במשך הקיץ האחרון התפתחה חוות החי, "דרך-חיות", מאוד. כמות
העבודה בחווה שבדרום הארץ הלכה ורבתה, עד כדי כך שבשלב מסוים
הבין יעקב, מייסד ומנהל החווה, שאופן-החשיבה שלו, של
'פה-עובדים-עשרים-וארבע-שעות-ביממה' ושל 'תקומו-שעה-אחת-קודם',
אינו מעשי יותר מכיוון שהשעות פשוט נגמרו לכולם, נגמרו אפילו
ליעקב עצמו. באסיפת בוקר אחת הכריז האיש הגדול והבריא הזה, אשר
במו-ידיו הקים את בית-המחסה לחיות, שיש להביא עוד אדם לחווה.
הוא אמר זאת במין נמרצות רעננה, שהייתה אפשרית בחווה אך ורק
בשעות הבוקר המוקדמות, כי מייד אחרי אסיפת הבוקר היה מתחיל יום
של עבודה קשה וסוחטת אנרגיה ובלילה כולם היו כבר הרוגים. "ואתם
יודעים שזה לא שאני רוצה להעביד אתכם בפרך," הוא הוסיף, "אתם
יודעים שזה בשביל החיות, נכון?"
השמחה בקרב אנשי החווה המרודים ונטולי השינה הייתה רבה, ועוד
באותו יום נשלחו לעיתונים הגדולים מודעות מתאימות. כעבור ימים
ספורים החלו להגיע בקשות טלפוניות לטופסי הרשמה. כל מטלפן היה
ראשית מקבל הסבר קצר ומאוד לא נעים לאוזן על מהות העבודה,
הקשיים שבה ותנאי הקבלה, ואחר נשאל אם הוא או היא עדיין
מעונינים להירשם. בודדים ענו בחיוב, ואליהם נשלחו טפסים. בסוף
טופס ההרשמה, אחרי כל הסעיפים שעסקו בפרטי המידע האישיים
לסוגיהם, הופיע סעיף, 'קורות-חיים עם בעלי-חיים', שהיה גרסתה
של חוות "דרך-חיות" לסעיף המקובל, 'קורות-חיים', שמצוי בדרך
כלל בטופסי הרשמה לעבודה. את חוות "דרך-חיות" עניינו בייחוד
קורות-חייו של המועמד עם חיות. עברו עוד כמה ימים וטופסי הרשמה
ממולאים החלו לחזור לחווה. אחד מהם היה עבה במיוחד. אחרי שקרא
יעקב את טופס ההרשמה רב הדפים של מועמד זה הוא מייד הורה
להזמינו לחווה לראיון.
בטרם יסופר סיפור אירועי אותו יום, יום הראיון, מובאים כאן
הדברים שכתב המועמד, שמעון שמו, תחת הסעיף 'קורות-חיים עם
בעלי-חיים'. הדברים מובאים במלואם וברשותו המוחלטת.


קורות-חיים עם בעלי-חיים
(ניתן לצרף דפים נוספים לפי הצורך.)

גיל 6, רמת-גן: הצב צבי.
קורות חיי עם בעלי-חיים מתחילות בגיל 6, עם צב. יום אחד הלכתי
לטייל עם אבא שלי להר נפוליאון ברמת-גן, ומצאנו שם צב. כשהצב
ראה אותנו הוא מייד הכניס את הראש שלו ואת הרגליים פנימה לתוך
השריון שלו. אבא שלי הרים אותו ונתן לי להחזיק אותו בשריון.
אחרי כמה דקות הצב הוציא לאט-לאט את הרגליים והראש החוצה
והתחיל לעשות אתם תנועות של הליכה באוויר. בהתחלה קצת נבהלתי
אבל אבא שלי אמר לי לא לפחד כי הצב לא יכול להגיע אליי כשאני
מחזיק אותו בשריון מלמעלה, ובסוף באמת ראיתי שהוא מצליח רק
לשחות באוויר, כאילו מחפש את האדמה ולא יותר, אז נרגעתי.
התאהבתי בצב וביקשתי מאבא שלי לקחת אותו הביתה, אבל אבא שלי
אמר שאימא לא אוהבת חיות בבית. הוא סיפר לי שעוד לפני שאני
נולדתי הוא הביא פעם גור של כלב הביתה, אבל אימא בשום אופן לא
הייתה מוכנה לחיות עם כלב בבית והוא היה צריך להחזיר אותו
לבעלים הקודמים שלו. המשכתי להציק לאבא שלי בקשר לצב עד שהגיע
הזמן לחזור הביתה, ובסוף הוא אמר, טוב ננסה, מקסימום אימא תגיד
לא אז נחזיר אותו לשדה. בדרך הביתה עברנו ליד החנות של הירקן
ומצאנו על המדרכה ארגז קרטון ריק של ירקות, ושמנו בו את הצב.
כשבאנו הביתה ואימא שלי ראתה את הצב היא התרגזה, ועשתה לאבא כל
מיני פרצופים, אבל בסוף היא הסכימה שהצב יישאר, אבל רק בארגז,
ורק במרפסת, ואני אחראי לדאוג לכל צרכיו. שמחתי נורא, וכמובן
שהסכמתי לתנאים של אימא. אבא קרא באנציקלופדיה העברית הגדולה
שלו על צבים וגילה לי שזהו צב זכר. הוא אמר לי שצריך לתת לו
לאכול קליפות של ירקות, כמו של מלפפונים או גזרים, ולשים לו
מים כי לפעמים הוא גם ירצה לשתות. וכך התחיל הקשר הראשון שלי
עם בעל-חיים כלשהו.
נתתי לצב שלי את השם צבי. הייתי יושב אתו כל יום במרפסת, מסתכל
איך שהוא אוכל את הקליפות של הירקות שאימא הייתה נותנת לי
מהסלטים שהיא הייתה מכינה, מחליף לו את המים מידי פעם, ומנקה
את הארגז שלו כשהיה צורך. ולפעמים, בסתר, כשאימא הייתה נחה
בחדר-השינה, או כשהייתי נשאר בבית לבד עם אחותי הגדולה, הייתי
מוציא את צבי מהארגז ונותן לו לטייל ברחבי המרפסת. הייתי מדבר
אליו ומלטף לו קצת את השריון המחוספס שלו, וכשהוא היה נותן לי,
הייתי אפילו נוגע בראשו. זה נמשך ככה כמה חודשים. היה לי טוב
עם צבי ונראה לי שלצבי היה טוב איתי.
אני כבר לא זוכר היום מה היו הסיבות, אבל לאט-לאט העניין שלי
בצבי הלך ופג, והזמן שביליתי אתו הלך ופחת. עד שיום אחד אימא
שלי העירה את תשומת לבי לכך שכבר די הרבה זמן שלא ביקשתי ממנה
אוכל בשבילו ושאולי כדאי שאלך ואבדוק מה קורה אתו. רצתי בבהלה
למרפסת לראות אותו. בארגז היה ריח לא נעים וצבי היה מכונס כולו
בתוך השריון והוא ולא זז. הרמתי אותו והסתכלתי לתוך השריון.
ראשו היה דחוס בפנים, מיובש כולו, פיו היה פתוח, ובמקום שהיו
אמורות להיות שתי עיניו היו שני חורים. צבי מת מרעב, וזה היה
לגמרי בגללי. חזרתי לאימא שלי ומבלי להסתכל לה בעיניים אמרתי
שהכל בסדר עם צבי אבל אני באמת צריך להוסיף לו קצת אוכל.
למחרת הורדתי את הארגז לחצר האחורית של ביתנו, וקברתי את צבי
באדמה. אבא שלי כבר שכח ממנו לגמרי, אבל אימא ראתה כעבור כמה
ימים שהארגז נעלם מהמרפסת. לשאלתה מה עשיתי עם צבי, אמרתי שכבר
לא רציתי אותו כל-כך אז לקחתי אותו למטה ושחררתי אותו בחצר
האחורית. אימא אמרה שהיא לא חושבת שהחצר האחורית היא בדיוק
מקום בשביל צב, ושהיא מקווה שהוא יידע איך להסתדר שם. זה לקח
קצת זמן אמנם, אבל בסוף נערמו בראש שלי מספיק דברים אחרים והם
דחפו את צבי לפינה מאוד נידחת שם, אבל קיימת עד היום.

גיל 7, באר-שבע: אפרוחי התרנגולת אפי ורוח.
סבתא שלי באה לבקר אותנו בבאר-שבע יום אחד מביתה שבתל-אביב.
היא החזיקה בידה קופסת נעליים סגורה ששני חורים נעשו בצדה,
ומתוכה נשמעו ציוצים מוזרים. אחרי הנשיקה הרטובה המסורתית שלה
על הלחי שלי והנשיקה שלי על הלחי שלה היא מסרה לי את הקופסה
ואמרה שהיא בשבילי. פתחתי את הקופסה ומצאתי בתוכה שני אפרוחי
תרנגולת קטנים וצהובים, ומייד התלהבתי. סבתא סיפרה שמישהו
בתחנת האוטובוסים בבאר-שבע עמד ומכר אפרוחים, והם היו כל-כך
חמודים אז היא החליטה לקנות לי שניים. אימא שלי ישר עיקמה את
הפרצוף, אבל היא לא ממש התנגדה. היא אפילו סיפרה שכשהיא הייתה
ילדה בצפת היו להם תמיד תרנגולות ואפרוחים בחצר, וגם עזים,
והייתה גם פעם פרה, היא סיפרה. אז האפרוחים נשארו בלי שהייתי
צריך אפילו להתחנן, אבל הם שוב נודו למרפסת, אך ורק במרפסת.
אבא שלי הביא מאיפשהו גרגרי חיטה, ויום-יום הייתי מאכיל את
האפרוחים, ממש מכף היד שלי, והייתי רודף אחריהם קצת במרפסת.
נתתי להם את השמות, אפי ורוח.
שבועיים או שלושה אחרי-כן התפתחה לי פתאום פריחה על כל הגוף
והחום שלי עלה. בהתחלה חשבו שיש לי אבעבועות, אבל כשהפריחה לא
נעלמה והחום לא ממש ירד, לקחו אותי לכמה רופאים מומחים
בבית-החולים בבאר-שבע. לקח להם זמן אבל בסוף הם גילו שיש לי
איזושהי אלרגיה לבעלי כנף, או אם לדייק, אלרגיה לכינים כלשהן
אשר חיות על בעלי כנף. ובאמת מצאנו אחר-כך כינים קטנות ושחורות
מטיילות בכל הבית שלנו. אז האפרוחים היו צריכים ללכת. אבא לקח
אותם, וסיפר לי שהוא נתן אותם לאיזה חבר שלו שהיה לו לול של
תרנגולות. אף פעם לא הכרתי חבר של אבא שלי עם לול של תרנגולות,
אבל האמנתי לו שזה מה שהוא עשה. הזמן עשה את שלו, ודי מהר הפכו
אפי ורוח לזיכרון נעים בלבי.

