הצחנה נוראה. יש עוד הרבה דברים שאפשר לומר על החדר הזה שבו
הוא נמצא, ועובד, ומזיע, אבל הצחנה היא הדבר הראשון ששמים לב
אליו. היא איומה. לא ניתן לשאת אותה כמעט.
הזבל הוא אולי הדבר השני ששמים לב אליו, אחרי שהעיניים מפסיקות
לרגע לדמוע מהסרחון. החדר מלא זבל. זבל, חום ושחור, מגעיל, מלא
זבובים, רימות ותולעים. סדור בשתי ערימות, גדולה וגדולה פחות.
החדר גדול מספיק בשביל להכיל אותן, אבל הוא בלתי מאוורר במידה
מפתיעה.
ולאחר שמתנתקים לרגע מהזוועה של כמויות הזבל המצחינות שבחדר,
שמים לב גם אליו. בחור יפה, בסך הכל. יכול להיחשב לאידיאל של
יופי במקומות מסוימים - שיער חום שופע, גוף שרירי ומשתרג, שזוף
מעט. הבחור לא נועל נעליים ולא לובש חולצה, עובד רק בג'ינס
בלויים ועם קלשון גדול. הוא עובד במרץ, עם הבעת נחישות על
פניו, מבלי לומר מילה. הוא רק תוקע את הקלשון, עורם עליו זבל
מלוא הכף, ומעביר אותו מהערימה הגדולה יותר אל השניה. תוקע,
עורם, מעביר. תוקע, עורם, מעביר. שוב ושוב, במרץ, בלי מנוחה.
זיעה מטפטפת על פניו ולאורך שערו הגלי, אבל הוא רק מוחה אותה
בתנועה עצבנית וממשיך לעבוד בעקשנות. הוא מרגיש את הסרחון היטב
לא פחות ממבקר מזדמן לחדר, אבל מצליח להתעלם ממנו. יש לו כוח
רצון, לבחור.
מבקרים מזדמנים, אגב, אין בחדר. הוא כבר לא זוכר כמה זמן הוא
עובד, אבל היחיד שנכנס מדי פעם הוא איש הזבל. איש הזבל הוא
מעין מפקח על כל המבצע, כנראה. הבחור שלנו לא בדיוק יודע. הוא
חושב עליו כעל איש הזבל רק מפני שכאשר הוא פותח את הדלת, לראות
איך ההתקדמות, לתת איזו זריקת עידוד, משהו בסגנון - מלווה אותו
לא משב אוויר צח מבחוץ אלא דווקא ענן כבד של צחנה עזה אפילו
יותר מזו שבחדר. מן הסתם, חושב הבחור, הוא עוסק גם בעניינים
מטונפים אפילו יותר מאלה. חייבים להעריך אותו על ההקרבה,
כנראה.
הוא ממשיך לעבוד. הזיעה ממשיכה לנטוף מראשו, אל בין עיניו, אל
הרצפה המזוהמת, שם היא יוצרת כבר שלולית קטנה. תנועותיו עם
הקלשון מוכניות כבר, אבל עדיין מלאות עוצמה. הזבל כמעט מתעופף
לו על פני החדר, בקצב שגור, מצדו האחד בדרכו אל השני. זבל
מכתים עכשיו את חזהו החשוף, את זרועותיו, את פניו; אבל המבט
הנחוש לא מש מעיניו ולו לרגע. הוא ממשיך כך בשתיקה עוד זמן
רב.
איש הזבל נכנס לחדר, מלווה בריחות הקבועים של הרס, ריקבון
ומוות. שואל אם הבחור צריך משהו. עד עכשיו הבחור רק הניד בראשו
בכל פעם, אבל עכשיו הוא מבקש קצת מים. הוא בקושי מאט את קצב
עבודתו כדי לעשות זאת. איש הזבל אומר שאין בעיה, אין שום בעיה,
הוא כבר יסדר לו כוס מים. והוא עושה עבודה מצוינת, שרק ימשיך
ככה. הדלת נסגרת בחבטה מאחורי גבו של הבחור בעודו מערים זבל
להנפה נוספת, ועם הטריקה הריח בחדר נעשה מעט, אבל רק מעט, יותר
נסבל.
