אבא בגד באמא כשהייתי קטנה. אני היום בת שלושים ועדיין לא
יכולה לסלוח לו, למרות שהיא כבר סלחה מזמן. בכל פעם שאני נזכרת
בזה אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, אני כל כך מלאה בכעס
ושנאה ואכזבה וגועל, שכל נקודות הזכות שהוא צבר אצלי בימי חייו
נעלמות בשנייה. המטפל שלי אומר שעד שלא אוכל לסלוח לו לא אהיה
מסוגלת לקיים קשר מחייב ומשמעותי בעצמי, אבל הוא אבא שלי והוא
פגע באמא שלי ואני לא יכולה לסלוח.

אני באה מבית אמיד, מה שנקרא מעמד בינוני, ויש לי אח קטן ממני
בשנתיים, רועי. בניגוד למיתוס המקובל, הוא דווקא לא היה ממש
מעצבן והסתדרנו לא רע בכלל בשנות ילדותנו, מה שהפך לחברות
אמיתית בשנותינו המאוחרות יותר. אבא, כמקובל, תמיד היה הדמות
הסמכותית במשפחה. כשהיה צריך להעניש אותנו על משהו לא בסדר
שעשינו אמא תמיד העבירה את המושכות אליו. אמא שלי אדם חלש
ופגיע מאוד, אני זוכרת רק פעם אחת שהיא צעקה עלינו, וגם זה היה
רק כי ממש עברנו את הגבול. זה היה יום שבת אחד, סבא וסבתא באו
אלינו לביקור והיינו במצב רוח קצת מרושע באותו היום, אני לא
יודעת למה. אמא שלי היא בת הזקונים של הוריה, אמא שלה ילדה
אותה בגיל 35, מה שנחשב מאוד מאוחר בתקופתם, כך שהם היו (שניהם
כבר לא עמנו היום) מאוד מבוגרים ולמרות שהם מאוד אהבו אותנו הם
לא היו מסוגלים להעניק לנו את מה שהם אולי היו רוצים - לקחת
אותנו לטייל, לשחק איתנו, לשמור עלינו כשאבא ואמא יצאו לבלות
וכיוצא בזה. לא היינו קשורים אליהם במיוחד אבל אהבנו אותם כי
הם היו ההורים של אמא, ובאותו היום היינו שנינו ממש חסרי
מנוחה. קפצנו, רצנו וצעקנו כל היום בבית ואמא בקשה שנתנהג יפה
כשסבא וסבתא מגיעים, אבל לא יכולנו לשלוט בזה, היינו ילדים
קטנים עם עודף אנרגיות בלתי ניתנות לתיעול "הולם", והמשכנו
בשלנו. סבתא הביאה לאמא מתנה - ואזה - לכבוד יום הולדתה שחל
יומיים לפני כן, ואני ורועי רצינו לראות, אז חטפנו אותו מידיה
של סבתא בכוח ובטעות שברנו אותו. סבתא מלמלה "לא נורא, לא נורא
ילדים" אבל היו לה דמעות בעיניים. אמא כל כך נפגעה וכעסה, שהיא
ממש צרחה עלינו (בדמעות, היא ירשה את הרגישות מסבתא) שנלך
לחדרים שלנו והיא לא רוצה לראות את הפרצוף שלנו עד שהיא לא
תקרא לנו "זה ברור?!". הרגשנו ממש רע עם עצמנו כי באמת לא
התכוונו, ועלינו לחדרים שלנו בשקט ובצייתנות. אחרי לא יותר
מרבע שעה היא עלתה אל החדר שלי וקראה גם לרועי לבוא, "אמא
אנחנו ממש מצטערים..." התחלתי לומר כשראיתי בפניה את סימני
הבכי, אבל היא לא נתנה לי לסיים, "סבא וסבתא הם ההורים שלי
ואני מצפה מכם להתייחס אליהם בכבוד גם אם לפעמים זה לא נראה
לכם, ברור?", "כן" ענינו שנינו בראש מורכן. "עכשיו בואו ותנו
לי חיבוק שניכם", חיבקנו אותה הכי חזק שיכולנו, זו הייתה הדרך
שלנו לומר תודה.
זה היה הכי קרוב שאמא הגיעה לסמכותיות; מאבא, לעומתה, מספיק
היה מבט אחד כדי לגרום לנו לרעוד מפחד, אבל זה לא שהוא היה אבא
מפחיד, בכלל לא, הוא גם לא השתמש בסמכותיות שלו תכופות - הוא
לא היה צריך כי לידו התנהגנו למופת. אבא היה אחראי כיף בבית -
בריכה, לונה פארק, טיולים, צעצועים. כשהייתי בת 6 הוא קנה לי
ליומולדת רכבת כזו עם בטריות ומסילות שמרכיבים ויוצרים מסלולים
עם גשרים ומנהרות והרבה שכלולים. היו שם אפילו אנשים קטנים
לשים בתוך הקרונות ועצים לנוף בצד הדרך. היינו יושבים שעות
ביחד, אני והוא, מרכיבים כל פעם מסלולים חדשים ומסיעים את
הרכבת לאורכם. אף פעם לא נמאס לו, אמא הייתה צריכה לקרוא לנו
כמה פעמים לבוא לאכול כשהיינו משחקים, ואם רועי רצה להצטרף אבא
היה אומר לו שזו הפעילות המשותפת שלי ושלו לבד, בדיוק כמו שיש
דברים שהוא עושה רק עם רועי לבד, והוא גרם לי להרגיש הכי גדולה
ומיוחדת.