גיל 8, באר-שבע: גור חתולי רחוב.
שיחקתי עם חבר שלי בגינה ליד הבית ופתאום שמענו יללות בין
השיחים. חיפשנו שם ומצאנו גור של חתולים לבן כמעט כולו. הוא
היה נורא קטן, בן כמה שבועות לכל היותר, והחלטנו שהוא בטח נאבד
לאימא שלו. כשהוא ראה אותנו הוא התחיל ליילל עוד יותר חזק.
שיחקנו אתו קצת, לקחנו אותו בידיים, אבל הוא לא הפסיק ליילל.
לא ידענו מה לעשות אתו, והחלטנו להשאיר אותו בין השיחים, אולי
אימא שלו בסוף תמצא אותו. בדרך חזרה הביתה סיפר לי החבר שלי
שהוא שמע פעם שחתולים מסוגלים לקפוץ ממקומות מאוד גבוהים, כמו
גגות של בתים בני כמה קומות או צמרות של עצים גבוהים, והם תמיד
נופלים על הרגליים ולא קורה להם כלום. הדברים האלה הרשימו אותי
מאוד וחשבתי עליהם עד שהגעתי הביתה.
מאוחר יותר באותו יום חזרתי לחצר לראות אם החתול עוד שם. הוא
היה, והוא שוב התחיל ליילל בקולי קולות כשהוא ראה אותי. הרמתי
אותו ולקחתי אותו איתי לתוך הבניין שלנו, אבל לא נכנסתי אתו
הביתה. ידעתי שאימא שלי בשום אופן לא תהייה מוכנה לשמוע על
חתול בבית. עליתי עד לקומה העליונה ביותר בבניין שלנו,
הרביעית. בכל קומה, בין שתי דלתות הכניסה לדירות, היה מין פתח
כזה, כמו חלון פתוח של מרפסת סגורה, שהשקיף על הגינה של
השכונה. הסתכלתי החוצה. היה כבר כמעט חושך ולא ראיתי אף אחד
למטה. תפסתי את הגור בזנב שלו, סובבתי אותו כמה פעמים באוויר
כמו פלצור והעפתי אותו החוצה. מהקומה הרביעית וללא אור יום לא
יכולתי לראות איפה ואיך הוא נחת. רצתי מהר למטה ותכף זיהיתי
אותו על שביל אבן בגינה. התקרבתי אליו באיטיות. ראיתי שהוא זז,
יותר נכון רועד. הוא לא יילל. פחדתי לגעת בו. ראיתי שנוזל לו
משהו מהפה, והיה לו גם כתם על אחת הרגליים הלבנות שלו, ככל
הנראה של דם. הוא היה חי, אבל נראה לי שממש בקושי. התחלתי
להרגיש פתאום מין בחילה. עמדתי שם עוד רגע אחד, מסתכל על הגור
הקטן והמפרפר, ואז ברחתי משם ועליתי מהר הביתה. שום דבר שקרה
לי מאז ועד היום עוד לא הצליח להשכיח מזיכרוני את המראה הזה של
החתול הגוסס על שביל האבן בגינה של הבית שלי בבאר-שבע. שום דבר
גם לא יצליח.

גיל 10, ניירובי, קניה: הכלבה בסי.
ראשית כל, אולי תהיו מעונינים לדעת איך הגעתי בגיל 10
לניירובי, בירת קניה, שבמזרח אפריקה. אז אבא שלי נשלח לשם
לשנתיים בשליחות ממלכתית, ולקח אתו אותנו, את אימא שלי ואת
אחותי ואותי.
בניירובי הוריי שכרו בית, ובבית הזה הייתה כלבה בשם בסי. בעל
הבית שאל את הוריי אם הם יהיו מעונינים שהוא ישאיר שם את כלבת
הספנייאל הזו שלו, השחורה-לבנה החמודה בת השנתיים, כי הוא נוסע
לחוץ-לארץ לתקופה ארוכה. אימא שלי הסתובבה בבית הגדול בעל שתי
הקומות והמון החדרים, היא יצאה לחצר הפנימית, וממנה לחצר
החיצונית, והחליטה שיש שם מספיק מקום מחוץ לאזור המגורים כדי
להחזיק כלב. ובסי נשארה.
שמחתי כמו שלא שמחתי עוד אף פעם לפני כן עם בעל-חיים. סוף-סוף,
בגיל 10, הביא לי הגורל את החיה שתמיד רציתי, כלב, ושבארץ היה
לי ברור שגם לא תהייה לי כל עוד אימא שלי היא זו שמחליטה את
ההחלטות האלה. ואני חושב שגם בסי שמחה, כי תכף, תוך כמה ימים,
נעשינו החברים הכי טובים. היה לי שם המון זמן פנוי ואת רובו
הקדשתי לפעילויות עם בסי. בהתחלה היינו הולכים לטייל בסביבה
הקרובה של הבית שלנו. בסי היא שבעצם הובילה כי היא הכירה את
האזור הרבה יותר טוב ממני. היא לקחה אותנו לשדה גדול של
קני-סוכר שהיו כמעט בגובה שלי. היא הייתה מתרוצצת בין הקנים
בעלי העלים הארוכים, מידי פעם נעלמת פתאום, ומופיעה אחרי כמה
דקות ממקום אחר. ואני למדתי מהר מאוד עד כמה קני-הסוכר מתוקים
וטעימים, והייתי יושב שם בשדה מתחת לעלים, מוסתר מכל העולם,
מקלף מעל הקנים את העלים והקליפות ומוצץ את הסוכר. בסי גם
הביאה אותנו לפלג מים שעבר לא רחוק מהבית שלנו, עם סלעים
גדולים וחלקים בתוכו ולידו, ועם עצים ענקיים שעמדו על שתי
גדותיו, ועם שיחים עם כל מיני סוגים של תותים בתוכם שגם מהם
אכלתי המון. המים של הפלג היו צלולים נורא, הזכירו לי קצת את
הים של אילת, לשם היינו נוסעים הרבה כשגרנו בבאר-שבע, אבל הם
היו כמובן מים מתוקים ובסי ואני היינו שותים מהם, היא עם הלשון
ואני מכף היד, ותוך כדי כך היינו יכולים לראות את ההשתקפות
שלנו על רקע האבנים שבתחתית הפלג. אחר-כך הייתי מתיישב בצל, עם
הגב לאחד העצים, ובסי הייתה נשכבת לידי ומקשקשת בזנב ונושמת
נשימות מהירות עם הלשון בחוץ. ואחרי שהיינו נרגעים קצת הייתי
מתחיל לספר לה את הסיפורים שלי, שרק לה יכולתי לספר, בלי שאף
אחד יראה וישמע, על קרבות של קאובויים ואינדיאנים, ועל ציידים
אמיצים של אריות ונמרים שלא פחדו ללכת עמוק לתוך הערבות
והג'ונגלים ולהתמודד לבדם מול חיות-הטרף הנוראות האלה, ועל בני
משפחת רובינזון השוויצרית שנקלעו לאי בודד ונלחמו בגבורה רבה
בתנאים הקשים שעל האי ובשודדים שהתקיפו אותם פעם אחרי פעם, עד
שבאה אונייה והצילה אותם.
על שפת פלג המים הזה פגשתי פעם את דייוויד קארטר. הוא הופיע שם
יום אחד עם הכלב הג'ינגי' שלו, באבא, שגם הוא היה מסוג
ספנייאל, קצוץ זנב ועם אוזניים ארוכות. התברר לנו מהר שאנחנו
בערך בני אותו גיל ושכנים קרובים, בית ליד בית כמעט, וכך
נעשינו חברים טובים. דייוויד, שהיה ממשפחה אנגלית, גר בקניה כל
חייו, והוא הכיר עוד יותר טוב מבסי את אזור מגורינו, ואת העיר
ניירובי בכלל. בילינו הרבה ביחד, בבית ובחיק הטבע, אולם הכי
זכורים לי הטיולים הרגליים שעשינו אני והוא עם הכלבים שלנו,
טיולים שעם הזמן הלכו והתרחקו מין הבית והפכו לממש מסעות
קטנים. אהבנו בעיקר ללכת לאורך פלג המים שעבר ליד ביתנו ונמשך
למרחקים לשני הצדדים. היינו מטפסים על העצים שלאורך הגדות
ואוספים ביצים של ציפורים מתוך קינים, והיינו תופסים זיקיות
מחליפות צבעים, ופרפרים ענקיים שגם כן היו נורא צבעוניים,
והיינו מביאים אותם הביתה ובוחנים אותם מקרוב, בעיקר בביתו של
דייוויד, כי להוריו לא היה אכפת בכלל מה הוא מביא הביתה,
ולאימא שלי כמעט תמיד היו בעיות עם זה. ולפעמים, כשהיה חם
מהרגיל, היינו מורידים את הבגדים ונכנסים לפלג רק עם התחתונים,
ובסי ובאבא היו שוחים סביבנו, ואחר-כך היינו כולנו נשכבים בשמש
על סלע גדול כדי להתייבש.
ביום אחד כזה של טיול כמעט ששילמנו ביוקר. הלכנו לאורך פלג
המים והיינו כבר די רחוק מהבית כשדרכנו שנינו על שיח קשה
כלשהו. לפעמים לא הייתה לנו ברירה אלא לדרוך על צמחים או שיחים
בדרך כדי לעבור, כי בעצם זה היה אזור פראי, לא איזשהו פארק
מטופל עם שבילים מסודרים. ופתאום, תוך כמה שניות ממש, הרגשנו
דגדוגים ברגליים. דייוויד תכף צעק, נמלים, נמלים, רוץ! והוא
התחיל לרוץ לכיוון המים שתחתינו כשהוא קורא לבאבא, הכלב שלו.
הוא קפץ למים עם הבגדים והנעליים וצלל מייד פנימה, ובאבא
אחריו, ובסי אחרי באבא, ובסוף אני, ועוד לפני שהגעתי למים כבר
הפכו הדגדוגים שהרגשתי לעקיצות. דרכנו בטעות על שיח שתחתיו
הייתה קולוניה של נמלים, אבל ניצלנו. התרחקנו בשחייה מהמקום
משאירים אחרינו עשרות נמלים אדומות מתות צפות על פני המים,
ופרט לשניים שלושה סימני עקיצות על הרגליים שלנו מעל לגרביים,
שהפסיקו להכאיב די מהר, לא קרה לנו כלום. מאוחר יותר, כשישבנו
רק בתחתונינו על סלע, מחכים שהבגדים שלנו יתייבשו ובודקים
שפרוות הכלבים נקיות מנמלים, דייוויד סיפר שהנמלים האלה,
האדומות, הן המסוכנות ביותר, ומסוגלות פשוט לאכול אותך חי אם
תיתן להן קצת זמן. הוא אמר שמקרה דומה כזה עם נמלים אדומות כבר
קרה לו פעם אחת, ועם נמלים שחורות, שהן מעצבנות אבל בכלל לא
מסוכנות, קרה לו כמה פעמים, והוא התנצל על כך שהוא אף-פעם לא
הזהיר אותי. אמרתי לו שזה בסדר.
בסוף השליחות של אבא שלי, כשהגיע הזמן לחזור לארץ, ביקשתי ממנו
שיבדוק עם אימא אם היא מוכנה שניקח אתנו את בסי. פחדתי לשאול
אותה לבד, כי היה לי די ברור מה תהיה התשובה שלה. כל-כך אהבתי
את בסי, שפשוט לא הייתי מסוגל לשמוע את המילה 'לא', ואבא שלי
ידע יותר טוב מאימא איך להגיד דברים כאלה. הוא חזר אליי אחרי
כמה ימים ואפילו לא הזכיר את אימא. הוא אמר שיש לו בעבודה כמה
חברים שיש להם כלבים בבית, ושאנחנו נחפש בניהם את הבית הכי טוב
שיש בשביל בסי, ושאני יהיה זה שיחליט לאן היא הולכת. אמרתי לו
שכנראה לא יהיה צורך לחפש כי החבר שלי דייוויד, שעליו אני הכי
סומך, וודאי יהיה מוכן לקחת אותה. דייוויד כמובן הסכים. וכך
הגענו ליום הפרידה, שעד היום, למעלה מעשרים שנה אחרי-כן, עדיין
נחשב אצלי לאחד הימים הקשים ביותר בחיי. ובאותו יום נדרתי נדר,
שלעולם לא אסכים עוד להיפרד מחיה. חודשיים בערך אחרי שעזבנו את
קניה הגיע אליי לארץ מכתב מדייוויד, ובו הוא סיפר לי שבסי ברחה
יום אחד מהבית, ושהוא הלך לחפש אותה ברגע שנודע לו שהיא ברחה,
ומצא אותה דרוסה למוות לא רחוק מהבית בו גרנו. הייתי מעדיף לא
לדעת את זה בכלל.
כמה זמן אחרי שקיבלתי את המכתב הזה, אבא שלי לקח אותי לים
בתל-אביב יום אחד והושיב אותי שם על כסא מול הגלים והרוח,
וסיפר לי שכשהוא היה ילד קטן, יותר קטן ממני אפילו, הוא ציין,
זה היה עוד בחוץ-לארץ, ממש לפני שהוא והוריו עמדו לעלות
לארץ-ישראל, גם הוא היה חייב למסור את הכלב שלו, הכלב הקטן,
הוא הזכיר לי, שהוא הראה לי פעם בתמונות ישנות. וגם לו, כמוני,
הוא אמר לי, היה נורא קשה להיפרד מהכלב שלו, וגם לו נודע מאוחר
יותר שהכלב שלו מת. שאלתי אותו איך הוא מת, ואבא שלי שתק רגע
ארוך, ובסוף אמר שהכלב ברח, בדיוק כמו בסי, ואחרי כמה זמן הבעל
החדש שלו מצא אותו מת בתחנת-הרכבת שבה הם, אבא שלי והכלב שלו,
נפרדו.  