הוא ממשיך לעבוד, באותה שגרה מונוטונית. תוקע, עורם, מעביר.
שוב ושוב ושוב, ללא הפסקה. תוקע, עורם, מעביר. עוד ועוד. הוא
לא מתעייף, או לפחות לא יראה לעולם שהוא מתעייף. גם אם אין אף
אחד בחדר שיכול לראות אותו. הוא בשלו. הוא עושה את זה עוד זמן
מה. הוא בוודאי כבר צמא למדי עכשיו. איש הזבל לא מופיע פעם
נוספת עם החיוך המעוקם הזה על פניו, עם העיניים האלה שיש בהן
משהו חולה, וכוס המים נשארת לפיכך גם היא מחוץ למשוואה.
הוא מתחיל לדבר אל עצמו.
לא הרבה, בתחילה. בתחילה, כל שיאמר הוא "קטנה יותר". הוא מסתכל
על הערימה עליה הוא עובד עכשיו, ונראה לו שהיא קטנה יותר. הוא
עשה הבדל. האם היא באמת קטנה יותר? יכול להיות. יכול להיות.
קצת קשה לקבוע כשמדובר בגודל כזה. הערימה מאחוריו בהחלט הרבה
יותר גדולה, עם זאת. הוא עוצר לרגע קט ממלאכתו, תוקע את הקלשון
מאחוריו, מסתכל על הערימה, ואומר לעצמו: "קטנה יותר". הוא מרים
שוב את הקלשון וחוזר לעבוד, במרץ מחודש. שוב הוא תוקע, עורם,
ובגריפה אחת גדולה מעביר את הסחי ממשכנו הישן אל זה החדש. שוב
נוטפת הזיעה, בטיפות קטנות ומלוחות, אל הרצפה המלוכלכת. "כן"
הוא מפטיר לעצמו, בין אחת ההנפות למשנה. "בהחלט יותר קטנה".
תוקע. "צריך להעביר". עורם. "מכאן...". מעביר. "...לשם". תוקע.
"ובסוף...". עורם. "...מעמיסים הכל...". מעביר. "...שלום
לזבל...". תוקע. "...לעולמים".
הוא לא ממש שם לב לכך שהוא מדבר עד שהדלת נפתחת שוב, וניחוח
שנעשה כבר מוכר מבשר לו שאיש הזבל שוב מאחוריו. הוא קצת מופתע;
הוא נראה כמעט כמי שהוצא מטרנס. הריח שנכנס עכשיו לחדר יכול
להוציא כל אחד אפילו מהטרנס העמוק ביותר, כך שהוא מתעשת די
מהר. "איך הולך?" שואל איש הזבל בחיוך מזויף. הוא עונה לו
שבסדר. האם הביא לו את כוס המים שביקש? איש הזבל טופח על מצחו,
אוי, באמת מצטער, עוד מעט ישכח את הראש שלו. הוא היה כל כך
עסוק בדברים אחרים שקצת שכח, אבל אין בעיה, הוא כבר יסדר לו
מים. עוד משהו? לא? אז שימשיך בעבודה הטובה, שימשיך באמת, כבר
ממש אפשר לראות את ההתקדמות. הבחור מהנהן, מעודד במידת מה,
והדלת שוב נסגרת. הוא שם לב באשמה מסוימת שהוא שמח על עזיבתו
של האיש, בגלל הריח.
הוא חוזר לעבוד, במרץ מחודש. הערימה שלו באמת נעשתה קטנה יותר.
ההנפות שלו מעיפות הרבה זבל מפה לשם בכל פעם, והוא עובד עוד
זמן לא מוגדר בשתיקה. הוא קצת נבוך מכך שדיבר לעצמו, אחרי הכל,
הוא בעל שליטה עצמית לא מעטה. מה שגורם לו להתחיל שוב הם
החרקים.