הכי גדולה ומיוחדת, ושנים מאוחר יותר הכי המומה ומאוכזבת.

באיזה יום בקיץ, כשהייתי בת שמונה בערך, הלכנו אני, רועי ואבא
לקנות גלידה. אני זוכרת שרועי היה אז בן שש כי יום ההולדת שלו
התקרב והוא סיפר לכל מי שרק במקרה עבר לידו "עוד שלושה ימים
אני אהיה בן שש ואני מ-אוד אוהב גולות ומשאיות", או "יש לי
יומולדת עוד חצי שבוע ואני הכי רוצה בובה של איש העכביש". כמה
ימים לפני זה אבא שמע אותו מבקש מאחד השכנים שיקנה לו חמש
משאיות או משהו כזה, והוא לקח אותו לצד והסביר לו שזה לא מנומס
לבקש ככה מאנשים מתנות, רועי מחה "אבל אני רוצה שיקנו לי מתנות
שאני אוהב!", אבא הסביר לו שהוא צודק אבל עדיין זה לא יפה
לבקש, ורק אם ישאלו אותו הוא יכול לספר איזה צעצועים הוא אוהב.
רועי פרש את זה בדרכו שלו (היינו, לא הזכיר את המילה "קנייה"),
והתרומה של הסיפורונצ'יק הזה הוא שאני יודעת שהייתי בערך בת
שמונה אז.
בכל מקרה אז הלכנו לנו ברחוב דיזנגוף בתל אביב, באזור הכיכר,
בימי שבת סוגרים את האזור הזה לתנועת כלי רכב ואז, כל שבת
הייתה שם ממש חגיגה לילדים - ליצנים ובלונים וצמר גפן מתוק
ועוד כל מיני. הגענו לדוכן של הגלידה וכל אחד בחר את הטעמים
שהוא אוהב, ואז ראיתי איזו אישה מתקרבת אלינו בחיוך ומסתכלת על
אבא, הסתכלתי אליו בשאלה אבל הוא לא ראה, הוא הביט אליה וחייך
בחזרה. כשהיא הגיעה הוא הציג אותה בפנינו בתור חברה מהעבודה
(הוא עבד בבית דפוס, אז לא ממש ידעתי מה בדיוק הוא עושה,
מבחינתי הוא פשוט הדפיס דברים, אבל מאוחר יותר הבנתי שהוא היה
מנהל העבודה שם). היא הצטרפה אלינו לטיול לאחר שבקשה יפה רשות
ממני ומרועי. רועי התעלם ממנה לחלוטין ורץ לעבר הליצן התורן
בהתרגשות של אוטוטו-חתן-יומולדת, ואני חייכתי חיוך מעושה
ואמרתי שהיא יכולה אבל לא באמת רציתי שהיא תבוא - עכשיו נצטרך
להתנהג בנימוס ולעשות רושם של ילדים טובים ומחונכים. חוץ מזה
רציתי את אבא לעצמי, רועי היה בן וקטן ממני אז הוא לא היווה
איום, אבל האישה הזו לא מצאה חן בעיני.
טיילנו יחד ארבעתנו אולי שעה, והיא שאלה אותנו המון שאלות על
עצמנו וסיפרה לנו קצת על עצמה ודווקא הייתה מאוד נחמדה. כשהיא
אמרה שהיא צריכה ללכת הם נפרדו בנשיקה ידידותית על הלחי.
בדיעבד נזכרתי במשהו שבאותו הזמן לא ייחסתי לו חשיבות יתרה,
רועי סיפר לה את הסיפור המפורסם של הלידה שלו - אמא תמיד הייתה
מספרת לנו כל מיני סיפורים על עצמנו מרגע לידתנו ואילך. הוא
סיפר לה, איריס קראו לה, שהלידה הייתה מאוד קשה וארוכה ואמא
נורא סבלה כי היא הגיעה מאוחר מדי וכבר לא יכלו לתת לה
"אמינורף" (אפידורל בשפתו) והיא כל הזמן צרחה את השם של אבא
שנורא אחר להגיע; היא לא הצליחה להשיג אותו בעבודה כשהתחילו
הצירים, וכשהם כבר ממש התחזקו היא לקחה טקסי לבית החולים, שם
מיהרו אותה אל חדר הלידה והתקשרו אליו שיגיע מיד. תמיד היינו
מתפוצצים מצחוק כשאימא ספרה שאבא הגיע ממש שנייה לפני שרועי
יצא ואימא תפסה אותו בכוח עם הידיים והציפורניים וצרחה עליו
שהיא הורגת אותו אם הוא מכניס אותה שוב להריון; אחר כך היו
צריכים לעשות לאבא שלושה תפרים ביד....כשהסתכלתי על איריס
באמצע הסיפור היא חייכה חיוך טיפה עצוב כזה והשפילה את המבט.