גיל 10, שמורת החי 'לייק-נאקורו', קניה: אריה.
בשתי השנים שגרתי בקניה עם משפחתי טיילנו הרבה וראינו אין-ספור
חיות-בר. קניה, ומזרח אפריקה בכלל, מלאים בשמורות מוגנות לכל
סוגי בעלי-החיים שמצויים שם. לא ארחיב את הדיבור על הטיולים
האלה מכיוון שאינני חושב שהם מתאימים בדיוק למה שנתבקשתי כאן.
טיול לשמורת חיות-בר בקניה הוא כמו ביקור בגן-חיות, וביקור
בגן-חיות, אפילו אם הוא מהסוג הטוב ביותר כמו אלה
שבמזרח-אפריקה, לא בדיוק נחשב לדעתי לקורות-חיים עם בעלי-חיים.
מכל מקום, אם וכאשר אתבקש, אשמח לספר עוד על הטיולים האלה. כאן
אציין רק שני דברים. הראשון הוא, שהטיולים הנהדרים האלה,
והחשיפה לכל-כך הרבה חיות-בר בסביבתן הטבעית לגמרי, עשו עליי
רושם רב אשר ממשיך וודאי להשפיע על יחסי לחיות עד היום.
הדבר השני שברצוני לציין כאן הוא אירוע קטן שקרה לי עם אריה
באחד מטיולי הספארי האלה בשמורה לחיות-בר, אירוע קטן אמנם, אך
זכור לי היטב ובהחלט יכול להוות חלק בקורות-חיי עם בעלי-חיים.
זה קרה בשמורת החי 'לייק-נאקורו', מרחק של כמה שעות נסיעה
מביתנו שבניירובי. בשמורות החי באפריקה רואים המון אריות, וזה
לא בהכרח, כך למדתי, מכיוון שיש שם המון אריות, אלא מכיוון
שאריות חיים בקבוצות ולכן קל יותר לאתר אותם. יותר מכך, להבדיל
מהרבה חיות אחרות, אריות פשוט אינם מפחדים משום דבר ואינם
מרגישים צורך להסתתר מין העולם, ומבני-האדם שבו בעיקר. במשך
היום הם שרועים בדרך כלל בצלי עצים, נחים לקראת פעילויות
אחרי-הצהרים והלילה שלהם, וכך אפשר להתקרב אליהם עם כלי-הרכב
עד כדי מטר אחד או שניים מהם.
במצב כזה ישבתי באותו טיול, מתבונן דרך חלון המכונית שלנו
בקבוצת אריות מנמנמים, כשאבא שלי עסוק בהסרטת החיות, ואימא שלי
סתם יושבת שם לידו, ואחותי יושבת לידי במושב האחורי וקוראת
ספר. למה האריות האלה אף פעם לא זזים? שאלתי בקול רם. אבא שלי
נהם משהו על זה שחם להם ושהם עייפים ושומרים את הכוח ללילה.
ואז החלטתי פתאום לנסות לגרום להם להגיב. תלשתי דף נייר
מהמחברת שהייתה לי שם, שבה הייתי משחק עם אחותי "ארץ-עיר" כדי
להעביר את הזמן בנסיעות הארוכות, מעכתי את הדף בכף ידי ועשיתי
ממנו כדור, ובלי לחשוב הרבה, וצריך גם לזכור, הייתי רק ילד בן
10, הורדתי את החלון, הוצאתי דרכו כמעט חצי מהגוף שלי החוצה
וזרקתי בכל כוחי את כדור הנייר לעבר אחד האריות ששכב שם על
הקרקע על צדו, לא יותר משני מטר ממני. הכדור פגע בו בצלעות
הבולטות שלו והתגלגל על הקרקע לידו. הוא הרים מייד את ראשו
הענק, נתן איזו נהימה דרך האף, ממש לא השאגה שלה אולי ציפיתי,
הניח כף רגל קדמית כבדה על כדור הנייר שתכף נעלם מתחתיה,
וכשהוא מוריד בעצלתיים את ראשו חזרה אל הקרקע תקע את טפריו
הענקיים בתוך האדמה סביב הכדור, שגורלו נחרץ.
רק אז אבא שלי תפס מה קורה והוא צעק, תגיד, אתה השתגעת לגמרי?
הוא זרק את המסרטה על המושב לידו, הסתובב אליי ומשך אותי
בחולצה בכוח חזרה לתוך המכונית, ואחרי-כן סגר במהירות את
החלון. שלא תעיז לעשות דבר כזה יותר, הוא אמר, מנפנף באצבע מול
הפרצוף שלי, זה אריה אמיתי פה, לא אחד מהסרטים שלך בטלוויזיה,
שמעת?! אימא שלי לא אמרה כלום, היא הייתה בהלם, ואחותי סתם
חייכה לעצמה והמשיכה לקרוא בספר שלה. ובאמת, אף פעם לא עשיתי
דבר כזה יותר.

גיל 12, ניירובי, קניה: הגורים של בסי.
יום אחד מצאתי בחצר הבית שלי בניירובי את בסי ובאבא, הכלב של
חברי דייוויד קארטר, שהיה בא אלינו בקביעות עם או בלי דייוויד,
דבוקים אחד לשני, אחוריים לאחוריים. הם לא נפרדו כשהתקרבתי
אליהם, ובסי אפילו לא נענתה לקריאותיי. עמדתי והסתכלתי עליהם.
אחרי כמה דקות הם גמרו מה שעשו, ואז בסי נשכבה על גבה והתחילה
להתגלגל מצד לצד, ובאבא נעלם. כל העניין נראה לי מוזר מאוד,
אבל עוד באותו יום שכחתי ממנו. כעבור כמה שבועות התחילה הבטן
של בסי לתפוח, והפטמות שלה גדלו, ואבא שלי החליט שהיא בהריון.
רק אז הבנתי את מה שראיתי שם בחצר, או לפחות את החלק שילד בן
12 יכול להבין.
בסי המליטה שישה גורים, שלושה זכרים ושלוש נקבות, וכולם בצבע
שחור-לבן, כמוה. לשלושת הזכרים נתתי את השמות, אילי, בילי,
וגילי, ולשלושת הנקבות את השמות, דילי, הילי, ווילי. בשלושת
החודשים שבאו אחר-כך לא עזבתי כמעט את הבית. עברתי ביחד עם בסי
והגורים את כל תקופת היניקה שלהם, משחק אתם כל יום בחצר
הפנימית של הבית שלנו, שהייתה בעצם הבית שלהם. וכל אותה עת היה
אבא שלי כבר עסוק בלחפש להם בתים חדשים כי גם בבית כל-כך גדול
כמו שלנו היו שבעה כלבים יותר מידי בשביל אימא.
יום אחד, כשהגורים היו בערך בני חודש, אולי קצת יותר, החלטתי
לבדוק אם בגיל כזה קטן הם כבר מסוגלים לשחות, כי אימא שלהם
הייתה שחיינית מצוינת. לפלג המים פחדתי לקחת אותם, פחדתי שהם
יאבדו לי, אז לקחתי אותם לחבית שעמדה בחצר החיצונית בלי סיבה
מיוחדת ליד הצריף של כלי העבודה והגינון, ותמיד הייתה מלאה במי
גשם. ראשונים לקחתי את שלושת הזכרים, אילי, בילי, וגילי.
הכנסתי אותם למים והם מייד, אבל מייד, התחילו לשחות אחד אחרי
השני במעגל לאורך דפנות החבית. אחרי כמה דקות הם החלו להיחלש,
ובסוף הם נעצרו לגמרי, ורק הכו עם כפות הרגליים הקדמיות
בניסיון להישאר עם ראשיהם מעל פני המים. לאט-לאט החלו גם
הראשים להיעלם מתחת למים, עד שנשארו רק שלושה אפים קטנים
ושחורים שבסוף נעלמו גם הם. חיכיתי עוד כמה שניות ושלפתי אותם
מהמים. הנחתי אותם על הדשא, והם תכף התנערו והתחילו להתלקק
כאילו לא קרה להם כלום.
החזרתי אותם לחצר הפנימית והבאתי את שלושת הנקבות, דילי, הילי
ווילי, אל החבית. אתן הייתי כבר קצת יותר אמיץ. אחרי שהן שחו
בדיוק באותה צורה כמו שלושת אחיהן, ושקעו בסוף במים בעייפות,
חיכיתי אולי דקה שלמה לפני ששלפתי אותן החוצה. הפעם היו קצת
בעיות. בהתחלה הן לא זזו, והן היו כל כך קטנות וספוגות מים
שאפילו לא יכולתי לראות בוודאות אם הבטן של כל אחת מהן עולה
ויורדת, זאת-אומרת אם הן נושמות בכלל. ישבתי שם לידן אובד עצות
והתחלתי לפחד אולי הן מתו לי. אני ממש זוכר היום את עצמי ממלמל
שם את המילים האלה, יו, מה עשיתי, הטבעתי את הגורות שלי, איזה
מטומטם אני. נגעתי בהן באצבע, ואחר-כך ליטפתי אותן וניסיתי ככה
לגלגל אותן על הדשא וקצת לנער אותן, אולי המים ייצאו להן החוצה
והן תתחלנה להגיב. שום דבר לא קרה, אבל פתאום, זה נראה לי אחרי
הרבה זמן אבל בטח לא עברה שם יותר מחצי דקה או משהו, התחילו
דילי ווילי כמעט ביחד להשתעל, וקמו על הרגליים. רק הילי,
שהייתה הגורה הכי קטנה מכולם, ואבא שלי אמר לי שהיא כנראה זו
שיצאה אחרונה, ושאותה בעצם הכי אהבתי גם, רק היא לא זזה. הרמתי
את שלושתן והתחלתי לרוץ לכיוון הבית שלנו, ובדרך, אולי מרוב
הטלטולים התחילה הילי פתאום גם היא להשתעל ויצאו לה קצת מים
מהפה.
כשנכנסתי לחצר הפנימית מצאתי את בסי מלקקת בחריצות את שלושת
הזכרים. שמתי את שלושת הנקבות לידה, את הילי קרבתי אליה
ראשונה, והיא התחילה לעבוד גם עליהן. התיישבתי בפינה של החצר,
מפחד להסתכל לבסי בעיניים. והאמת היא שהיא הייתה יותר מידיי
עסוקה שם כדי לחשוב עליי בכלל. למחרת יצאתי שוב לחצר ושיחקתי
עם כל שביעיית הכלבים שלי כאילו לא קרה כלום.
כמה שבועות אחרי-כן התחלנו לחלק את הגורים בין החברים של אבא
שלי. לשתי נקבות, לדילי ולהילי, לא מצאנו בית, ובסוף אימא
הסכימה שהן תישארנה אתנו. וכך יצא שאת פרק קניה גמרתי עם שלושה
כלבים, אבל הפרידה מדילי ומהילי לקראת סוף שהייתנו שם הייתה
הרבה פחות קשה מאשר הפרידה מבסי, שעליה כבר סיפרתי למעלה.