אולי הם מרגישים שהערימה הדוחה אותה עשו למשכנם מאוימת לפתע;
אולי זו תגובה טבעית למשהו אחר. אולי הם בכלל עושים את זה
להכעיס. תהא הסיבה אשר תהא, כל אותם דיירים נוראיים של ערימת
הזבל מתחילים לנהור החוצה, אל הרצפה המלוכלכת ממילא. בתוך זמן
כמעט בלתי מורגש, הרצפה כבר רוחשת בגופים קטנים, בצבעי זוהמה,
הזוחלים להם בכל כיוון. חלקם נסים אל הערימה החדשה, וחלקם
מוצאים להם פינה מבודדת לנפוח בה את נשמתם, אם אכן יש להם
כזאת. לא מעטים מהם עושים מאמץ ניכר לנשוך את רגליו היחפות,
המיובלות. הוא מעווה את פניו ודורך עליהם, חזק, בתחושת גועל.
הוא לא חושב על עצמו כעל בחור אלים, אבל ההרגשה של גופיהם
המתועבים כשהם נמחצים תחת כפות רגליו היא דווקא הרגשה טובה. בד
בבד, הוא מתחיל שוב לדבר אל עצמו, בתחילה במלמולים ולאחר מכן
בקול ברור יותר. הוא מדבר בכעס עצור אל החרקים, מודיע להם כמה
הם מגעילים בעיניו, מבשר להם שבקרוב לא יהיה להם כאן משכן. הם
מוסיפים לנהור, ולזחול, ולנשוך, בגלים בלתי פוסקים כמעט, כאילו
מתריסים כנגד דבריו. כך זה נמשך עוד זמן רב, זמן רב מאוד. קשה
לקבוע כמה זמן בדיוק, במקום כזה, אבל עד שכמויות החרקים
מתחילות להצטמצם, וכולם כבר שוכנים בערימה השניה או שוכבים ללא
ניע על הרצפה, הוא בטוח שעבר הרבה זמן. רגליו כבר זבות דם, אבל
על פניו חיוך - כל העת הוא לא חדל מלהניף את הקלשון הגדול,
וכעת הערימות כבר שוות בגודלן. אולי אפילו, אם מסתכלים מהזווית
הנכונה, זו שמאחוריו גדולה קצת יותר מזו שהוא מנסה להעביר.
מרוצה, הוא ממשיך לעבוד, בהתלהבות מחודשת, תוך שהוא מוחץ את
אחד החרקים האחרונים שעוד מעיז לנוע בקרבת מה אליו.
החיוך נמחק מפניו מהר למדי. העבודה קשה ומאומצת, והוא עושה
אותה כבר זמן רב. מובן שהוא לא יכול לנוח, לא לפני שסיים את
העבודה וודאי לא כשהוא כאן, בחדר המצחין והמטונף הזה, אבל ניכר
בו שאפילו הרעיון הטיפשי הזה עבר במוחו. מה גם שדבר לא בא אל
פיו מאז החל - לפתע פתאום הוא נזכר באיש הזבל, ובהבטחה שלא
קוימה לכוס מים. הוא לא נראה מאושר, וגם הנחישות הולכת ואוזלת
ממבטו. "חייב לשתות" הוא מפטיר בעודו עורם את הזבל על הקלשון,
ולאחר שלוש הנפות נוספות, הוא תוקע אותו בערימה בהחלטיות וסב
לאחור, אל הדלת. הוא פותח אותה כדי מחציתה, ונשען החוצה.
האוויר בחוץ אינו נקי ביותר, אך בעיניו הוא כגן שושנים ממש.
הוא שואף מלוא ריאותיו מהאוויר שבחוץ, פעמיים, ועוצם את עיניו.
כאשר הוא פוקח אותן, הוא רואה את איש הזבל מגיח מעבר לפינה.