מה שקרה זה שאבא ואיריס לקחו להם הפסקת צהריים משותפת מהעבודה
באותו היום, לא יודעת לאן הם הלכו, וכיוון שזה היה בעידן
הפרה-סלולרי, אמא לא ידעה איפה הוא ולא יכלה להשיג אותו עד שהם
חזרו לעבודה. אמא ספרה לי שאבא אמר לה, אחרי שהכל התפוצץ, שהוא
היה אכול רגשות אשם באותו היום, והוא בחיים לא יסלח לעצמו על
זה שהוא לא היה שם בשבילה.

אם נתייחס רגע לדברי הפסיכולוג שלי, אולי זה יהיה זמן טוב לספר
קצת על ההתנסויות שלי עם בני המין הגברי.
החבר הראשון שהיה לי היה כשהייתי בכתה ה'. הוא היה הילד הכי
יפה בכיתה בעיני והייתי מאוד גאה שהוא בחר דווקא בי. כמובן
שהחלטנו שאנחנו מתחתנים ואנחנו רוצים שני בנים ובת (זאת אומרת,
הוא רצה שלושה בנים, ואני התמקחתי על אחד מהם), אבל המציאות
טפחה על פנינו ואחרי שבועיים וחצי בדיוק נפרדנו; הוא הרגיש שזה
לא זה, זה לא מה שהוא מחפש. בדיעבד הסתבר שמה שהוא חיפש היה
שיער בלונדיני. מאוד נפגעתי וגם ראיתי סרטים, ידעתי שאני אמורה
עכשיו להיות מאוד מדוכאת עד שמישהו אחר, הרבה יותר חמוד, יאסוף
אותי אל זרועותיו וישא אותי לאנשהו. אז הלכתי לפי המרשם, וזה
עבד כמו קסם, חמישה ימים אחר כך שאל אותי רועי מהכיתה שלי אם
אני רוצה אולי לבוא אליו מחר אחרי בית ספר לראות סרט בוידיאו
החדש של ההורים שלו. אחרי הסרט הוא הציע לי חברות, והיינו זוג
מאושר דווקא זמן לא מבוטל. אולי פשוט כי היינו חברים מאוד
טובים (עד היום) ודי התעלמנו מכל תפקידי ה"זוגיות" שהיו אמורים
להיות לנו. אני לא אמשיך ואפרט על כל ילד מהכיתה או מהשכבה
שהזמין אותי לסרט, ואדלג ישר אל התקפה בה העניינים הפכו
משמעותיים יותר.
הייתי בכיתה י'. אם יורשה לי להעיד על עצמי, הייתי בחורה יפה,
קצת מלאה, אבל באופן נשי, ומלאת חיים.
יום אחד, בסוף היום, יצאתי מבי"ס יחד עם עוד חברה לכיתה שהציעה
לי טרמפ הביתה כי אחיה החייל בא לאסוף אותה. קראו לו תומר והוא
היה מהמם. ברגע שנכנסתי לאוטו הרגשתי שאני מסמיקה. בדרך הוא
אמר לה שאמא שלהם בקשה שיביאו כמה דברים מהסופר אז הוא יוריד
אותה שם, יקפיץ אותי הביתה ויחזור לאסוף אותה. הלב שלי דפק כמו
משוגע מהמחשבה שאהיה אתו עכשיו לבד באוטו. אחרי שהוריד את
אחותו הוא חייך והחווה בידו על המושב שלידו, אז יצאתי מהמושב
האחורי ועברתי לשבת לידו. הוא היה מאוד נינוח ונעים וזה עזר
להפיג את המבוכה שלי. הוא שאל אותי כל מיני שאלות על החיים שלי
ואני שאלתי אותו על שלו, ואז הוא שאל אם יש לי חבר, וכשעניתי
שלא הוא עשה פרצוף המום ושאל איך עוד לא חטפו אותי. שוב
הסמקתי, אבל רציתי להישמע בוגרת, אז אמרתי שכמובן שיש הצעות
אבל עוד לא מצאתי את המישהו שמתאים לי. תמיד כשאני נזכרת במשפט
הזה שלי אני מתפוצצת מצחוק, מה בכלל הבנתי אז מהחיים שלי?
כשהגענו אלי הביתה ועמדתי לצאת מהאוטו הוא שאל אותי אם אני
עושה משהו באותו הערב. בלי להתבלבל בכלל ביטלתי את כל התכנונים
שלי ועניתי לו שאני פנויה. הוא אמר שיתקשר אלי מאוחר יותר ודפק
חיוך הורס לפינאלה.
בערב הוא בא לאסוף אותי (לא לפני שהתקשרתי לאחותו לוודא שזה
בסדר מבחינתה) ויצאנו לאיזה פאב ביפו. הוא גרם לי להרגיש מאוד
בוגרת, שתינו בירה ועישנו ודיברנו על כל מיני דברים ברומו של
עולם. פה ושם הוא ליטף אותי או הביט בי במבט מלא משמעות כזה
ואני הרגשתי שאלה רגעי שיא האושר של חיי.