גיל 22, תל-אביב: אתי, גורת חתולי רחוב.
פעם אחת הלכתי ברחוב הירקון בתל-אביב, לא רחוק ממלון הילטון,
כשפתאום הגיח מחצר אחד הבתים חתול קטן בצבע חום ולבן ונצמד אל
רגלי. נעצרתי והוא המשיך להסתובב סביבי ולהתחכך בי. התכופפתי
וליטפתי אותו. הוא מייד התחיל ליימיים. זה היה מחזה ממש בלתי
רגיל. איפה נשמע דבר כזה, חתול רחוב שניגש אליך ככה בלי פחד?
על המקום החלטתי לנסות להביא אותו אליי הביתה. גרתי לא רחוק
משם. המשכתי ללכת, אבל החתול לא בא אחריי. הוא נשאר עומד ליד
החצר ממנה יצא, הסתכל עליי, ובסוף נעלם חזרה לתוך החצר. הלכתי
הביתה והבאתי דלי לשטיפת רצפות עם מכסה. מצאתי את החתול בחצר
והוא מיד קפץ בשובבות לתוך הדלי. סגרתי את המכסה והלכתי
הביתה.
לקחתי את החתול לווטרינר, ושם התברר לי שזו בעצם נקבה.
כשחתולים הם עוד קטנים, קשה למי שאינו מתמצא בהם, כמו שהייתי
אז, לקבוע בוודאות את המין. הווטרינר אמר שהיא נראית בריאה
לחלוטין, נתן לי בשבילה כדורים נגד תולעים והציע לי להשאיר
אותה במקום סגור בבית עד שהיא תתנקה קצת. בדרך הביתה החלטתי
לקרוא לה אתי, על שם הבת הראשונה שבה התאהבתי לפני שנים. ושוב,
בפעם השלישית בחיי, מצאתי את עצמי מחזיק בעל-חיים סגור במרפסת,
וגם הפעם, כמו בשתי הפעמים הקודמות, זה לא נגמר טוב.
כעבור שבועיים בערך, אחרי שאתי הקיאה את כל התולעים, ואחרי
ששמתי לב שהיא עושה את צרכיה באופן קבוע בתוך ארגז החול שהכנתי
לה, הכנסתי אותה אל תוך הדירה, או יותר נכון, פתחתי את הדלת
מהסלון למרפסת והיא כבר נכנסה לבד. היא מייד התחילה להתרוצץ
בכל הדירה ולקפוץ על כל מה שאפשר היה לקפוץ עליו, על כיסאות,
ועל שולחנות, ועל ארונות, ועל המיטה, ועל הספה, ועל מערכת
הסטריאו, ועל הרמקולים, ועל הטלוויזיה, ועל המקרר, ועל
הווילונות, ועל אדני החלונות של הדירה, שהייתה בקומה השלישית,
ובטח אני שוכח פה עוד כמה דברים, אבל הפרינציפ ברור. עם כל אלה
הייתי יכול לחיות, אולי פרט לקפיצותיה על מערכת הסטריאו היקרה
שלי, אבל הבעיה הייתה שאתי לא הצליחה ללמוד לעשות את צרכיה רק
בארגז החול. כבר מהיום הראשון בתוך הדירה היא מצאה לה את כל
הפינות הנסתרות האפשריות לשם כך, אפילו בתוך המיטה שלי היא
עשתה פעם את צרכיה, ומארגז החול התעלמה כמעט לגמרי.
נאלצתי לסגור אותה שוב במרפסת, בתקווה שהיא תלמד שם בחוץ
להשתמש בארגז. והיא למדה, אבל ביום שפתחתי שנית את הדלת, היא
מייד חזרה לעשות את צרכיה מתחת למיטה, או מאחורי המקרר, או
בפינה של הסלון מאחורי הרמקול של הסטריאו. עוד פעם הוצאתי אותה
למרפסת, והתסכול שלי גבר. ואז היא גם התחילה ליילל לי בלילות
ולשרוט את הקירות. עד שפעם אחת, באמצע הלילה, לא יכולתי יותר
עם היללות והרעשים שעשתה, ויצאתי אליה למרפסת ושפכתי עליה כד
מים. נראה שהמים הרגיעו אותה קצת. בלילה שלמחרת, כבר עשיתי את
אותו דבר שוב. אחרי הפעם השלישית או הרביעית אתי למדה מה עומד
לקרות לה כשהדלת נפתחת באמצע הלילה, והייתי צריך לרדוף אחריה
קצת במרפסת ולתפוס אותה, ולהחזיק אותה בעורפה מאחורי האוזניים,
ורק אז לשפוך עליה את המים. כמה ימים אחרי-כן הכנסתי את אתי
לתוך הדלי, הלכתי חזרה אל החצר שבה מצאתי אותה, ושחררתי אותה
לחופשי.

גיל 24, ניו-יורק, ארה"ב: החתולה ויזה.
רציתי בעל-חיים בבית והחלטתי לחפש לי חתול. לאמיתו של דבר
רציתי כלב, אבל בניו-יורק, שם גרתי באותה עת, כלב בבית הווה
בעיה בשבילי. גרתי בדירת חדר קטנה ודחוסה, ובלי חצר כמובן; חצר
בניו-יורק היא מציאות רק למספר מועט של אנשים, שהם מעשירי
העיר. כמו כן ידעתי שהמשימה להוציא כלב החוצה לרחוב לפחות
פעמיים או שלוש ביום תהייה לפעמים בלתי אפשרית. עם חתול חשבתי
שאולי ילך לי אז למרות הניסיון המר שהיה לי עם החתולה אתי בעבר
החלטתי בכל-זאת לחפש אחד, חתול מבוגר, מבויית ומחונך שיידע כבר
למה לצפות בבית. דרך העיתון הגעתי לחתולה סיאמית יפיפייה בת
שלוש, שהבעלים שלה, כך הם אמרו לי, החליטו למסור אותה מכיוון
שהיא שרטה וקלקלה את הרהיטים החדשים שהם קנו לסלון.
הבאתי אותה הביתה. נאמר לי ששמה הוא שרלין, אבל החלטתי לשנות
אותו לויזה, בתקווה שהיא תהיה כאילו האשרה שלי לעולם
בעלי-החיים, כאדם מבוגר ואחראי. וכך אמנם היה. היו קשיים, אבל
כך היה. ויזה הייתה חתולה נהדרת. היא בכלל לא הייתה הרסנית,
היא הייתה שקטה מאוד, ונקייה, ובעיקר, היא הייתה חתולה מלאת
רגש שתוך כמה ימים כבר באה וישבה עליי ביימיומים, ובלילות ישנה
על-ידי במיטה. אבל עד מהרה גיליתי את הסיבה האמיתית, לדעתי,
לכך שהבעלים הקודמים שלה החליטו להיפטר ממנה. ויזה הייתה מקיאה
אוכל לפחות פעם בשבוע. היא הייתה אוכלת, ובערך רבע-שעה אחרי-כן
הייתה נכנסת פתאום לעוויתות ומשמיעה רעשי השתנקות, מחזה כלל לא
נעים, ואז כל האוכל שאכלה זמן קצר לפני כן היה עף החוצה בצורה
של עיסה דוחה למראה. ולפעמים, כשהיא הייתה גם שותה בזמן
האכילה, העיסה הזו הייתה יוצאת הרבה יותר מימית והייתה משפריצה
לה מהפה לכל עבר. לקחתי אותה לווטרינר, והוא בדק אותה וקבע
שהבעיה שלה היא כדורי שיער בגרון, אשר לא נותנים לאוכל לעבור.
יש חתולים שחיים עם כדורי שיער טוב יותר, הוא אמר, ויש חתולים,
כמו ויזה, שחיים עם זה רע יותר, ואין הרבה מה לעשות. יש כל
מיני תכשירים, אבל אם אתה שואל אותי, הווטרינר צחק, הם לא
שווים שום דבר. חתולים צריכים עלי ירק מסוימים שעוזרים לאוכל
לעבור דרך הגרון עם או בלי כדורי השיער, ומשום מה הם מסתדרים
עם עלים אלה בטבע אבל מסרבים לאכול אותם בבית בדרך כלל. תנסה
ותראה, הווטרינר הציע.
שום תכשיר ושום ירק באמת לא עזרו, והייתי צריך ללמוד לחיות עם
ההקאות של ויזה. הלימודים היו קשים מאוד. לא אחת אבדתי את
הסבלנות אתה, ולפעמים, כשהיא הייתה מתחילה עם העוויתות שלפני
ההקאה הייתי בועט בה, או דוחף אותה, או מעיף אותה מכל מיני
מקומות, כדי שלפחות תקיא על הרצפה, שם יותר קל לנקות אחר-כך.
אבל היו פעמים שלא הייתי בסביבה ועבודות הניקיון, בעיקר אם הן
היו על המיטה השלי, כמעט שהביאו אותי לקצה גבול היכולת.
לשמחתי, וזו הייתה תעודת הבגרות החשובה ביותר שלי, אף פעם לא
עברתי את הגבול הזה. וכך למדתי סוף-סוף לאהוב בעלי-חיים ללא
תנאים. ויזה אכן הייתה הויזה שלי.
אחרי שויזה חיה איתי קצת יותר משנתיים, בבדיקה כללית אצל
הווטרינר הוא הרגיש איזושהי בליטה בבטן שלה שלא הייתה צריכה
להיות שם. הוא הציע לעשות לה צילום רנטגן כדי לראות יותר טוב
מה קורה שם. הסכמתי והשארתי אותה אצלו, כי היה צורך להרדים
אותה כדי שלא תזוז בעת הצילום. הוא אמר לי להתקשר אליו מאוחר
יותר. כשהתקשרתי כעבור שלוש שעות בערך, מייד ידעתי שיש בעיה.
הווטרינר לא רצה להגיד לי שום דבר בטלפון ואמר לי לבוא
לקליניקה בהקדם האפשרי. בפנים חמורים הוא לקח אותי לאחד מחדרי
הבדיקה ובישר לי שויזה מתה. היא לא התעוררה מסם ההרדמה שהוא
נתן לה לפני הצילום. הוא הביא אותי לקיר עליו היה תלוי צילום
הרנטגן שעשה, הדליק מנורה מאחוריו, והראה באצבעו על גוש עגול
בצבע אפור בהיר בתוך הבטן של ויזה. הוא אמר שקרוב לוודאי שזה
היה גידול ממאיר, ואחרי-כן הסביר לי שהגידול ישב לה בדיוק מעל
הכבד, והכבד הוא האיבר שאמור לפרק את סם ההרדמה, והוא כנראה לא
תפקד כבר מספיק טוב כדי לעשות זאת, והחתולה פשוט לא התעוררה.
היא מתה בעצם מהתקפת לב, אבל היא לא הרגישה אותה כלל כי היא
הייתה בתרדמה עמוקה. ואתה יודע מה, הוא סיכם את דבריו, זה היה
בעצם כמעט אותו דבר כמו לתת לה ללכת לישון, להמית אותה המתת
חסד זאת-אומרת, שזה מה שהייתי מציע לך לעשות בכל מקרה, מכיוון
שהיא הייתה במצב מאוד לא טוב. אז איך לא ראיתי עליה שום
סימנים, שאלתי את הווטרינר. הייתי פשוט המום. החתולה נראתה לי
נורמלית לחלוטין. בגלל שחתולים יודעים מצוין איך להסתיר את
מחלותיהם, הוא ענה, זה עניין של אינסטינקט ההישרדות שלהם.
ההליכה חזרה הביתה, מחזיק בידי את הארגז הריק של ויזה, הייתה
כמו הליכה בהלוויה. הלכתי ובכיתי, הלכתי ושאלתי למה, הלכתי ולא
הבנתי איך זה יתכן שבבוקר של היום הזה קמתי ולקחתי אותה
לווטרינר לבדיקה שגרתית, ואחרי-הצהרים אני חוזר הביתה והיא
איננה. כעבור כמה שבועות של אבל, החלטתי להתחיל לחפש לי חתול
חדש, כי לא יכולתי יותר לחיות בלי חתול בבית. ועוד החלטתי,
שלווטרינר ההוא לא אחזור, כי הוא היה צריך לדעת שהגידול אולי
פגע לויזה בכבד והיא אולי לא תתעורר מסם ההרדמה, והוא היה צריך
לאפשר לי להיות המחליט הסופי אם להמית אותה או לתת לה למות
בזמן שלה.