הלה שואל אותו אם הכל בסדר - לא ייתכן הרי שבחר לוותר, כבר
עכשיו. הבחור עונה שלא, מובן שלא, אבל המים... שוב טופח איש
הזבל על מצחו. הייתה לו בעיה קודם, ועד שזו תוקנה הוא כבר שכח
מכל העניין. אבל עכשיו רק העניין הזה על דעתו, הוא ילך ויביא
כוס מים חת-שתיים. האם הבחור בטוח שהוא בסדר, שאינו זקוק
למנוחה? הבחור מהסס מעט, אבל מודיע שלא יאכזב - הוא יכול
להמשיך עוד זמן מה. איש הזבל מחייך שוב מה שנראה כמעט, ממש
כמעט, כמו חיוך מעודד. הוא מצהיר שעד מהרה יחזור עם כוס מים
צלולים וצוננים, לחזק את נפשו. ועד אז, שימשיך בעבודה הטובה.
לאחר שאיש הזבל הלך לו לדרכו, הבחור סוגר את הדלת. הוא ניגש
מיד אל הקלשון, אם כי לא באותה הנחישות שאפיינה אותו קודם.
"אני חייב לשתות משהו", הוא מפטיר בעת שהוא שולף אותו וחוזר
לעבודתו. ייתכן שהוא לא סתם צמא; פניו סמוקים והוא מתנשם קצת
בכבדות, אולי מעט יותר ממה שניתן לצפות כתוצאה ממלאכה גופנית
גרידא, גם אם תהיה זו מלאכה מעייפת מאוד. תנועותיו מאומצות
יותר, מרושלות יותר, והוא נראה כמי שחש ברע. יתכן שיישנו ארס
בעקיצות החרקים, או אולי אדי הסרחון העולים מהזבל גורמים לו
לבחילה לאחר עמל קשה כל כך. תהיה הסיבה לחולשתו אשר תהיה, היא
הולכת וניכרת בו יותר ויותר עם כל רגע שחולף. תנועותיו נעשות
מהוססות, ושפתיו החרבות נפערות בצמא כשהוא חושב על המים המצפים
לו. אך לא אדם כמותו יתלונן! הוא ימשיך לעבוד בסבלנות אין-קץ,
עד אשר תיתם עבודתו, ואם ייאלץ לעשות זאת ללא דבר שיחזיק אותו,
יהי כן. רק הצמא הזה, הצמא מחשק את רצונו להוסיף ולעמול. כך
רודפות המחשבות אחת את השניה, בעוד הערימה מולו הולכת וקטנה,
הולכת ומתווספת לשניה. "לא דרך לנהוג בי" הוא ממלמל לעצמו,
בשקט, כאילו העולם כולו רק מצפה שיתלונן והוא אינו רוצה לספק
אותו. "אני עובד כבר הרבה זמן, ביקשתי רק כוס מים". שוב
מתגונן, שוב חצי-מתנצל על תלונתו. הוא מוסיף לעבוד, גם זמן רב
לאחר שברור שאיש הזבל היה חייב לחזור כבר. הוא מתעכב משום מה,
יודע הבחור, ורק מקווה שהוא לא יישכח מלב פעם נוספת. העבודה
מתנהלת מהר מאוד, עכשיו כשהתרגל לעשותה, והערימה מולו קטנה
באופן משמעותי מזו שמאחוריו. ועם זאת, לא נראה שהוא מבחין -
עיניו של הבחור חצי עצומות, ולסתותיו קפוצות, כאילו בכאב. הוא
מתנשם ומתנשף על כל תנועה שלו, וברור לחלוטין שאינו מרגיש
טוב.
הדלת נפתחת כדי מחציתה; איש הזבל בפתח. בחיוך מתנצל הוא מרים
מעלה כוס שהוא אוחז בידו - הוא כבר השיג כוס, הוא חוזר כהרף
עין עם המים. רק רצה להודיע לבחור שהוא לא נשכח. "הזדרז בבקשה"
הוא מבקש, ובקולו שמץ של נימה כעוסה. "אני ממתין כבר זמן רב כל
כך". איש הזבל שוב מתנצל, אם כי בעיניו הדלוחות לא מבליחה כל
חמלה. בל יתייאש עכשיו, הן כמעט סיים את העבודה. הנה הוא חוזר,
רק עוד רגע. "איאלץ לנוח", מודיע הבחור בשמץ חרטה. "אני חש שלא
כשורה". איש הזבל כאילו לא שמע אותו, מחייך שוב, חוזר ואומר
כמה טובה העבודה שהוא עושה. הנה הוא חוזר, תיכף ומייד - והדלת
נסגרת. הבחור ממשיך לעבוד, בפנים כעוסות, עוד שתי דקות, ואז
תוקע שוב את הקלשון בערימה הגדולה יותר. על פי מראה פניו, הוא
חולה ממש, ולא יוכל להמשיך עוד. הוא ניגש בצעדים נמרצים אל
הדלת ואוחז בידית, אך הדלת לא נפתחת. כמה ניסיונות נוספים
מאשרים את החשש: איש הזבל נעל את הדלת אחריו.
