עכשיו, זה נגמר

זה נגמר, אבל למה?
זה נתן לנו תקווה, רצון
את האפשרות להאמין, לחלום, לרצות
להפסיק לכאוב
אבל עכשיו, עכשיו זה נגמר
עכשיו אין מה שיסלק את הדמעות,
את הכאב שמקלח את הנשמה.
זה עדיין בתוכנו, האמונה עדיין פועמת בליבנו.
אבל עכשיו, עכשיו זה נגמר, עכשיו זה כבר לא אותו הדבר
זה כל כך חסר, זה כל כך כואב
בהתחלה זה געגועים, עם הזמן הגעגוע הופך לכאב.
עוד כאב המתווסף לאוסף ומנסה לייסר בכוח.
רוצה להתנגד לו, לסלק אותו החוצה
אך ככל שמתנגדת הוא חודר יותר עמוק
אומרים, שעם הזמן הגעגוע פוחת, אז למה אין זה קורה?
למה הוא רק מתגבר?
למה זה כל כך חסר?
הפעם, הדמעה מצליחה לזלוג
עכשיו כבר אין, מה שאותה יעצור
כי עכשיו, עכשיו זה נגמר,עכשיו זה לא יחזור כבר לעד
אך לפתע נזכרת, בכל מה שלמדנו, מה שבעצם כל כך אהבתי שם.
ומבינה, שאם אאבד את התקווה הכאב רק יגדל
אפילו יותר ממה שהוא עכשיו
משתדלת לאחוז בתקווה, מדמיינת שעכשיו, עכשיו אנחנו שם.
לומדים, מדברים, מבינים דברים חדשים
יודעים שאפשר את הכאב לעצור בעזרת חלום, בעזרת חלום מתוק
למצוא מטרה בחיים, שתיתן לנו את הרצון להמשיך וללכת הלאה.
את היכולת להתגבר על משברים, אפילו ההכי כואבים.
לדעת שרגשית, אנחנו עדיין יחד.
עוצמים עיינים ונזכרים. נזכרים באותם ימים טובים
שפיזית היינו כולנו יחד ומבינים שדבר לא השתנה
אנחנו עדיין יחד, כולנו קשורים, כולנו חולמים, כולנו מאמינים.
אז הגעגוע פוחת, אך עדיין לגמרי לא מתפוגג.
חושבת, אולי זה הגיל, אשר אוהב לייסר
אולי יום אחד זה יעבור ויישכחו כל סיבותיו של הכאב
אשר גורם ללב להזיל דמעה, דמעה קרה של תחושת לבד
אך בטוחה שיבוא יום והכאב יחלוף.
יבוא יום וכל אותם סיבות יראו ככל כך מגוחכות.
למרות שעכשיו זה נגמר, עכשיו זה נגמר אך לעולם, זה לא ישכח.