פורסם לא מזמן במוסף סיפורים קצרים של עיתון "העיר".

הוא יצא מהדירה אחוז געגועים ומשווע לקשר.
אחרי שנים של עבודה שגרתית כסוכן ביטוח בחברת "אייל" ודקות
רבות של בהלת התעוררות פתאומית בלילות הוא לא ראה דרך אחרת.
ראש קטן הוא שיחק אותה בצבא, כואב לי פה, כואב לי שם וכאות
הוקרה והערכה על עקשנותו הבלתי נלאית עשו אותו פקיד של הרס"ר.
הוא עשה מצבות כוח אדם כל בוקר והכין קפה עם שתיים סוכר ורבע
כוס חלב עמיד, לא עמיד.
הייתה איזו אחת שהוא פינטז שבלילה הוא מזיין לה את הקישקעס
ואוכל לה את השפתיים, אבל היא שמה עליו, בדיוק כמו שהוא שם
לרס"ר שתי כפיות סוכר ורבע כוס חלב בקפה.

בוקר אחד הוא קם ונסע להונדורס, לאמא שלו.
גם כי הוא התגעגע לשוקו שלה וגם כי היא היחידה שהבינה את
השטויות שלו מאז ומעולם.
בדרך, בטיסה, הוא דיבר עם זקנה אחת שהוא פינטז, שהוא חותך לה
את מיתרי הקול ומלשין עליה לדיילת שהיא מחבלת מתפוצצת.
בהונדורס היה לו כיף וחוץ מכמה פעמים של שודדים וכאלה לא קרה
לו כלום. אמא הכינה לו שוקו מחוזק והפעילה את הקשרים, שיש לה
עם כנופיות הסמים המקומית, כדי שהקולומביאנית שבלילה הוא
פינטז, שהוא המסומם והיא המריחואנה לא תגלה לו שבעצם הוא המשלם
והיא הזונה.

עד שחזר חזרה כבר נמחקו לו אלפי תאי זיכרון במוח. הוא שכח שהוא
אפס ושאין לו אף אחת. הוא שכח שלא שילם שכר דירה כבר כמה
חודשים ושעכשיו אין לו בכלל איפה להיות. אבל למזלו הקשרים של
אמא השיגו לו דירת שני חדרים בדרום ת"א ליד דירה של אפריקאי
מזוקן בסמוך לדירה של סיני ופיליפיני, שעבדו בתור שפים במסעדה
תאילנדית.
בלילה, כשהיה משעמם, הוא היה משחק איתם קלפים ושש בש והיה
מפנטז שהאפריקאי הוא עורך דין יהודי מצליח עם משרד גדול במרכז
ת"א והסיני והפיליפיני הם שני רכזים בחמישייה הפותחת של הפועל
ת"א בכדורסל שיעלו אותה לליגה הראשונה.

אמנם האפריקאי לא הפתיע אותו בגילויי יהדות אבל סיפר לו שחבר
שלו הוא מנהיג שבט חשוב בזימבבואה, שטוענים שאבות אבותיו היו
צאצאים של דוד המלך ואפילו שימרו את השתן של אחד מהם כדי שלא
יטילו בכך ספק.
הוא לא האמין לשום מילה שנאמרה אבל נהנה מהספק וגם מטבעות העשן
שעטפו אותו ברוך כל אימת שפתח האפריקאי את פיו לדבר.

אז למרות שהייתה לו דירה וחברים טובים ולמרות שבחברת הביטוח
העלו אותו בדרגה ואפילו הכינו לו קפה עם שתיים סוכר ורבע כוס
חלב (לפייס את הרס"ר שעדיין צעק עליו בחלומות), למרות זאת הוא
החליט לנסוע לאפריקה כדי לחיות טוב יותר עם עצמו ואולי להיות
חלוץ של מדינת היהודים החדשה.

בטיסה הוא דיבר עם אפריקאית אחת שהוא פינטז שבלילה הוא מטפטף
עליה שוקולד לבן חם והם מצלמים סרט כחול בשחור לבן. אבל היא
שמה עליו כמו שהיא שמה בושם ושמפו למראה רך ומלא ברק.
עם הקשרים של אמא, שהגיעו גם לשם, הוא מצא בקתה טובה עם גג
מחוזק היטב בגללי בהמות ונוף פראי שנתן משמעות מוחשית לביטוי
ששמע פעמים כה רבות מחברו לעבודה "it's a jungle out there".
עוד ביום הראשון הוא ראה נמר שטרף איזו אנטילופה צעירה וכמה
פילים שנראו כמו הבוס שלו רק פחות אפורים.

קבלת הפנים שקיבל מהשבט לא הייתה מלבבת. אחד הבחורים תקע לו
יתד בבוהן הרגל השמאלית,  משום שחשש שהוא נושא עימו שדים
מבחוץ. לאט לאט הוא למד לתקשר איתם ונקשר למנהיג השבט שלימד
אותו להאריך את הזין שלו רק בעזרת אבן וחוט.
הוא גידל זיפים, שאחר כך הפכו לזקן עבות וחפף את הראש בשתן
עזים, שהזכיר לו את ריח הפה של הרס"ר שלו בצבא.
הוא התרגל ללכת בעירום ולראות שדיים שחומים שנראו כאילו מבקשים
להתאבד ולקפוץ מעצם החזה לעבר האדמה.