הבחור דופק על הדלת, תחילה באופן מהוסס ואחר הולם באגרופיו
בפראות. הוא צועק, זועק לעזרה, אך איש אינו עונה מעברה השני של
הדלת. הוא מסתובב אל החדר ובוחן את סביבותיו בייאוש; אין כל
דרך לצאת, כל פתח מילוט. הוא אוחז בבטנו, ונשימתו נעשית קטועה
ומאומצת. הוא עושה מספר צעדים עד שהוא עומד שוב בין שתי
הערימות, מול זו הקטנה יותר. הוא משמיע עוד מספר קולות חנוקים,
ואז מוותר סופית על כבודו בהתקף עז של בחילה המטלטל את גופו
ושולח אותו לכרוע על ברכיו מול הזבל. הוא מקיא את נשמתו, מוסיף
על הרפש בפרץ עז של הקאה. כאשר הוא מסיים, הוא משתעל פעמיים
וגונח. הוא עדיין אוחז בבטנו, וכעת הוא מתייפח, גונח בכאביו
ונאנח בסבל איום. הוא עושה ניסיון לקום על רגליו, אך הכאב
מכריע אותו והוא נופל מלוא קומתו על הערימה אותה לא סיים
לפנות. הוא מוסיף לגנוח, ולבכות, ולהתעוות, עד שלבסוף קולו
נידם, והוא מוסיף לשכב ללא זיע.
הזמן מוסיף לעבור; הגופה נרקבת עד מהרה, משום שלא חסרים חרקים
שייזונו מבשרה, וגם בחיידקים החדר משופע. עד מהרה נותרות רק
עצמות יבשות, מצהיבות, ולאחר כמה שנים גם אלה כבר מתפוררות,
חסרות צבע, נטמעות כמעט כליל בלכלוך עליו הן שעונות. וכל הזמן
הזה, הדלת לא נפתחת ולו פעם אחת.
עד שיום אחד, היא כן; ובפתח עומד איש הזבל, ומראהו כתמול
שלשום. אותה החליפה הבלויה, אותו חיוך מזויף, אותן עיניים
חלולות. אותו סרחון נורא. מאחוריו בא איש - צעיר, כהה שער,
מנופח משרירים משתרגים ומלא בטחון. לגופו רק סרבל פשוט מאריג
גס, ואפילו נעליים הוא אינו נועל. איש הזבל מעיף מבט קצר בשתי
הערימות, ואז מחווה בידו אל החדר בחיוך, ומסביר שזה המקום; כל
שעל הצעיר לעשות הוא לערום זבל מהערימה הגדולה באמצעות הקלשון
הנעוץ בה כבר, ולהעביר אותו אל הערימה הקטנה. הנה, הוא יראה לו
- ובכך, הוא עורם כמות נכבדת של זבל על הקלשון, ומניף אותה
היישר אל שאריותיו של הבחור הקודם, מסתיר אותן כמעט לחלוטין.
וזהו, מסכם איש הזבל, לאחר שיסיים ייקחו את כל הזבל וייפטרו
ממנו לעולמים. הצעיר מחייך בסיפוק ואומר שכן, בדיוק בשביל זה
הוא בא לכאן, כדי להיפטר מהזבל. וללא שהיות הוא אוחז בקלשון
ומתחיל לעבוד. איש הזבל מחייך שוב, אומר לו כמה הוא סומך עליו,
איזו עבודה טובה הוא עושה; ואז הוא עוזב את החדר וסוגר את הדלת
אחריו.

5/11/2002-22/01/2003