כשיצאנו היה קצת קריר, הלכנו לאט והוא חיבק אותי. כשהגענו
לאוטו הוא סובב אותי אליו, התקרב אלי ואמר שיש דבר אחד שהוא מת
לעשות כבר כל הערב. עכשיו, זו לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי,
התנשקתי כבר בעבר ואפילו היה מי שהכניס לי ידיים מתחת לחולצה,
אבל זה היה שונה. ברגע שהשפתיים שלו נגעו בשלי הרגשתי רעידות
בכל הגוף וזרמים כאלה. הפה שלו היה חם ונעים והלשון שלו ידעה
כל הזמן בדיוק לאיזה כיוון ללכת ומה לעשות, הוא סחרר אותי
לחלוטין, ובדיעבד הבנתי שזו הייתה הנשיקה המינית הראשונה שלי.
הוא שרת בבסיס רחוק, אז הוא היה יוצא הביתה פעם בשבוע שבועיים,
ואני חיכיתי לפעמים האלה כמו אויר לנשימה. דיברנו המון בטלפון
ונפגשנו בכל פעם שהוא יצא הביתה, כמה שרק אפשר. פעם אחת, אחרי
חודשיים בערך, קבענו שאני באה אליו בשישי בערב לראות סרט כי
ההורים שלו ואחותו לא יהיו בבית.
הגעתי אליו בסביבות תשע. הוא ממש השקיע, הסלון היה מואר בכל
מיני נרות, על השולחן היה בקבוק יין ושתי כוסות והוא הזמין לנו
פיצה. אחרי שאכלנו ושתינו הוא הראה לי איזה גוש חום קטנטן עטוף
בנייר כסף ואמר לי שזה חשיש ואם אני רוצה לנסות. הסכמתי והוא
גלגל לנו ג'וינט. כשסיימנו לעשן אותו התיישבנו שמחים וצוחקים
לראות את הסרט. זה היה מן סיפור רומנטי כזה, שממש לא התאים
למצב הרוח בו היינו שרויים, אבל המשכנו לצפות בו בכל זאת,
ובסופו של דבר שקענו בו. ישבנו צמודים אחד לשנייה ובמשך כל
הסרט התלטפנו והתנשקנו ופשוט לא יכולנו להוריד את הידיים זה
מזו. רציתי אותו, וידעתי שהוא רוצה אותי ושהוא גם כנראה תכנן
את זה מראש, והייתי מוכנה. כשנגמר הסרט כבר היה ברור לשנינו מה
עומד לקרות, הוא ידע שאני בתולה וידעתי שאני יכולה לסמוך עליו
שיהיה עדין איתי ושמחתי שהוא הראשון שלי, הייתי אפילו גאה
בבחירה שלי. הלכנו אליו לחדר בהתקדמות מאוד איטית כי לא יכולנו
להפריד את השפתיים שלנו. כשהגענו לחדר הוא הפשיט אותי באיטיות,
נישק אותי בכל הגוף ואמר לי שאני יפהפייה, וגם הוא היה כל כך
יפה באותו הרגע. ככל שהוסרו השכבות התחלתי קצת להילחץ, ידעתי
שהפעם הראשונה יכולה להיות מאוד כואבת וזה הפחיד אותי. הוא
התפשט גם ונשכב מעלי, לוחש לי באוזן ללא הרף שאני יפהפייה
ומקסימה ומושכת וכמה הוא רוצה אותי. אחר כך הוא שאל אותי אם
אני בטוחה שאני מוכנה, חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו להביא
קונדום.
זה כאב מאוד בהתחלה אבל הכאב פחת בהמשך, וכשהרגשתי את ההנאה
שלו הכאב כבר לא היה מורגש כמעט. הוא הפסיק מדי פעם לשאול אותי
אם אני בסדר ועניתי לו שאני בסדר גמור.
אחרי שהוא גמר הוא נישק וליטף אותי ואמר שהוא מאוד נהנה. אני
לא יכולה לומר שממש נהניתי, אבל זה גם לא היה נורא, ואפילו
פינטזתי כבר על הפעם הבאה.
כשהוא החזיר אותי הביתה השעה הייתה כבר שלוש וחצי בלילה. פתחתי
את הדלת הכי בשקט שיכולתי והלכתי אל החדר שלי. אחרי דקה הייתה
דפיקה על הדלת שלי ואמא שלי נכנסה. היא אמרה שהיא התעוררה
כששמעה שנכנסתי, וראתה שנורא מאוחר. "אני מצטערת שהערתי אותך
אמא", "לא נורא, ממילא לא ממש הייתי מצליחה להירדם בלי לדעת
שאת בבית. מה עשיתם הערב? נהניתם?". ידעתי שאספר לה באיזשהו
שלב אבל לא חשבתי שזה יהיה באותו הערב, וכשהיא שאלה אותי מה
עשיתי שוב הציפו אותי ההתרגשות והאושר וסיפרתי לה הכל באותו
הרגע. היא לא הפריעה לי בזמן שדיברתי, ורק כשסיימתי והבטתי
אליה, ממתינה לתגובה, ראיתי דמעות בעיניים שלה. "מיה'לה, את רק
בת 16, למה את רוצה להיכנס לעולם המבוגרים כבר בגיל כזה? כמה
זמן את כבר מכירה את תומר? הוא חייל, הוא מבוגר ממך, הוא יודע
שהוא יכול להקסים בחורות בגילך ולפתות אותן לכל מיני דברים..."
