נוסעת במהירות
מטורפת אלינו, הייתי מבועתת. "תיזהר!!",זעקתי אלייך. לא הספקת
לזוז, למנוע את המפגש, עפנו מהכביש. העיניים שלי נסגרו, הכול
התערפל במוחי, מחכה לשמוע את גוף המכונית קורס, נשבר ואנחנו
יחד איתו. הכול הסתחרר במערבולת של כאב, שמחה, חיים- הכל ב3
שניות.

התעוררתי בבית החולים, כאב חד תקף אותי בזרועי כאשר מחט חדה
נכנסה בי מעבירה לי נוזלים. ראשי הלם כמו תופים, ומחשבה אחת
עברה בראשי- איפה אדם. "אחות!", צעקתי. תוך מס' שניות נכנסה
אחות לחדר שהופרעה בו שלוותו. "איך את מרגישה?", שאלה אותי
בנימה אדישה, היא ראתה כבר הכול. "איפה הבחור שהגיע עימי?",
היא הביטה בי וחלחלה עברה בגרוני, "הוא לא שרד, נכון?". דמעות
הציפו את עיניי, געגועים וחרדה של אי וודאות. מה אני אעשה
עכשיו?. החברים הגיעו יותר מאוחר, מקיפים אותי בזרי פרחים
ובלונים, מאושרים לראות כי אני בין החיים, אבל הלב שלי כ"כ
כאב, כ"כ זעק לחום של אהבה.

סיימתי את הקפה, פניתי לקום, לא לפני שנפרדתי ממך. התאונה הזאת
הרגה אותך, לא המחלה. הייתה לנו הזדמנות לחיות לולא הנהג
המטורף והשיכור. בהלוויה לא הצלחתי לבכות, כול הדמעות נגמרו
כבר באותם לילות של כאב בהם ידענו כי סופנו קרוב. לא דיברנו על
המוות, לא דיברנו איך ניהיה בנפרד. השקט אמר הכול. החושך רמז
בלטיפות את האמת. קמתי מהכסא, לא מביטה לאחור. "אני אוהבת
אותך".
עזבתי את בית הקפה, נכנסתי למכונית המוות שעברה שיפוץ. אותה
אפשר לתקן, אבל את חיי שלי, לא.