"כמה זמן אשאר כאן. איך בכלל זרקו אותי לתוך הפח הזה, סורגים
גבוהים מסביבי, ואפילו הרוח לא יכולה להגיע לכאן ולהוציא אותי
מכאן", תהה הנייר המסכן שנזרק בטעות מצערת לפח. "אני נמצא פה
כבר יומיים  וקצת. בשני הימים הקודמים הצלחתי להאחז בתחתית הפח
ולהשאר בפח מבלי שהעבירו אותי למכונת הגריסה המפחידה. היו
ניירות שאמרו שיומו של כל אחד יגיע, אבל אני בטוח שאני אשרוד
זמן רב בתוך קלסר מפואר ואפילו עם ניילון שישמור עלי ממפגעי
העולם. הרי אני מסמך חשוב שבטעות נפל לפח. כן ,כן כתוב בי
שהחברה במשבר ושצריך לקצץ בהוצאות בכדי לצאת מהמשבר. ואם לא
ימצאו אותי אז החברה הזו תסגר בסוף".
הוא ידע שבקרוב יתחיל יום עבודה ובליבו קיווה שמשהו ישים לב
אליו ויציל אותו. "אני מרגיש שזהו היום בו יגלו ויצילו אותי
וגם הפקיד בר המזל שיציל אותי יקבל העלאה ומשרד משלו רק בגלל
שהציל את החברה מהתפרקות".
בשמונה בבוקר הגיע שמעון למשרד, הסתכל בפח וראה את ניירנו
המסכן. הוא הרים אותו וקרא בעניין רב את אשר כתוב בו. מאורע זה
ריגש מאוד את הנייר הקטן. "איזה יופי. סוף סוף יגלו עד כמה אני
חשוב, וכל הניירות, שחזרו ואמרו שלכל נייר יש יום בו יגיע
למכונת הגריסה, טעו. הם יראו, שאני אשאר שנים ואולי יובלות
בתוך קלסר מפואר".
אחרי ששמעון הפקיד החרוץ נוכח לחשיבות המסמך החליט להראות אותו
למנהל שלו חיים. חיים קרא בעניין את הנייר וחייך לעצמו. הנייר
הבין שמצבו משתפר. "איזה כיף עכשיו המנהל יבין איזה פיספוס היה
כשזרקו אותי בטעות לפח הזבל ואיזה מזל היה לו שאני נייר בעל
תושיה שהצליח לשרוד יומיים שלמים בלי להגרס רק בשביל להציל את
החברה שלו מהתפרקות."
אבל דבר אחד הנייר לא ידע. חיים הוא זה שזרק אותו מההתחלה לפח
כי ידע שאם המסמך הזה יתגלה אז הוא יאבד את משרתו כחלק
מקיצוצים בחברה. לכן הפעם הודה חיים לשמעון. אחרי ששמעון יצא
מהחדר לקח חיים את הנייר למכונת הגריסה ו. . ."יופי מרוב שאני
חשוב המנהל ידאג לי בעצמו ישים אותי בקלסר. אבל רגע הקלסרים
בצד השני. אוי לא זה מכונת הגריסה !!! אתה לא מבין יסגרו אותכם
. . . החובות שלכם גדולים מדי . . ." כך התחנן הנייר לחייו.
וכולנו יודעים שאנשים לא מבינים ניירות.