גיל 26, ניו-יורק, ארה"ב -- צפת: החתולה אולי.
שלושה חודשים אחרי מות ויזה שכרתי אוטו ונסעתי חצי יום
לדרום-מערב מדינת פנסילווניה, למגדלת חתולים מקצועית, וקניתי
ממנה את אולי, גורה סיאמית כחולה, עבור 275 דולר. ובאותו יום,
ביללות מחרישות אוזניים שלה, ובצעקות שלי של חיבה, כמו, 'תשתקי
כבר נו, עוד מעט מגיעים', כל הדרך חזרה לניו-יורק, החלה מערכת
היחסים היפה ביותר שהייתה לי עד היום - עם בעל-חיים או עם
בן-אדם.
שבע שנים בערך היינו אולי ואני ביחד, והיום, כמעט שנה כבר אחרי
מותה, אני עדיין מתקשה לדבר עליה. אני מקווה, לכן, כי יסולח לי
על כך שלא ארחיב כאן את הדיבור על קורות-חיינו המשותפים. אסתפק
בכך שאומר שהיו לאולי ולי חיים נפלאים ביחד. פיתחתי אתה מין
קשר כל-כך מיוחד, שלא היה לי עוד אף-פעם, עם אף אחד. המצאנו
לנו אפילו שפה מיוחדת, שרק שנינו הבנו, אשר הייתה מורכבת מכל
מיני הברות מוזרות מצדי ומכל מיני יללות ונהימות מצדה. אני
בטוח שאולי הייתה מעדיפה לדבר לפעמים עם בני מינה, כמו שאני
לפעמים העדפתי לדבר עם בני מיני, אבל נדמה לי שבהיעדר חתולים
בחייה ובהיעדר בני-אדם בחיי, היינו התחליף הטוב ביותר אחד
בשביל השניה.
אומר כאן גם שאולי אף היא מתה מגידול ממאיר בבטן, שהופיע כמעט
באותו מקום שבו הופיע הגידול של ויזה. זה לא כל-כך מפתיע, כי
מסתבר שגידולים מסוג זה הם קוטלי החתולים מספר שתיים, אחרי
סיבוכים עם הכליות. ההבדל היה שהגידול של אולי גרם לה לאכול
פחות ופחות עד שיום אחד היא הפסיקה לגמרי, ויכולתי לראות את
ההתדרדרות במצבה. ומן-הסתם יכול הייתי גם להתכונן למותה, אם
הייתי מצליח. אולי מתה בזרועותיי, על הספה בסלון אצלנו בבית.
ולסיום הפרק הזה, אצרף שיר קטן שכתבתי לה זמן קצר אחרי מותה.
קראתי לשיר, "אולי שלי":

אולי שלי.

את הלכת לך לדרכך
באמצע החיים שלך עודך
בוקר אחד קמת משנתך
יצאת פעם אחרונה את דלת חדרך
התהלכת כמה פסיעות קטנות
כאב על פניך
ביגיעה רבה כדרת עצמך לתוך תוכך
וכך נפחת את נשמתך.

העולם עבר לו כל כך זוהר
הזמן חלף כמו דפי ספר מרתק
אני זוכר
אהבנו ורבנו ושיחקנו
שום דבר לא בוער
אף פעם לא חשבנו שצריך למהר
אך לפתע צבתו בך רגליים פרוקות באכזרות
כשיני נמר
כילו אותך בחטף לבלי הסבר
וזהו לא אראך יותר.

בבית עוד ערוכים להם כפי שהשתוקקת
עריסת הקש ליד החלון במצעיה התכרבלת
ערומים למחצה שני הצמחים בסלון
עלם מכוססים על טעמם התענגת
כתם האור הנע בצוותא עם השמש לאורך השטיח
בימי חורף בקרבו התעכבת
חסרי תכלית בפינה
דוממים צעצועייך בהם התנקשת
כתפי עליה היית מניחה ראשך בנהימה מתמשכת
כשבקשת זרועי הצטנפת
ומיותמים את כולנו השארת.

אני נעמד לי בראש מורכן מול קברך הטרי
אותו כריתי באדמה טובה
נושק למחוזך שבמעלה ההר הסלעי
בוכה ובוכה
מנגב לרגעים דמעה עקשנית בגב ידי
כה חיונית חתולה יקרה שלי
כה קרובה תמיד היית ללבי
הגיעה העת להיפרד
אבל לא אשכחך לעולם ילדתי
נוחי כאן בשלווה
חלקת טבע זו שלך היא
והיי שלום אולי שלי.

גיל 27, ניו-יורק, ארה"ב: סרט על אורנג-אוטנג וחזיר.
סרט על חיות זה לא בדיוק קורות-חיים עם בעלי-חיים, אבל ברצוני
לספר על סרט אחד שראיתי אשר עשה עליי רושם כה חזק שראוי
שהסיפור יסופר. וצריך גם לספר איפה ראיתי את הסרט. במערכת
הכבלים לטלוויזיה של העיר ניו-יורק הייתה תחנה אחת שנקראה,
'תחנת גישה לציבור'. במסגרת החוזה של חברת הכבלים עם העיר היה
עליה להקצות ערוץ אחד פתוח לציבור, שיאפשר לכל המעונין בכך
לבוא לאולפן ולומר את דברו, או להקרין את סרטו, או להציג את
הצגתו, או כל דבר אחר, ובלבד שהמוצג יהיה בגדר החוק. אהבתי
מידי פעם לבדוק מה קורה בערוץ הזה, שהטרוף והמוזרות והלא-יאומן
היו דברים יום-יומיים בו. לערוץ לא היה לוח משדרים שפורסם
מראש. היית פשוט נכנס לשם בלי לדעת מה אתה הולך לראות. לילה
אחד של סוף שבוע, היה כבר מאוחר מאוד, אולי אחת אחרי חצות,
עברתי ככה במהירות עם השלט על פני התחנות, אחת אחרי השניה, וכך
הגעתי באקראי לאותו 'ערוץ גישה לציבור'. על המסך התגלה לי קוף
גדול ושעיר מאוד בצבע חום-אדום, כמעט ג'ינג'י, שמייד זיהיתי
כקוף אורנג-אוטנג. הוא היה מחובר בגופו ובזרועותיו למין מערכת
של כבלים ומוטות מתכת, ותנוחתו נראתה לי מעוותת ולא טבעית.
סקרנותי גברה מייד והחלטתי לחנות בתחנה זו לזמן מה.
מישהו ישב שם באולפן ותאר את המתרחש. ומה שהתברר לי בדקות
הבאות היה פשוט מחריד. זה היה סרט שהוברח ממעבדה לניסויים
בבעלי-חיים, שהייתה שייכת, כך לפחות אמר המתאר, לאיזושהי מחלקה
לשיפור בטיחות הציבור באוניברסיטת פנסילווניה שבעיר פילדלפיה.
אבל זה בעצם ממש לא משנה מה בדיוק היא הייתה ומה היו מטרותיה.
העובדה הייתה שעשו שם ניסויים בבעלי-חיים, וזה היה נורא, נורא
בפרט מכיוון שזה היה לגמרי לא ברור איך בדיוק הועילו
ה"ניסויים" האלה, אם לומר זאת בעדינות, לשיפור בטיחות הציבור.
האורנג-אוטנג שהיה קשור בתוך המתקן אמור היה להדמות לבן-אדם
בתוך מכונית נוסעים הרכוס לחגורת בטיחות. אורנג-אוטנג, האיש
שבאולפן הסביר, הוא בעל-חיים הדומה מאוד במבנה גופו לבן-אדם
ולכן השתמשו דווקא בו בניסוי הזה. והניסוי אמור היה לעזור
בשיפור יעילותן של חגורות-בטיחות במכוניות נוסעים בשעת תאונות.
במקום לקחת את הקוף ולקשור אותו בתוך מכונית ולרסק את המכונית,
שהיה כנראה דבר יקר ולא יעיל, קשרו אותו עורכי הניסוי למתקן
הכבלים והמוטות האמור ועל-ידי מתיחת הכבלים בכוח כזה או אחר
הפעילו עליו לחצים משתנים מכיוונים שונים, כמו שאולי קורה
בתאונות דרכים שונות.
האיש באולפן הסביר שהאורנג-אוטנג היה מסומם בשעת הניסוי, אבל
לא לגמרי מחוסר הכרה, ושהסם לא ניתן לו כדי להחליש דווקא את
כאביו אלא כדי להחליש את מודעותו לנעשה סביבו ובכך לאפשר שימוש
בו במספר רב ככל האפשר של ניסויים. מסתבר שאורנג-אוטנגים הם
קופים חכמים, שלומדים מהר מה קורה להם ומשתדלים מאוד לא לשתף
פעולה עם בני-אדם שגורמים להם לחוות חוויות מכאיבות.
התמונות היו קשות לצפייה. היה ברור שהאורנג-אוטנג סובל, גם
פיזית וגם נפשית, אבל מכיוון שהוא היה מסומם אי אפשר היה לדעת
מין המראה עד כמה הוא סובל. לכן בשבילי, המילים שנשמעו ברקע,
לא של האיש באולפן אלא של עורכי הניסויים שצצו מידי פעם בתוך
המסך בחלוקיהם הלבנים, אמרו הרבה יותר על מצבו האמיתי והיו
נוראות עוד יותר מהתמונות. למשל, בשלב מסוים ניגש מישהו אל
החיה, מישש אותה בכמה מקומות, טפח לה על כתפה ואמר, נו אדי,
נחזיק מעמד היום לעוד ניסוי אחד? לאורנג-אוטנג הזה קראו כנראה
אדי. בהמשך נשמע פתאום קול של פיצוח. אדי לא הגיב כמעט, אבל
ברקע נשמע מישהו אומר, אופס, אדי שבר משהו. ובסוף אחד הניסויים
נראו שני בני-אדם, בחור ובחורה, ניגשים אל אדי, משחררים אותו
מהמתקן ופשוט גוררים אותו בזרועותיו הארוכות מין המקום, ותוך
כדי כך נשמעה הבחורה אומרת לבן-זוגה, אני חושבת שהוא גמור, מחר
נתחיל שוב עם בני. כן, אוקיי, הבחור ענה לה.
אחר-כך היה ניסוי עם חזיר. הניסוי הזה נעשה איפשהו בחוץ. נראה
שם חזיר כלוא במין כלוב קטן עשוי מוטות מתכת, אשר לא אפשר לו
לזוז כלל בתוכו. האיש באולפן הסביר שניסוי זה אמור היה לבדוק
את עמידותם של חומרים שונים נגד אש, כדי להשתמש בחומרים אלה
בכלי רכב או במקומות אחרים שבהם נמצאים בני-אדם וקיים סיכוי
לפריצת אש. מישהו תלה יריעה של חומר מסוים על המוט האופקי של
הכלוב. מייד אחרי-כן הופיע מין הצד של התמונה צינור מתכת ארוך
שקצהו התרחב ואחר שוב התכווץ לפייה צרה, כמו מין אגרטל השוכב
על צדו, ומתוך הפייה בצבצה להבה קטנה וצהובה. הפייה קורבה אל
יריעת החומר, ואז, בבת-אחת התפרצה הלהבה קדימה בעוצמה והכתה
ביריעה. המכשיר הזה הזכיר לי להביור, כלי הנשק האיום מתקופת
מלחמת העולם השנייה, שראיתי הרבה בסרטים על אותה מלחמה נוראה.
זמן קצר, אולי עשרים שניות אחרי שהחלה הלהבה להכות ביריעת
החומר, התחיל החזיר להשמיע נחירות ולשתות מים בתאווה ממש
מזוויעה מתוך דלי שעמד על הקרקע מתחת לאפו. האיש באולפן הבהיר
שהניסויים עם החזירים נעשים מבלי לסממם, ושתיית המים בכמויות
גדולות עוזרת לחיות אלה להחזיק מעמד יותר זמן מול האש הצולה
לעיתים קרובות את בשרם החי. בסוף הניסוי האמור ניגש מישהו אל
הכלוב והדבר הראשון שהוא בדק הייתה כמובן יריעת החומר המפויחת,
לא החזיר שמאחוריה.  
ברצוני להדגיש שאינני ממציא פה כלום. כך בדיוק זה קרה באותו
סרט שראיתי אז בניו-יורק. ובאותו לילה לא ישנתי הרבה, אבל
בכיתי הרבה. זה היה קשה לראות ולשמוע, ובאותה מידה זה היה גם
מבלבל. עד היום לא ברור לי כיצד בדיוק עזרו הניסויים האלה עם
האורנג-אוטנג ועם החזיר כדי לשפר את בטיחות בני-האדם, והאיש
באולפן גם לא הסביר, או שאולי הוא הסביר בחלק הראשון של הסרט
שאותו החמצתי. האם לא ניתן לעשות ניסויים כאלה בעזרת בובות
ניסוי מלאכותיות, ולהגיע אתם לאותן תוצאות? מי יודע? ואולי
דברים השתנו והיום כבר משתמשים פחות בחיות, או שבכלל לא. או
שאולי הסרט הזה לא צולם כלל במעבדה "לגיטימית" אלא היה סתם
עבודה של קבוצת סדיסטים. בכל מקרה, הסרט זעזע אותי, ומאז אני
משתדל, עד כמה שאני יכול - לפעמים זה פשוט בלתי-אפשרי - שלא
להשתמש במוצרים שפותחו על-ידי ניסויים בבעלי-חיים. בנוסף לכך
נעשיתי גם צמחוני.