"אמא למה את אומרת את זה?!" ניסיתי לצעוק אבל כולם ישנו אז
יצאה לי מן לחישה רמה כזו, כל כך כעסתי עליה שהיא הורסת לי את
הרגע המיוחד שלי. "תומר אוהב אותי, ואני אוהבת אותו..." "הוא
אמר לך שהוא אוהב אותך?" "הוא לא אמר לי אבל אני יודעת, אני
מרגישה את זה.." "ומה את בכלל יודעת על אהבה? את בסך הכל בת שש
עשרה!" "אמא, להזכירך, גם את היית בת שש עשרה כשהכרת את אבא,
ותראי איזה נישואים נהדרים יש לכם". הנישואים שלהם באמת היו
נהדרים; מאז שאני זוכרת את עצמי אבא תמיד היה מחבק ומנשק את
אמא, ומקניט אותה, מתנהג קצת כמו ילד לידה. אמא תמיד הייתה
יותר סגורה וביישנית, אבל ידעתי שהיא אוהבת אותו לפחות כמו
שהוא אוהב אותה. אני רק זוכרת תקופה אחת, כשהייתי קטנה, שמשהו
שם היה לא בסדר. אני לא יודעת בדיוק מה כי הם מאוד השתדלו שלא
נשים לב לזה, אבל אמא בכתה הרבה בתקופה הזו, ואבא כבר לא היה
רודף אחריה בבית או צובט לה את הישבן - כל מיני מחוות קטנות
כאלה שלו. אחרי כמה זמן הכל פחות או יותר חזר לקדמותו, רק שאבא
התנהג קצת יותר מאופק ליד אמא, ונראה היה שהוא מנסה להתחנף
אליה כל הזמן. הוא עזר לה הרבה יותר מבדרך כלל וכל הזמן שיבח
אותה בפנינו.
כשאמרתי לאמא על הנישואים הנהדרים שהיו להם היא השפילה את
מבטה. "אמא, למה את שותקת? זה לא נכון? לך ולאבא יש את היחסים
הכי טובים מבין כל ההורים של החברים שלי. כל ההורים האחרים
יותר מרוחקים אחד מהשני, ואף אבא לא רודף אחרי אשתו בבית...".
"היחסים שלי ושל אבא בסדר גמור, אבל זה לא קשור לנושא.." "זה
כן קשור! כי את שתקת והשפלת את המבט ואני רוצה לדעת למה, תגידי
לי למה".
אמא עד היום מתחרטת ומתנצלת בפני על מה שהיא סיפרה לי בערב
ההוא, אבל היא אומרת שבאותו הרגע כל כך הרבה רגשות פעמו בה,
אושר, ועצב, ופחד ודאגה, והיא פשוט לא כל כך שלטה במה שיצא לה
מהפה. היא סיפרה לי על הבגידה של אבא. הוא נפגש עם איריס במשך
שנה וחצי מאחורי גבה של אמא, ואמא גילתה את זה יום אחד כשהרימה
בטעות את הטלפון ושמעה חלק משיחה שלהם. היא לקחת את זה מאוד
קשה. היא שלחה אותנו לאחותה לכמה ימים (אני זוכרת ששמחתי, כי
יש לי בת דודה בגילי פחות או יותר וחשבתי שיהיה לי כיף לישון
אצלה) בזמן שהיא ניסתה להחליט אם הנישואים שלהם הסתיימו או
שעוד אפשר להציל אותם.
הקשבתי לדבריה, וכשהיא סיימה פרצתי בבכי שנמשך כל הלילה ההוא.
היא הניחה את הראש שלי על הברכיים שלה, וליטפה לי את השיער
כשהיא מנסה לעודד אותי ולהסביר לי שזה היה מזמן ועכשיו הכל
בסדר, ובין לבין ממלמלת לעצמה "מה עשיתי, מה עשיתי...".
היחסים שלי עם אבא שלי עד אותו היום היו מצוינים. כמובן שהיו
לנו את החיכוכים הרגילים שיש בין כל אב לבת, במיוחד כשהוא היה
מנסה לגונן עלי ואני כעסתי שהוא מתייחס אלי כמו לתינוקת, אבל
סך הכל היינו קרובים. הוא היה אבא מאוד חם, תמיד היה מחבק
ומנשק אותי, גם כשכבר התבגרתי והגעתי לגיל שבו אצל רוב האבות
והבנות נוצר ריחוק פיסי בגלל ההתפתחות הגופנית. אבל אחרי אותו
הלילה הכל השתנה מבחינתי. הוא כבר לא היה האבא שהכרתי ואהבתי.
הוא היה האיש שפגע באמא שלי, שבגד באמון שלה ושלנו עם אישה
אחרת.