עד שחזר ארצה כבר הספיק לשכוח איך נראה בגד ואיך מריח בושם אבל
זכר איך שנא את הפתקיות המעצבנות האלו שתמיד מניחים לך על
שמשות הרכב כדי לשכנע אותך ללכת לאיזה קורס ליישור שיניים
באיזה חור שצריך בעצמו סתימה.
הוא שכח גם שהדירה שהייתה לו בדרום ת"א הפכה למשרד הראשי של
המאפייה הפיליפינית בישראל (מסתבר שיש כזאת).
ואפילו שכח לעשות ביטוח למכונית שלו למרות שהיה סוכן ביטוח, כי
חשב שזה לא פייר שרק הסנדלרים הולכים יחפים. היא נגנבה יומיים
אחרי שעזב. החבר שלו לעבודה לקח יותר מידי ללב את משפטי
הג'ונגל של עצמו והתאבד בתלייה עם עניבת הפסים המסוגננת שלו.

הוא החליט לקחת את עצמו בידיים ולפתוח עסק משלו.
הרעיון היה לקחת בני אדם בתנוחות ובמצבים האופיניים להם בחיי
היום יום ולצלם אותם במצבים אחרים קצת פחות מתאימים, קצת יותר
חושפניים. אנשי עסקים, אנשי מכירות, אנשי צבא, מנקי חובות,
בנאים, עורכי דין, קברנים, פסיכולוגיות, נהגי מוניות, מזכירות,
מורות, אלה ששמים לך את כל הפתקיות המטופשות על השמשה של הרכב,
מוכרי שווארמה ואפילו אמהות פולניות.

שוב, בעזרת פרוטקציה אימהית הוא הצליח להשיג מישהו שיממן לו את
ההוצאות וייקח אותו תחת חסותו ולא משנה שאותו האיש באמת האמין
ברעיון. אותה שנה הוא צילם כל מה שרק יכול היה לעלות בדמיונו
ולפעמים כשאף אחד לא ראה צילם את עצמו מעלה בדמיונו את אותם
רעיונות.

הגיליון הראשון שיצא היה רווחי מאוד ולא רק בגלל שנראו בו
אמהות פולניות בלי סוודר, גנדים בלי דסקית, רוזנבלומיות בלי
איפור ומוסכניקים בלי גריז, אלא גם בשל העובדה שמחירו היה נמוך
מאוד.
הוא היה מרוצה מאוד ופינטז בלילה, שהוא מצלם את ערפאת בלי
כאפייה ואת עובדיה יוסף בלי זקן. השיא היה, כשהוא צילם את
המורה לתנ"ך בעירום, כשידיה מונחות על ספר התנ"ך בתנוחת "אני
נשבע". היא נשבעה לו גם אחר כך מתחת לחופה והפעם בלבוש מלא.

הוא חי איתה כמו מלך בדירה עם שטיח פרסי אדום וגידל כלבה מסוג
האסקי סיבירי, כדי שאם ימאס לו מהאישה, תמיד יוכל להסתכל על
הכלבה.
כשהיא לימדה על שלמה ויעקב בבית הספר, הוא צילם אותם מוכרים
שווארמה, מאחורי דלפק של בנק.
וכשהיא הסבירה, שדבורה הייתה נביאה צדיקה, הוא הוכיח את ההפך,
כשצילם אותה עם גלימת השופטים שלה גונבת ציוד משרדי בקניון
עזריאלי.

יום אחד נודע לו שאמא שלו נדקרה ע"י סוחרי סמים קולומביאנים
ונפטרה בדרך לבית החולים.
הוא בכה שבוע שלם בלי לזוז מהמיטה ושמר את הדמעות בצנצנת כדי
שלא יהיה ספק שהוא הבן של אמא.
גם המורה לתנ"ך בכתה אבל לא בגלל אמא שלו. היא בקשה להתגרש
יומיים אחרי שאימו נתנה את נשמתה לבורא. היא טענה שאהבה אותו
יותר כשהיה שמח ואפילו הציעה לו שהיא תהיה האמא והוא יהיה הבן
ושזה יצולם לגליון הבא. אבל גם לו יש פרות קדושות.
הוא העדיף לצלם אותה לוקחת את המזוודות ועפה מהבית ושם את
התמונה באלבום הפרטי שלו בדיוק מתחת לתמונת ה"אני נשבע" שלה,
אבל הפעם כתב "אני נכנע".

בגלל הקשרים של אמא, היא נקברה בחלקה הכי נחשבת בעיר ובמקום
פרחים, גדלו בעציץ שלה עשבים ירוקים.
בלילה פינטז שהוא מתחת לאדמה, ישן לצידה ומצלם את כל הנשים
מעליהם ואת מה שיש להן מתחת.
רק שהפעם הפנטזיה הפכה למציאות.
הוא יצא מהדירה אחוז געגועים ומשווע לקשר.
אחרי שנים של עבודה שגרתית כסוכן ביטוח בחברת "אייל", אחרי
שנים רבות של צילומים מפרכים ודקות רבות של בהלת התעוררות
פתאומית בלילות הוא לא ראה דרך אחרת.

נעול בתוך מכונית על פסי רכבת, משווע לפגיעה קטלנית, הוא חיכה
שלושים דקות עד לאור הראשון שהבהב מרחוק.
וכשזה הגיע כל השלדה נמעכה כליל יחד איתו.  
רק החלק הקדמי של השמשה נותר עומד בעינו
ועליו פתק צהוב שהתנפנף ברוח וקרא לכל עבר:
מצבות יוחנן- "מצבות השיש הזולות ביותר במדינה- עכשיו בחצי
מחיר".