כשמישהו מת,יש לכל בן אדם שהיה קרוב אליו
את השניה הזאת שבה הוא מגלה שהאיש שהיה הכל בשבילו,
מת. מה מרגישים באותה שניה?

אם היה אסון טבע שיכל לתאר את השניה הוא כמובן היה: נפילת
השמיים. כי כמו שחברו של אסטריקס חשב,כשהשמיים נופלים-זה
הסוף.

אני מכיר אנשים שמתו,ומדבר לפעמים עם אנשים שמכירים אנשים
שמתו. והדבר היחיד .. לא, הדבר הטבעי שעולה לי לראש,
זאת העובדה שאני בניתי קיר מסביב ללב שלי. למה לי?
כי אני חי בישראל. כי אני מתמודד עם גורמים עוינים מסביבי.
כי רעש הפרסומות עולה מהוריד שמפמפם בראש שלי.
כי "אין כמו במבה". ועוד הרבה דברים..כי ההסטוריה של היום היא
המוות של המחר.

הקיר הבלתי נראה מתקיים במציאות רק כשמישהו חובט לעברי משהו
שקשה לי להתמודד איתו. רע או טוב.
וזה לא ממש מפריע לי,זה עוזר דווקא.
אבל כשמישהו מת, אני רוצה גם להרגיש את השמיים נתקעים לי
בראש.
הפעם האחרונה שמישהו מסביבתי המידית מת,קיבלתי את הידיעה
בטלפון. כשדיברתי עם זוגתו לחיים,  כמו טמבל המשכתי כאילו הכל
כרגיל.
אני לא חושב שאם הייתי שם לידה כשהוא מת זה היה עוזר,זה הדבר
הרע.
באנו לבקר את המשפחה אחרי השבעה,זה היה פסח.
הלכנו לבריכה למצוא את בן הזקונים אחרי הצצה קלה אל הבית עם
השלט "כאן מת מישהו", הוא היה ילד רגיל, לא היו  לו עיניים
עצובות,
הוא היה עם חברים ועוד מעט תהיה לו בר מצווה.

תוך כדי הביקור התחלתי להבין שה"מת" עזר לעצמו להגיע לעולם
הבא..
ותוך כדי ארוחה בחיק משפחת האבלים קפץ לי זבוב לכוס.
אמרתי "שיט התאבד לי זבוב בכוס",הילד צחק ואמר "כמו אבא".

נפלט לי.


פעם אחרת כשקרוב אליי מת עשו אירוע גדול, כולם צחקו מסביב,
מישהו צילם אנשים והיה זרקור מכוון אל פינה שבה עמדו אנשים
ודיברו על הנפטר עם מיקרופון ביד.
תמיד שנאתי להיות בזרקורים,אבל בגלל הקיר,הרגשתי שאני חייב את
זה
לנפטר. אחרי שהאור עבר ממני למישהו אחר אמרו לי שהייתי הדובר
הכי לעניין עד עכשיו.

כשחייל מת אומרים שהוא נפל במילוי תפקידו.
כשכלב מת אומרים שהוא תמיד קישקש בזנב.
וכשאני אמות אני רוצה שיגידו "הלב שלו  תמיד היה פתוח בשבילי."