גיל 30, צפת: חתולי רחוב.
"מכללת הרי הגליל" בצפת, שבה התחלתי לעבוד לפני כשלוש שנים ובה
אני עובד עד היום, בנוסף להיותה מוסד אקדמי היא גם בית לשבט של
חתולים. החתולים די מוגנים בתוך מתחם המכללה שחומת אבן סביבו,
יחסית לחתולי רחוב שגרים בחצרות בתים או במקומות דומים להם.
יותר מזה, החתולים של המכללה הם גם די שבעים, יחסית לחתולים
אחרים. הרבה מין הסטודנטים נותנים להם שאריות מארוחות-הצהרים
שהם קונים בקפטריה. כמה סטודנטים אפילו קונים באופן קבוע מנות
כפולות כדי להשאיר את מחציתן לחתולים.
זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד במכללה הצטרפתי גם אני למאכילי
החתולים, ולאט-לאט הפך זמני אתם לחלק בלתי נפרד משגרת היום שלי
שם, ומבחינתי לחלק חשוב בדיוק כמו זמני במשרדי הנהלת המכללה.
מנהל המשק שלנו נענה לבקשתי והשקיע כסף בשיפוץ ביתן פחי הזבל
ונעילתו המוחלטת בפני החתולים. ואני התחייבתי לפניו, למרות
שלמעשה הייתה ההתחייבות הזו הרבה יותר כלפי עצמי, לדאוג באופן
קבוע לבריאותם של החתולים, ולספק להם אוכל מעבר למה שקיבלו
מהסטודנטים בהפסקות הצהרים. כל יום מימי השבוע אני מביא להם
אוכל יבש, מיוחד לחתולים, שלצערי כמה מהם דוחים מכיוון שהורגלו
לפינוק של הבשרים שהם מקבלים מהסטודנטים. אבל זה גם בסדר, וכל
הכבוד לכל אותם סטודנטים שתורמים לאיכות החיים של חתולי "מכללת
הרי הגליל". בסופי שבוע, או בחופשים ארוכים, כמו חול-המועד
פסח, שאז נסגרת המכללה לגמרי, ניתן לי אישור להיכנס ולטפל
בחתולים, ובזמנים שאינני נמצא שם, כמו חופשות או מחלות, תמיד
ישנו מישהו, בדרך כלל סטודנט או סטודנטית, שמוכן להחליף אותי.
בנוסף לכך, כשיש חתול עם בעיה רפואית דחופה אני לוקח אותו
לווטרינר אחד ברחוב ירושלים בצפת, שכל הכבוד גם לו, כי המחירים
שהוא גובה ממני עבור הטיפולים האלה הם ממש מינימליים, אני יודע
שהם מינימליים, ופעמיים או שלוש הוא אפילו בא למכללה על חשבונו
לבדוק את מצבם של החתולים. מיותר לציין שרוב החתולים אצלנו
במכללה חברותיים מאוד ונוחים בקרבת בני-אדם.
יום אחד גיליתי גור קטן, הוא היה בן שבוע או שבועיים לכל
היותר, אשר נדחה מסיבה כלשהי על-ידי אמו. מיהרתי עם הגור
לווטרינר לבדוק אם הוא חולה או משהו, אבל הווטרינר לא ראה כל
בעיה אתו. הוא הציע לי להשקות את הגור בחלב מלאכותי מיוחד ונתן
לי קופסה מהחומר הזה בחינם. אבל הוא הזהיר אותי לא לצפות
לנסים. לגור בגיל כה צעיר, הוא אמר, אין הרבה סיכויים לשרוד
ללא חלב אמו. לקחתי את הגור אליי הביתה להמשך הטיפול.
אולי, החתולה שלי, שאותה כמובן לקחתי איתי כשחזרתי חזרה לארץ
מניו-יורק, רחרחה בסקרנות סביב קופסת הקרטון בה שמתי את הגור.
חששתי מאוד מתגובתה, היא הייתה כבר בת ארבע בערך, וכל חייה לא
באה בשום מגע עם חתולים אחרים. אז הפרדתי בניהם ולא נתתי לה
להתקרב לקופסה. וכך, במשך שבועיים ארוכים, שלוש פעמים ביום,
הייתי משקה את הגור מהחלב המלאכותי עם טפטפת שקניתי
בבית-מרקחת, ואחרי-כן הייתי מדגדג לו באזור איבר המין שלו כדי
לגרום לו לעשות את צרכיו. אך ללא הועיל. ראיתי איך הוא הולך
ונחלש, הולך ודועך. אפילו שם כבר היה לו. איקי, קראתי לו.
כעבור השבועיים הקשים האלה, אחרי שקברתי אותו בחצר שליד ביתי,
החלטתי לנסות ולהביא הביתה לאולי גור אחר, מבוגר יותר. שיהיה
לה אולי עם מי לריב קצת, אמרתי לעצמי בצחוק.
איקי מספר שתיים הגיע הביתה כמה ימים אחרי-כן. הוא היה זכר כבן
שלושה חודשים, בצבע אפור עם כתמים לבנים על כפות הרגלים, ממש
מותק. סגרתי אותו במרפסת למשך כשבוע כדי שיתנקה. כן, זה היה
עוד סיפור לא מוצלח עם מרפסת, הרביעי במספר אם לדייק, בחיים
שלי עם בעלי-חיים. אולי ואיקי כמובן ידעו אחד מקיומה של השניה
בבית. במשך אותו שבוע הם בחנו זה את זו הרבה פעמים דרך דלת
הזכוכית של הסלון אשר הפרידה בניהם, והיו לחישות, והיו
גרגורים, והיו נהימות, והיו יללות, והיו ניסיונות רחרוח. ונראה
לי שהיה סיכוי כלשהו שאולי תקבל את איקי, שזה היה בעצם התנאי
ולא ההפך, אם איקי יקבל את אולי, כי אולי היא זו שכמובן תישאר
בבית אם הם לא יסתדרו. היה לי גם ברור שלאיקי לא תהיה שום בעיה
עם עוד חתול בבית.
בשבת אחת בבוקר, כשבוע לאחר שהגיע, שחררתי את איקי לתוך הדירה,
והוא מייד השתלט עליה. אולי הרגישה מאוד לא נוח. היא לא בדיוק
פחדה מאיקי, אלא פשוט לא ידעה מה לעשות אתו, וכל מה שהוא רצה
זה לשחק כל הזמן. הוא נורא הציק לה, והיא התחילה לחפש מקומות
גבוהים בבית, כמו ארונות, או מדפים, אפילו השולחנות הנמוכים
יותר היו לפעמים ישועתה, רק שתוכל להרחיק אותו ממנה ביתר קלות
על-ידי נפנוף כפות רגליה הקדמיות שטופריהן שלופים מול פניו.
היא ללא ספק הרגישה הרבה יותר טוב עם בני-אדם מאשר עם בני
מינה.
נתתי להם שלושה שבועות. ידעתי שאיקי ייאלץ ללכת אם הם לא
יסתדרו ואסור היה שהוא יתרגל יותר מידיי לחיי בית כל עוד יש
סיכוי שהוא יוחזר לחיי מכללה. בסוף עוד מתחתי את שלושת השבועות
לארבעה, אבל כלום לא עזר. איקי עשה חיים בבית והיה מאושר, אבל
אולי סבלה יותר ויותר, והחלה להראות סימנים של פרישה והסתגרות.
היא לא ידעה איך להתנהג עם איקי, לא הייתה מסוגלת יותר לגשר על
הפער העמוק שנוצר בין חייה עם חתולים לחייה עם בני-אדם. וכאשר
היא הפסיקה לבוא לישון על המיטה אתי בלילה והיה עליי לסגור את
איקי במרפסת כדי שהיא תצא ממחבואה ותבוא אליי, ידעתי שזה הסימן
שעל איקי לעזוב. ברגשות מעורבים החזרתי אותו למכללה. היה לי
חבל שהניסיון לא הצליח, אבל מצד שני טוב לאיקי גם בביתו הישן.
הוא עוד שם עד היום, ולמעשה עושה חייל. הוא אחד מהזכרים היותר
דומיננטיים בשבט, ויש לו כבר אין ספור צאצאים, שאצלי בבית הוא
לעולם לא היה מביא.