הוא הרגיש שפתאום התרחקתי ממנו וניסה לדובב אותי כמה פעמים, אך
ללא הצלחה.אחרי תקופה שהרגישה כמו נצח כבר לא יכולתי יותר,
התגעגעתי לאבא שלי, ובהדרגה התקרבתי אליו בחזרה, כך שהוא פשוט
חשב שעברתי איזו תקופה של מרד נעורים.
אני ואמא לא דיברנו על זה יותר מאז, אבל ידעתי שהיא לא סיפרה
לאבא על השיחה, וזה הפך להיות הסוד הקטן שלנו.
באשר לקשר שלי עם תומר, היינו ביחד עוד כמה חודשים, והמשכנו
לשכב, אבל באיזשהו שלב הוא הרגיש שאני צעירה מדי בשבילו. הוא
עבר כל מיני חוויות בשירות שלו, שמאוד ביגרו אותו, ומעבר לזה
שהוא הרגיש שהוא לא יכול לחלוק אותן איתי, הפער בינינו גדל.
היה לי עצוב כי אהבתי אותו ואהבתי להיות אתו, אבל גם אני
הרגשתי את הפער בינינו, והאמת היא שכבר לא היה לי ממש איכפת.

לפני שנתיים סיימתי קשר מאוד משמעותי שהיה לי למשך זמן שיא של
שנה ושלושה חודשים. קראו לו רן ואני חושבת שהוא היה האהבה של
החיים שלי. הכרנו בסרט. הוא הלך עם בחורה שהוא יצא איתה באותו
הזמן ואני הלכתי עם חברה. הסרט היה כל כך משעמם - כמעט שעתיים
של סרט, עם שלוש מילים בערך, מהסרטים האמנותיים האלה שאתה נאלץ
לתהות על מידת האמנות החבויה בהם. בכל מקרה, בעוד שבת זוגתו
וחברתי היות מרותקות למסך ומרוגשות עד דמעות, אני והוא כל כך
השתעממנו שהחלטנו - כל אחד מצדו - לצאת להפסקת סיגריה. נפגשנו
בחוץ, כשאני יצאתי הוא כבר היה באמצע הסיגריה שלו והציע לי אש
במחווה אבירית. התחלנו לדבר על הסרט ומהר מאוד גלשנו לאלף
נושאים אחרים (כמו למשל, איך הגיעו להמצאת כוסות הקלקר), ומבלי
משים הסיגריה הפכה לשלוש וארבע. באיזשהו שלב בת זוגתו לסרט
יצאה לחפש אותו - היא כבר חששה שהוא נעלם - וכשראתה אותנו
מדברים וצוחקים היא נפגעה מאוד, ובצדק, וחזרה אל האולם. הוא
חזר מיד אחריה כדי להתנצל ולנסות לפייס אותה, לא לפני שנתן לי
את מספר הטלפון שלו וביקש שאתקשר עוד שלושה ימים. למה שלושה
ימים? בדיעבד הוא סיפר לי שהוא מיד הבין שיש כאן פוטנציאל
למשהו משמעותי והוא היה צריך את הימים האלה לסגור את העסק עם
הבחורה איתה הוא יצא אז. ומה אם לא הייתי מתקשרת אליך? שאלתי
אותו, וסתם ויתרת על בחורה נחמדה לשווא? הוא ענה שהאמת היא
שהוא בכלל לא חשב על האפשרות הזו....
מה שהיה יפה עם רן זה שבהסכמה שבשתיקה שנינו ויתרנו על כל
משחקי הכוח והאגו מראש.
כבר מהפגישה הראשונה היה לשנינו ברור שיהיה כאן משהו טוב,
וזרמנו עם זה. אחרי חודשיים בערך, כבר עברנו לגור ביחד. אני
גרתי אז בת"א ורן גר במושב באזור חיפה, ושמחתי על ההזדמנות
לצאת מהסביבה האורבאנית הלוחצת לקצת טבע ושקט. זה היה כאילו
חיינו במן עולם משלנו; ביום היינו יוצאים לעבודה ומתנהגים כחלק
אינטגרלי מהאנושות, אבל ברגע שפנסי האוטו האירו בערב על שער
המושב נכנסנו לעולם שלנו. זה לא היה מתוכנן, ושנינו לא התנהגנו
כך בעבר בשום מערכת יחסים שהייתה לנו, אבל זה היה פשוט כאילו
הדפנו את כל העולם מעלינו וחיינו רק אחד את השנייה ואחת את
השני. ניתקנו את הקשר עם רוב החברים והחברות שהיו לנו, ועם אלה
ששמרנו על קשר הוא הפך לקשר מאוד מרוחק. מאוחר יותר לקח לי
המון זמן והמון התנצלויות ומאמצים לשקם את הקשרים עם החברים
שלי.
פיתחנו לנו גם סגנון חיים נהנתני, ערבים שלמים בילינו יחד עם
ארוחות שהכנו או הזמנו מכל מיני מסעודת יוקרה, יין, ג'וינטים,
והמון סקס. היינו שוכבים או מזדיינים לפחות פעמיים ביום, בדרך
כלל פעם בבוקר ופעם אחת לפחות בערב. אהבנו עד טירוף, והוא גם
הגיע, והיה לנו חיבור רוחני מדהים, הכרנו את הרבדים העמוקים
ביותר אחד של השני והבנו אחד את השני הבנה מוחלטת.
