אנחנו נמצאים בחדר, וזה רק הוא ואני, החדר מלא אנשים, אבל רק
הוא ואני בבועה מושלמת וקונכיית זהב. זה רק הוא ואני, והוא
כלום, כלום של הכל, אין משמעות סימבולית זה רק אני והוא מתחת
למעילים, והמעילים הם כלום, והוא ואני מצליבים מבטים והוא
כלום, שום שם תואר אבל הוא עדיין משהו. הוא הכל והוא הכלום.
ואני מסתכלת עליו, בוהה בו, בוחנת אותו, מרגישה אותו, נושמת
אותו, אני הוא.
והוא מסתכל עליי, רואה אותי, מזהה אותי. ממהר לשכוח אותי שוב.
וזו ההליכה הכפופה הזאת, וההסתכלות המסקרנת. זה זה שאני לא
מצליחה להישיר בך מבט, זה הדברים שאתה עושה לי שם בתוך. זה
ההיכרות השטחית שלנו, האי ידיעה המוחלטת, זה הכל.

יש לי חבילת פלסטרים שאני הולכת איתה לכל מקום. באופן פואטי
היא מאוד עוזרת, אבל במעשי היא כלום. אני אף פעם לא מדממת, יש
לי קריש דם שדופק את כל העסק. בגלל זה אימא שלי שונאת אותי,
אני מפקיעה לה את החשבון טלפון בשיחות דחופות באמצע הלילה
לסופר פארם. אני מבקשת מאוד בנימוס חבילת פלסטרים, עדיף
צבעונית.
פעם גם היה לי של בת הים הקטנה.
אני אספנית, אני אוספת פלסטרים מכיוון שלדעתי הם משרתים את
המטרה הפשוטה ביותר של לאחות פצע במהירות ללא תקלות, וניתן
להשיג אותו בסופר/מרכול הקרוב לביתך, בתשלום סמלי של 3.99.
אני חושבת שזה גאוני.
אפשר להגיד שאני מסתובבת עם זה רק בשביל הביטחון, אני די
שלומיאלית. או קלוצית. או עקומה. מה שתבחרו. אימא שלי טוענת
שזה בגלל שאני עסוקה בלהיאבק שעות עם הדבק או הניילון שמחובר
לפלסטר. עוד תעסוקה. עוד משהו שמרים את ראשי מעל המים. העובדות
לא משקרות. הנפילה האחרונה שלי הייתה בכיתה ב', שבה באמת
דיממתי. אפשר להגיד שעבר הרבה זמן מאז. נפלתי, גם פיזית וגם
רגשית, אבל לא דיממתי. זה בגלל הקריש דם, הוא דפק את כל העסק.
לפעמים יש לי באמת נקודה כואבת או על גבול הדימום, ואז אני
מביאה את הפלסטר הקרוב בהישג ידי ומדביקה. ואז מדביקה שוב. ואז
עוד אחד. ועוד אחד. עד שאני מרגישה סיפוק מוחלט ואני יודעת
שהגיע הזמן ללכת.
הנה עוד תכונה שיש לי. אני יודעת מתי לעזוב. אני יודעת מתי כבר
עברתי את הגבול הצר בין שפיות לאי שפיות, בין נכון ללא נכון.
אימא שלי טוענת שגם זה כבר ממזמן נמחק לי, אולי בכיתה ג' ידעתי
להבחין.
עכשיו אני מהות מהלכת. ככה היא קוראת לי- מהות מהלכת. מהות
מהלכת עם פלסטר.
הטענה שלה היא שאני הולכת עם פלסטרים בשביל להוכיח לעצמי שאני
אנושית. החשיבה שלה כ"כ פשוטה, היא משקרת כל הזמן שהיא אומרת
שהיא אוהבת. היא ממש מטומטמת אימא שלי, האל לא היטיב עמה- סה"כ
פקידה עלובה שחיה בחצי שכונת מצוקה חצי שכונה פשוטה. היא לא
יודעת כ"כ הרבה, היא רק קוראת את מדורי הפסיכולוגיה של לאישה,
וחושבת שכל מילה שם זה פנינה גאונית וראשונית. בגלל אנשים כמוה
אנשים רבים בתורים לבנק.

אני הולכת להתמודד עם כעסים. יש בי המון, אני מנסה להשתלט על
הקפריזות שיוצאות מדי פעם אבל ד"כ שאני צורחת זה אומר שאיבדתי
שליטה על עצמי. לגמרי. זה רק אתם נגדי בעולם של אי הבנה
מוחלטת.
אז החלטתי שאני צריכה להתמודד עם זה, אולי זה יחזיק את ראשי
מעל המים. אני חושבת שכן, יש לי סיבה טובה להאמין שכן. סה"כ
אנ'לא מטורפת, אני יכולה להבדיל בין רע לטוב. אני הולכת להפוך
את הכעס החסר תכלית והרע הזה, למשהו פרודוקוטבי מלא אנרגיות
חיוביות.
למשהו קוסמי.

לפעמים אני בורחת למטה, ואנשים חייבים להבין שאין שום קשר
לכלום, הכל פסים ונקודות ומשולשים. זה לא הולך טוב- פסים
נקודות ומשולשים.
הכל סוריאליסטי, מרחף מעל שמיים של אלוהים אחר. אני אלוהים
אחר.
זה מצחיק.
תנסו להגיד פעם שאתם אלוהים אחר. באיזשהו שלב תתחילו להאמין
בזה. אני עוד יהפוך את העולם החסר תירוץ הזה לדבר שמאכלס בתוכו
המון מגלומנים מעניינים. הכל מעניין.
הכל הוא כלום והכלום הוא הכל.
שימוש בהוויה הוא שימוש בקיום, הוא שימוש בשם הוא שימוש בהבנה
העצמית.
שמתי לי עוד פלסטר על הפצע הפנימי הזה.
ואימא שלי עוד טוענת שאני מהות.
יש לי עוד קיום, וקוראים לו המחלה שלי.

אנחנו נמצאים בחדר, וזה רק אני הוא. החדר מאוכלס בעוד המון
אנשים, אבל לעת עתה זה רק אני והוא. אני נושמת אותו, חייה
אותו, קיימת אותו, והוא מסתכל עליי, בוחן אותי, רואה אותי,
משתמש בכל חמשת החושים המזדיינים מחייך חיוך אווילי שנוטה
הצידה, חיוך של הכל או כלום ומסנן בשקט שאני המהות שמחזיקה את
ראשו מעל המים.