אל תצחקו אם אני אגיד שאני יכולה להיות לא נחמדה. אל תסתכלו
עליי כעל ילדה קטנה ותמימה. אל תגרמו לי להרגיש מטומטמת רק כי
אתם לא מבינים.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות לא נחמדה, זה כבר לא עניין של
בחירה, זה עניין של הכרח.
אין לי כל כך הרבה, אבל יש לי הרבה לאבד.
אנשים בטוחים במה שיש להם יכולים להרשות לעצמם להיות מנייאקים
מדי פעם. אני לא.
נמאס לי להתנצל אחרי כל פעם שאני אומרת משהו לא כל כך נעים, זה
שאני לא רוצה לאבד מישהו לא אומר שאני חייבת לו משהו.
ומותר גם לי להיות חסרת סבלנות, ומותר לי לכעוס. אולי יש לי
דרישות גבוהות מדי, אבל אני לא מוכנה להתפשר כל כך מהר.
אם אני מרגישה שהמצב טוב ובטוח אני אתגרה בזה, רק ככה מתקדמים.

וזה שאני אוהבת שקט לא אומר שאני שקטה. אם אני לא מדברת זה לא
כי אין לי מה להגיד, אין לי מה להגיד על מה שאתם מדברים. ואל
תקראו לי שטיח. נמאס לי משטויות, תהיו קצת רציניים לפעמים.
ואולי אחרי הכל זו לא אני שנמצאית בתוך בועה, אולי זה אתם?
ואולי אנחנו נמצאים בתוך שתי בועות שונות שפשוט לא מתאימות זו
לזו.
אל תשחקו איתי משחקים, אני בנאדם שאומר הכל ישר, אז זה מה שאני
מבקשת. אם יש לכם משהו להגיד תגידו, אני לא מתכוונת לסחוט
אתכם.
ואני יודעת שאני לא הדבר הכי חשוב בשבילכם, אבל אל תקחו אותי
כמובן מאליו. אני יודעת ורגילה לזה שאנשים אחרים נעלמים, וזה
שאני לא עושה את זה לא אומר שלא יכול להיות שיום אחד ימאס לי.
ואני אלך.
נמאס לי לשמור על אנשים.
יום אחד, גם אני עלולה ללכת.
תשמרו עליי.







לא יצירה. לא מתיימר להיות יצירה. פשוט משהו שהייתי צריכה
להגיד לכמה אנשים. בסופו של דבר זה יעוף לו מהדף שלי. בינתיים
זה כאן. מקווה שהאנשים שצריכים לקרוא את זה יקראו ויקחו ללב את
מה שמדבר עליהם/אליהם.