אני הייתי אובססיבית. שנינו היינו אובססיביים, אבל אני פשוט לא
בטחתי בו. היינו מדברים אולי שלוש פעמים ביום מהעבודה - הייתי
צריכה כל הזמן לדעת איפה הוא ומה הוא עושה.
האהבה שלי חנקה אותו, והוא השלים עם זה כי אני, בתורי, השלמתי
עם העובדה שהוא היה קצת חמום מוח ולפעמים היו לו התפרצויות
זעם.
מצד שני, היו ליחסים שלנו גם צדדים יפהפיים, כמו זה שיכולתי
לדבר אתו על הכל והוא תמיד היה מבין ולא שופט אותי, והוא היה
מטפל בי כמו אבא כשלא הרגשתי טוב, והוא תמיד דאג לי והיה מלא
רוך ופשוט פתח את עצמו בפני ללא תנאים, מה שנתן לי את הביטחון
לעשות את אותו הדבר - קירבה שאליה מעולם לא הצלחתי להגיע עם אף
אחד. אבל החיבורים שיש לנו עם אנשים בחיים הם לא מקריים, אנחנו
מתחברים לאנשים שנותנים לנו משהו שאנחנו צריכים, וברגע שהם כבר
לא נותנים אותו או שאנחנו לא צריכים אותו, אין לחיבור הזה
בסיס. וכך היה עם רן, בהדרגה כל הרוך והאהבה ששיתפנו בינינו
קיבלו רקע קצת קודר; הפאראנויות שלי הפכו כבדות מדי לשאת,
ובהתאמה גם התעצמו הכעסים שלו, והגענו למצב שבו הרע האפיל על
הטוב. אבל למרות שזה היה, מבחינה רציונאלית, ברור לשנינו, לא
היינו מסוגלים להתנתק אחד מהשנייה. חיינו במין סימביוזה
חולנית, וככל שהיה יותר רע, כך היינו יותר צריכים אחד את
השנייה. השיא היה שיום אחד הוא הגיע קצת מאוחר וספר לי שהקפיץ
מישהי מהעבודה הביתה כי הרכב שלה היה במוסך. מאותו הרגע לא
יכולתי להוציא לי מהראש תמונות שלו ושלה מזדיינים, באלף
תנוחות, אותו מנשק אותה, אותה מוצצת לו, אותם מתקלחים ביחד,
ובכלל לא ידעתי איך היא נראית. החרדות האלה רדפו אותי והאמון
שלי בו, שגם כך היה מעורער ביותר, התפרק לגמרי. בערב בו הוא
סיפר לי את זה, כשהלכנו לישון, הוא חיבק אותי מאחור והתחיל
לנשק אותי בצוואר כמו שאני אוהבת, הסתובבתי אליו, וכשהוא התחיל
להפשיט אותי הרגשתי שאני לא מסוגלת. "מה קרה?" הוא שאל, עניתי
שאין לי מושג, כנראה שאני פשוט מאוד עייפה, אבל ידעתי את האמת.
זו הבחורה הזו מהעבודה שלו שלא אפשרה לי לתת לו להיכנס אלי.
מאותו היום והלאה הכל החמיר באופן מאוד ברור. לא הייתי מסוגלת
יותר לשכב אתו וזה מאוד פגע בו. זה גם פגע בי כי עדיין אהבתי
אותו באותו האופן ועדיין אהבתי את הגוף שלו ואת המגע שלו ואת
החיבוקים שלו, אבל ברגע שהמגע הפך למיני הפכתי לאשת קרח. הוא
בתגובה, פשוט ניסה שוב ושוב ושוב; למרות שהדחייה פגעה בו,
החוסר בסקס יצר אצלו מטענים שכבר יצאו משליטתו, ובכל בוקר,
כשהתעוררתי הוא שוב מחל על כבודו ונסה.
במשך הזמן סיגלתי לעצמי כל מיני טריקים: להעמיד פנים שאני
ישנה, להיראות עצובה (עם קצת מזל היו גם יוצאות לי כמה דמעות),
לפברק שיחת טלפון או סידורים חשובים, הכל רק לא מין. הבקרים
היו הכי נוראיים, כל לילה כשהלכתי לישון ידעתי שאני קמה למתקפה
נוספת ואני צריכה להכין את אמצעי המיגון שלי מבעוד מועד. פעם
בכמה זמן הייתי נענית לו, שכבתי שם כמו בול עץ, מנסה לחשוב על
דברים אחרים כדי לא להרגיש עד כמה המגע שלו מגעיל אותי ומחכה
שהוא יגמור. הרגשתי רע כשחשבתי שהוא בטח מרגיש שאני עושה את זה
בחוסר רצון מוחלט, אבל לא יכולתי לשלוט על זה. המחשבה שהחבר
שלי, בן הזוג שלי, אהבת חיי דוחה אותי במיטה הייתה בלתי נתפשת
בעיני, לא הצלחתי להבין את זה והמסקנה היחידה שיכולתי להגיע
אליה היא שמשהו לא בסדר איתי וכנראה הפכתי לפריג'ידית.
