האור החלש מחדר העבודה פגע בכוסית הוויסקי. זה יצר תעתועים
מסקרנים למדי על גב הכוס. התבוננתי בזה קלות שעה שהוא נכנס.
"שלום." הוא אמר, כמי שלא מורגל להגיד שלום, או למעשה משפט
ברכה כלשהו. שקלתי את העניין והחלטתי לאו דווקא לענות לו.
לקחתי עוד שאיפה מהסיגריה.

הוא התיישב על הכורסא מולי ומזג לעצמו וויסקי. דמיינתי אותו
אומר "you called?" כמו משרת שכזה. אבל תיארתי לעצמי שזה לא
ייקרה.
"ראיתי אותך אתמול". האמת, חשבתי שהוא ראה אותי. הייתה לי
הרגשה שלא הייתי לבד. "בבית העלמין, אני מניח", פתחתי את
השיחה.
"ו... אתה מודע למה שאתה מבקש?". "לא.". הוא חייך. חיוך מוזר
כזה. שטני, הייתי אומר , אבל זה די אירוני. "אתה מודע?",
הוספתי. "כן.".
"ומה אתה חושב?". "אני... מורגל... אתה מבין, וודאי, שאתה לא
הראשון שפונה אלי עם הבקשה הזו. ואתה יודע מה, רוב האנשים
פונים מאותה הסיבה. אהבה. אני יודע הכול עליה, על הרגשות שלך,
על הרגשת העילאיות שיש לך כל פעם שאתה רואה אותה, על תחושת
הפריחה בכל פעם מחדש שאתה נזכר בה, ועל תחושת הצלילה כעבור 20
שניות שאתה יודע שאיבדת את אהבת חייך. אני לא יכול להגיד שאני
מזדהה..."
היה נדמה לי שוב שראיתי את החיוך ההוא "אבל... אתה יודע, בכל
שנות עבודתי קיבלתי מספר לא מבוטל של בקשות דומות לשלך. לחלק
אפילו נעניתי, לחלק לא, אבל הכל היה די פשוט. כמה שפשוטה יכולה
להיות עבודתו של אחד שכמוני...
אבל... אתה הראשון, בכל שנות קיומי, ותאמין לי שזה הרבה,
שהחלטתי לבוא לבקר אותו. והנינוחות שבה ציפית לי... מרשים
ביותר. אני מעריך שלוויסקי שלצידך יש השפעה לא מבוטלת על
הדבר." הפעם אני הייתי זה שחייך.
"אתה יודע, אני צופה בסרטים. משעמם שם למטה, אתה מבין. האמת
היא שתהיה משועשע לגלות שמרכז העניינים שלי הוא דווקא נושאי
הרגש. הנסיכה הקסומה, ראית?".
המבט המבולבל שלי התחלף עד מהרה בחיוך מגוחך.
"מה?" הלכתי על הכיוון התמים, כך נראה. "הנסיכה הקסומה. ראיתי
אותו לפני שלושה ימים. אני מעריך שהוא השפיע עלי... טיפשי,
אה?". הוא בטח לא ציפה לתשובה.
"בכל אופן, לא יודע, יכול להיות שפספסתי משהו. אתה מבין, כנראה
שהמעטתי בערככם. זה די מדהים, הרגשות האלו שאתם מסוגלים לפתח.
מדהים. וזה כל כך עצוב שזה נעלם.
הסתכלתי עליך בזמן האחרון. אם הייתי יכול, הייתי מזיל דמעה.
הנפילה החופשית הזו. אני שמח שבכית, אבל. זה בטח משחרר. הרגשתי
שאני בוכה איתך." הסתכלתי עליו במבט קפוא.
"אני יודע." הוא אמר. "אני יודע שהשלמת עם זה. אבל לעזאזל, אני
לא השלמתי עם זה!". הייתי... מזועזע, בלשון המעטה. חשבתי תמיד
שהצרות שלי הם הנחמה של אחרים, סו טו ספיק.
"אתמול, ליד הקבר, לא היית צריך לדבר. הרגשתי אותך. ידידי, אין
לי מה לעשות עבורך. אתה מחזיק את מבטו הקפוא של המוות בעיניך.
הייתי שמח לומר שעבודתי תהיה קלה יותר, אבל אני יודע שהיא לא."

לקחתי את הכדור ובלגימה מהירה בלעתי אותו עם כוס המים שנחה
לידו.
הוא הזיל דמעה חרישית ויצא מן החדר.