גיל 33, צפת: החתולות מילי ופוני.
לפני חצי שנה בערך, כארבעה חודשים אחרי שאולי מתה, הבאתי הביתה
מ"מכללת הרי הגליל" שתי גורות חתולים, אחיות, וקראתי להן מילי
ופוני. היום, בנות כתשעה חודשים, הן כבר כמעט בוגרות, אך עדיין
מתפתחות מעט לקראת גודלן הסופי. הן כאן לידי עכשיו, כשאני כותב
מילים אלה. מילי היא אפורה כהה, ממש כמו איקי, האבא שלה, שלולא
החזרתי אותו למכללה לפני כמה שנים לא היא ולא אחותה היו באות
כלל לעולם. פוני היא אפורה בהירה, כמו האימא שלה. אימא של מילי
ופוני היא אחת הנקבות הפוריות בשבט, וכולם במכללה, כולל המנהל
היקר שלנו שאינו חובב גדול של חיות, מתייחסים אליה כמו אל
מלכה.
מילי ופוני אוהבות נורא לשחק, ובמשחקיהן הן הורסות לי בשיטתיות
את הבית. אבל ממש לא אכפת לי. היום, אחרי כל-כך הרבה שנים עם
חתולים בחיי, אני חושב שפשוט לא אוכל לסבול מצב שבו אין לי
איזה חתול בבית שהורס משהו. לכן, אם אתקבל אצלכם לחווה, אבקש
באדיבות רבה, אך יחד עם זאת בנחישות, לאפשר לי להביא איתי את
שתי החתולות שלי, וההרס שתגרומנה יהיה על חשבוני.
תודה.

בהתאם להוראתו של יעקב, מנהל חוות "דרך-חיות", התקשרנו מהר
לצפת אל שמעון המועמד. התברר לנו שאין לו רכב והוא יגיע
באוטובוס, אז הצענו שמישהו מהחווה יבוא לאסוף אותו מהתחנה
המרכזית בבאר-שבע. הוא שמח והודה לנו על כך. אמרנו לו גם
שיתכונן לבלות אתנו בחווה לילה אחד מכיוון שאפילו אם נגמור את
הראיון אתו ביום שהוא יגיע, כבר לא יהיו אז אוטובוסים חזרה
לצפת, או לשום מקום אחר. הוא אמר שאין בעיות.
כשעבר הג'יפ של החווה כעבור יומיים בשער הכניסה לחווה, הפונה
מזרחה, הייתה כבר השעה שעת אחר-צהרים מאוחרת והשמש השוקעת
במערב הכתה בעיניו של שמעון וסנוורה אותו. לכן וודאי נמנע ממנו
לראות את השלט הגדול שבראש השער, בו כתוב:

                                  חוות דרך-חיות
           מקום שבו החיות נחות ובני-האדם עובדים

יעקב רצה שהדבר הראשון שכל הבא אל החווה יראה הוא את הכרזה
הזו. הוא כמובן לא לקח בחשבון את השמש של אחרי-הצהרים. למרות
חשיבותה של הכרזה בעיני יעקב, ובשל כך בעיני כל אנשי החווה,
אילן, איש החווה אשר נסע להביא את שמעון מבאר-שבע, לא עצר שם
ולא אמר לו להסתכל עליה מהצד; אילן היה השתקן שבחבורה שלנו,
ולא החליף עם שמעון יותר מאשר מילה אחת או שתיים במשך כל עשרים
דקות הנסיעה לחווה. אבל תהיינה לשמעון עוד כמה וכמה הזדמנויות
לראות את סיסמת החווה לפני שיעזוב. אילן לקח את שמעון ישר
לצ'יקו, בדיוק כמו שנאמר לו לעשות. צ'יקו היה עסוק בצביעה של
כלובי העברה חדשים שבנינו אז כשהג'יפ נעצר לידו בגלישת צמיגים
על אדמת המדבר הלא סלולה.
"חאלס עם זה אילן, נמאס כבר," צ'יקו אמר כשהוא מנפנף בכף ידו
לסלק את האבק שהעלו הצמיגים כנגד פניו.
אילן סימן בראשו לשמעון לרדת ואמר, "זהו, פה התחנה הסופית שלך
היום."
"תודה," אמר שמעון ויצא אל השמש הלוהטת עם תרמילו. דרך חלון
הג'יפ חייך אילן חיוך ארסי אל שניהם והסתלק משם, שוב תוך הרמת
ענן אבק.
"אבל הוא בחור טוב המניאק הזה," אמר צ'יקו בחיוך שקט כשהוא
מושיט לשמעון יד מוכתמת בצבע. "אהלן, אני צ'יקו."
"אהלן, אני שמעון," השיב שמעון, והם לחצו ידיים.
"טוב," צ'יקו אמר, "אז אני צריך לעשות לך עכשיו סיבוב בחווה
ולהראות לך כמה דברים, ואחר-כך לקחת אותך לחווה, אשתו של יעקב,
אז יאללה, בוא נתחיל."
מולם הייתה סככה גדולה ובה כלי עבודה וחומרי בניין מסוגים
שונים. הם נכנסו אליה. "פה אזור העבודה," צ'יקו הסביר, "המפעל,
אלק. פה אנחנו בונים מה שצריך."
"אתם בונים פה הכל לבד?" שמעון שאל.
"כמעט הכל. יעקב, האבא של המקום הזה, יש לו מה זה ידיים. הוא
יודע לבנות כמעט הכל. רוצה לשתות תגיד? חם פה וצריך לשתות כל
הזמן הרבה."
"כן, ברצון," שמעון ענה בהתלהבות רבה. הוא היה צמא מאוד.
צ'יקו חייך חיוך מבין והגיש לשמעון קלקר שהיה מונח על אחד
משולחנות העבודה. שמעון הסתכל סביבו, מחפש כוס. "עזוב, שתה
מהפייה," צ'יקו פטר אותו, ושמעון הפך את הקלקר לכיוון פיו ושתה
בשקיקה, שתה הרבה. אחריו שתה גם צ'יקו, והם יצאו לסיבוב
בחווה.
הם צעדו לכיוון שער הכניסה על דרך עפר ישרה. חוות "דרך-חיות"
הייתה ממוקמת אי-שם בצפון הנגב, באמצע הדרך בין הערים באר-שבע
וערד, במין מכתש עגול ולא עמוק במיוחד, אך עמוק מספיק כדי להגן
עליה מעט מפני תנאי המדבר אשר היו לעתים קיצוניים מאוד. אי
אפשר היה לכן לראות למרחקים מתוך החווה, אך כיפת השמיים
שהזדקרה ללא הפרעה נתנה בכל-זאת למתבונן הרגשה של מרחב עצום.
צ'יקו נעצר פתאום. "אז עכשיו אנחנו באמצע החווה," הוא אמר.
"אתה שם לב למה שקורה פה?"
שמעון הסתכל סביבו. "למה אתה מתכוון?" שאל.
"תשים לב שהחווה כאילו מחולקת לשניים," צ'יקו הסביר, כמה
להעביר לשמעון את חיוניותו של המקום, "והכביש הזה, אם אתה רוצה
לקרוא לו כביש, כאילו חוצה אותה לשני חצאים. החצי השמאלי פה,"
הוא הצביע לכיוון שמאל, "זה של האנשים, והחצי הימני שם," הוא
הצביע לכיוון ימין, "זה של החיות, וזאת הפרדה חשובה מאוד. תכף
נעשה סיבוב אצל החיות אז אתה תראה למה. אבל קודם בוא ניגש
לשער."
ליד שער הכניסה, מחוצה לו, הייתה בקתת עץ. על דלת הבקתה הייתה
תלויה מודעה ובה כתוב:

                    מקום להשארת בעלי-חיים נזקקים
                             אף אחד לא מסתכל
                          אין צורך להשאיר פרטים