הפרידה שלנו הייתה בלתי נמנעת, ואכן היא הגיעה בסופו של דבר.
רן יזם אותה, ואני הרגשתי שהוא מבטא את מה שאני לא מסוגלת
לומר. מה שהתחיל כמשהו יפה הפך לחולה, ורציתי להבריא, רציתי
שגם הוא יבריא.
היה לי מאוד קשה להתגבר עליו. במשך חודש בערך הסתובבתי כמו
סהרורית בכדור הארץ, פעלתי על אוטומט אבל לא באמת הייתי שם,
הכאב היה כל כך חזק שלא הייתי מסוגלת לשאת אותו והפתרון שלי
היה להתנתק. השגתי מרשמים לגלולות הרגעה ולגלולות שינה, והפכתי
את עצמי לזומבי בכוונה תחילה. אחת החברות הבודדות שנשארו לי
מאוד נלחצה מהעניין, היא דיברה עם עוד כמה מחברי הישנים שיבואו
לבקר אותי וינסו להחזיר אותי לחיים, וזה היה הדבר היחיד שעבד
בסופו של דבר. כך גם התחלתי לשקם את מערכות היחסים שחרבתי.
ההורים שלי לא יכלו להיות שמחים יותר, במסגרת ניתוקי הקשרים
שלי גם מאוד התרחקתי מהם, ואחרי הפרידה אמא שלי מאוד ניסתה
לעזור לי, אבל דחיתי את העזרה שלה. עכשיו הם קיבלו את הבת שלהם
בחזרה.

לפני שבועיים התקשרה אלי חברה ואמרה שהיא חייבת להכיר לי חבר
של חבר שלה, כי הוא חמוד וחכם ונראה טוב ומצחיק ונראה לה
שנסתדר מצוין. הסכמתי שתתן לו את הטלפון שלי והוא התקשר עוד
באותו הערב. הוא באמת נשמע נחמד, וקבענו להיפגש בערב שלמחרת.
נפגשנו בבית קפה בערב, אחרי המבוכה הראשונית של "נעים מאוד,
אילן" "נעים מאוד מיה", "מה את רוצה לשתות" וכו', דווקא היה
ממש נחמד. הוא היה מעניין, הוא באמת נראה טוב, ואני הצחקתי
אותו, הוא אמר שאף בחורה לא הצחיקה אותו ככה.
למחרת נפגשנו שוב, וגם למחרת, וחשבתי לעצמי שיש בו משהו. יש לו
שקט פנימי כזה נוסך ביטחון ונעים לי כשאני אתו.
שלשום הייתה לי פגישה עם הפסיכולוג שלי, ושיתפתי אותו בחששות
שלי. אני כבר לא יודעת איך מתחילים קשר, איך אני אדע שהוא לא
איזה מטורף, איך אני אדע לא להיות מטורפת אתו. הוא אמר לי שאני
לא אדע, שאני צריכה לזכור כל הזמן מה אני רוצה ומה אני לא רוצה
ולא לתת לעצמי להגיע למקומות שהם לא טובים לי. נו, בשביל זה
אני משלמת לו?
באותו הערב הבליח לי רעיון אדיר בראש. התקשרתי להורים שלי
ואמרתי שאני מגיעה בערב לקפה עם מישהו חדש שאני יוצאת אתו.
כשאילן בא לאסוף אותי באותו הערב, ביקשתי ממנו שנעבור להורים
שלי כי אני צריכה לקחת מהם משהו. עלינו אליהם ואמא שלי פתחה את
הדלת. הצגתי את אילן לאמא ואבא שלי ואמא אמרה שהיא הולכת להכין
קפה. אילן הסתכל עלי במבט שואל והשבתי לו במשיכת כתפיים של
"נו, היא רוצה להכין קפה, לא נאכזב אותה". כשהקפה היה מוכן
התיישבנו בסלון, וביקשתי מאמא שלי שתראה לי איפה נמצאות
המחברות הישנות שלי. לקחתי כמה מחברות, וחזרנו לסלון. כשסיימנו
את הקפה אמרתי שאני מצטערת אבל אנחנו קצת ממהרים אז אנחנו
צריכים ללכת.
כשהגענו לאילן נכנסתי רגע לאמבטיה והתקשרתי בחשאי לאמא שלי.
"נו, מה הוא אמר?" "מי? על מה?" היא לא הבינה על מה אני מדברת.
"אבא, על אילן, מה הוא אמר?". "אה...הוא אמר שהוא בחור
נחמד..." "אמא, אני ילדה גדולה את לא צריכה לצנזר לי, מה הוא
אמר?", "תראי, הוא לא כל כך מצא חן בעיניו, אבל עזבי, שיחה של
כמה דקות זה לא אומר כלום, אני בטוחה שכשהוא יכיר אותו יותר
טוב..." "אמא, אמא זה בסדר, אני חייבת לנתק", לא יכולתי לשלוט
בחיוך הענק שהתפשט לי בפנים. אילן דפק על הדלת "את בסדר שם,
מיה?" "כן, כן" עניתי לו, "אני בסדר, הכל בסדר גמור, מצוין
אפילו, אני כבר יוצאת".