צ'יקו הבחין בכך ששמעון קורא את הכתוב, ואחר, תוך כדי פתיחת
הדלת שאל אותו, "אז אתה מבין בשביל מה הבודקה הזה או שאני צריך
להסביר?"
"אני מבין," שמעון ענה, והם הציצו פנימה. הבקתה הייתה ריקה.
צ'יקו סגר את הדלת, וכשהוא מראה בראשו כלפי מעלה שאל, "ומה
כתוב פה מעל לשער ראית?"
שמעון הביט אל ראש השער וקרא את הכתוב בו. "לא, לא ראיתי," הוא
אמר.
"הכי חשוב והכי נכון, זאת הסיסמה של החווה," הבהיר צ'יקו,
ושמעון הניד ראשו לאות הבנה.
השניים עברו תחת השער חזרה אל תוך החווה, ופנו לכיוון אגף
החיות. בדרך הוסיף צ'יקו בעניין הבקתה: "אסור להתמהמה ליד
הבודקה הזה. יש לנו תורנות פה," הוא הרהר לרגע והוסיף, "יש לנו
פה הרבה תורנויות, כמעט הכל בחווה הזאת נעשה בתורנויות, אולי
כבר אמרו לך את זה לפני שבאת. בכל מקרה, פעם בשעה, שעתיים לכל
היותר, יום ולילה, התורן ניגש לבודקה ובודק אם מישהו השאיר שם
איזה חיה, ומייד מסתלק משם. חשוב שמי שרוצה להביא חיה בלי
שידעו עליו, שירגיש שהבודקה כאילו נטוש. זה קורה פה הרבה."
"ברור," אמר שמעון.
אגף בעלי-החיים היה מורכב משלושה מבנים טרומיים, כמה חצרות
מסוגרות ומוצלות בחלקן, סוגרים בגדלים שונים, ואוטובוס ישן של
"אגד" שעמד על גבעה קטנה, גלגליו קבורים עד חציים באדמה ולבני
בטון תחת גחונו. בהגיעם לאגף החיש צ'יקו לפתע את צעדיו, ובמקום
לאפשר לשמעון להתבונן בניחותא בנעשה סביבו הוביל אותו בהליכה
מהירה ומבלי להוציא מילה לאורך השבילים הצרים. למרות זאת,
הצליח שמעון בשליחת מבטים חטופים אל תוך החצרות והסוגרים
להבחין בבעלי-חיים מסוגים שונים: הרבה מאוד בעלי-כנף, ציפורים
ויונים בעיקר, זוחלים למיניהם, כמו לטאות וצבים, יונקים קטנים,
כמו איילים ואיילות, קיפודים, עכברי שדה, סנאים, מכרסמים, כלבי
פרא, הוא ניחש שאולי היו אלה איים, אשר נראים ממש כמו כלבים,
ויונקים גדולים, כמו גמל אחד, שני סוסים, כמה חמורים, ואפילו
פיל הוא ראה שם ושאל את עצמו בהשתאות כיצד הגיע לשם פיל. ריחות
חמצמצים-מרירים של הפרשת חיות ומספוא עמדו באוויר.
הם עלו לאוטובוס. "זה החמ"ל שלנו," אמר צ'יקו בקול נמוך הרבה
יותר מקולו לפני כן, אשר היה גם אז שקט למדי. "כאן אפשר לדבר,
אבל גם כאן כמה שיותר בשקט. בוא שב, אני אסביר לך." והם
התיישבו על מושבי האוטובוס הדהויים עשויים העץ, שרובם הוצאו
משם, ואלה שהושארו כיוונם שונה אל החלונות, כשמדף ארוך להשענות
ולכתיבה מותקן לפניהם. כשהוא מביט החוצה, שם שמעון לב איזו
נקודת תצפית מצוינת היא זו על כל האגף כולו.
"שתבין," צ'יקו אמר בשקט, מגיש לשמעון בקבוק מים קרים שהוציא
ממקרר שעמד בפינה, "רוב החיות שאתה רואה כאן, המטרה היא להחזיר
אותם בסופו של דבר לבית שלהם, זאת-אומרת לטבע. אנחנו בית-מחסה
לחיות, לא גן-חיות. אז כמה שפחות מגע עם בני-אדם וכמה שפחות
דיבורים של בני-אדם לידם יותר טוב בשבילם. אפילו פה בחמ"ל עדיף
לדבר בשקט, כי החיות שם בחוץ, אתה בטח יודע את זה, שומעות הרבה
יותר טוב מאתנו. ושם," הוא הצביע לעבר חלקו האחורי של
האוטובוס, שם היו תלויים שני לוחות כתיבה עמוסים בטורי רשימות,
"זה הרשימה של כל החיות שיש לנו פה והמצב שלהם. הרשימה הזאת
משתנה כל יום כמעט, גודלת זאת-אומרת, בעיקר בתקופה הזאת של
השנה, באביב ובקיץ." הוא חייך, "ובגלל זה אתה פה."
"הבנתי," שמעון לחש. "ותגיד, מה המבנים האלה שם?"
"מבנה אחד זה מחסן, לאוכל ועוד כל מיני מצרכים לחיות, מבנה שני
זה לחיות שצריכות להיות בפנים. יש שם כמה אקווריומים עם דגים
וכל מיני חיות אמפיביות, ועוד כמה דברים. אולי ניכנס לשם
אחר-כך. והמבנה השלישי, הגדול הזה, זה הבית-חולים. לשם בכלל לא
ניכנס היום, שם אם לא צריך ממש אז לא נכנסים. אבל אל תדאג, אם
תצטרף לחווה אתה עוד תיכנס לשם, ואתה גם תרצה הרבה פעמים לצאת
משם כמה שיותר מהר. לפעמים לא נעים מה שרואים שם, חיות במצב
ממש לא טוב."
שמעון הסתכל החוצה, מהרהר בדברים ששמע, ורק אז שם לב כמה שקט
שם באמת. המקום היה אפוף במין רוגע, מלווה מידי פעם בציוץ
ציפור או בקרקור חיה זו או אחרת, ולא יותר.
"עוד שאלות?" התעניין צ'יקו.
"איזה שקט פה," אמר שמעון, וצ'יקו הנהן. "כן, אני חייב לשאול
אותך משהו, איך הגיע הנה פיל?" שניהם הביטו לעבר החצר שבה עמדה
החיה הגדולה, כה זרה למקום, עסוקה באותו רגע בהעלאת ירק עם אפה
הארוך והצינורי לתוך פיה.
"ידעתי שתשאל את זה," צ'יקו גיחך בהנאה. "זאת פילה קודם כל, לא
פיל. תאמין או לא, מצאנו אותה באמצע הלילה לפני כמה זמן קשורה
לבודקה ליד השער."
"איך זה?" שמעון הביט בצ'יקו בתימהון, רואה בדמיונו פיל עומד
באמצע המדבר קשור לעמוד.
"אל תדאג, עוד לא מסתובבים פילים בנגב," צ'יקו מיהר להרגיעו.
"היה בבאר-שבע קרקס לא מזמן, אולי שמעת עליו, הקרקס הרומני
הזה." שמעון נענע ראשו לשלילה. "לא משנה," המשיך צ'יקו, "בכל
מקרה, הפילה הזאת נעשתה להם חולה, אז בלילה האחרון לפני שהם
התקפלו הם הביאו אותה והשאירו לנו אותה בלי להגיד מילה.
האידיוטים האלה, זה היה כל-כך ברור שהיא מהקרקס שלהם, אבל הם
בטח פחדו שנבקש מהם כסף כדי לטפל בה, אז פשוט השאירו אותה
והסתלקו."
"והייתם מבקשים כסף?" שמעון שאל.
"מה פתאום!" צ'יקו אמר במפגיע. "אנחנו מטפלים בכל חיה לגמרי
בלי קשר לכסף. ומי שרוצה או מי שיכול משלם. תורם, יותר נכון.
הכל פה בחווה בא מתרומות."
"הבנתי," אמר שמעון. "ומה תעשו אתה?"
"היא כבר בריאה. הווטרינרים גמרו אתה. דרך אגב, כל הווטרינרים
שעוזרים לנו פה עובדים לגמרי בהתנדבות. אז שבוע הבא מתישהו
באים לקחת אותה לספארי ברמת-גן."
"אה, מצוין, לא חשבתי על זה." שמעון לא ציפה לפתרון כה פשוט.
כעבור רגע אמר צ'יקו, "טוב, נזוז?" והם קמו, וצ'יקו שם אצבע על
פיו הסגור להזכיר לשמעון להיות בשקט, והם ירדו מהאוטובוס בלי
להשמיע קול ועזבו את אגף החיות.
רק אחרי שחצו את דרך העפר והחלו להתקרב לאגף בני-האדם פתח
צ'יקו שוב את פיו וסיפר לשמעון שהאוטובוס בו ישבו, החמ"ל, כמו
שהוא קרא לו, היה בעצם המבנה הראשון בחווה, וכשיעקב וחווה
הגיעו אתו הנה לפני כמה שנים הוא היה בהתחלה הבית שלהם, ולא
היה להם כלום, לא מים, לא חשמל, לא טלפון, עד שנכנס מעט כסף
ואפשר היה להשקיע במקום ולהתחיל לחיות בו כמו בני-אדם. ואגף
בני-האדם אכן היה מסביר פנים: כמה מבנים טרומיים מסודרים בצורת
קשת, ושבילי אבן מובילים אליהם ובניהם, וגדרות שיחים לפני כל
מבנה, ומגרש חנייה קטן ונקי לצד המבנים ובו שתי מכוניות, ורחבה
ירוקה בתוך הקשת, שיצרה שם מעין פלח מעוגל, מדושא ומטופח, ועצי
נוי עושי צל מאהילים על הקהילה כולה ומשרים הרגשה של קרירות,
של נעימות, של ביתיות, במקום הזה שבאמצע המדבר. שמעון הביט
סביבו תוך כדי הליכה והתרגשותו גברה. הוא הבחין מייד בהבדל
שבין שני אגפי החווה, וחש בשינוי שבהרגשתו. אני בהחלט יכול
לראות את עצמי גר פה, הרהר. הפגם היחידי בחן שראה מולו היה
אזור בית-המלאכה שמשמאל להם, שם התחילו את הסיור. הוא היה
ממוקם בקצה אגף בני-האדם, במרחק רב ככל האפשר מאגף החיות כדי
להרחיק מהן ככל הניתן את הרעש שנבע ממנו לעתים. אזור זה נראה
קצת מוזנח. אך היה זה פגם קטן מאוד ולא חשוב.  
הם עלו על שביל אבנים וחצו אתו את הרחבה המדושאת, עוברים בדרך
על פני תורן שבראשו התנופף בגאווה דגל ישראל. "טוב," צ'יקו אמר
תוך כדי הליכה, "כמו שאתה בטח מבין לבד זה האזור של הבני-אדם,
ופה כמובן אפשר לדבר כמה שרוצים, אבל תשמע, צריך גם פה לא
להגזים כי החיות בעצם שומעות אותנו אפילו פה. הפרינציפ כאן הוא
תמיד כמה שפחות רעש, ולכן כמה שפחות אנשים, כמה שפחות מבקרים,
כמה שפחות תנועה, כי אנשים זה רעש. אפילו הגלגלים שאילן עשה
קודם עם הג'יפ היה רעש מיותר. בכל מקרה, אתה תראה שהסגל שלנו
פה הוא די קטן, איזה עשרה אנשים בסך-הכל, וזה בכוונה, כי כמו
שאמרתי אנשים זה רעש, אין מה לעשות. אז לטובת החיות, כמה פחות
אנשים יותר טוב. וזה אומר שהמעט אנשים שכן נמצאים פה עובדים
קשה." הוא הביט בשמעון, "זה נראה לך?"
"נראה לי לגמרי," שמעון אמר.
"סבבה. ועכשיו אני תכף מעביר אותך לידיים הטובות של חווה."
הוא פתח דלת אחורית באחד המבנים והם נכנסו למטבח. חווה עמדה
ליד שולחן שיש מוגבה וחתכה עגבניות. לימינה, בתוך כיור גדול,
היו עוד מיני ירקות, ולשמאלה, על השיש, קערת זכוכית מלאה עד
כדי מחציתה בירקות חתוכים. היא הפנתה ראשה אליהם בחיוך רחב
ומייד הניחה את הסכין וניגבה את ידיה בסינור שלבשה. שמעון שם
לב שהיא הייתה אישה מבוגרת, אולי בגיל של אימא שלו.
צ'יקו אמר, "חווה זה שמעון, המועמד החדש. שמעון, זאת חווה,
אשתו של יעקב, והבייבי-סיטר של כולנו."
"שמעון, שלום לך," חווה אמרה בשמחה והצמידה אותו אליה בחיבוק
חזק וארוך. שמעון קפא על מקום עמדו נבוך כולו ומלמל מילת שלום.
מאחורי גבה של חווה קימט צ'יקו את מצחו אל שמעון בחיוך, וסימן
לו בתנועות ידיים כלפי מטה להירגע ולא לדאוג.
חווה הרחיקה את שמעון ממנה, הביטה בו כשהיא עדיין אוחזת בכתפיו
ואמרה, "איש, ממש איש אתה."
"תודה," אמר שמעון, אינו יודע מה בדיוק רוצה האישה הזו ממנו
בקבלת הפנים החמה מאוד שלה.
"טוב חברה, אני זז," צ'יקו אמר. "שמעון, אני בטח עוד אראה אותך
אחר-כך," הוא חייך אליהם ונעלם מאחורי דלת קפיצית שנסגרה אחריו
בטלטולים הלוך-ושוב.
חווה הורידה את הסינור ממותניה. "בוא שמעון," אמרה, "אני אביא
אותך לחדר שלך. הם כבר יגמרו להכין את הסלט לבד."
בחוץ, מתוך שעת בין-הערביים, הגיחה פתאום כלבת זאב והצטרפה
אליהם בנביחות קלות ובקשקושי זנב. "זו פזית, אמרה חווה, "שקט
פזיתי, תירגעי! אתה יודע שמעון, פזית היא צאצאית רחוקה-רחוקה
של עזית, הכלבה הצנחנית של מוטה גור. אתה זוכר את הספרים על
עזית של מוטה גור? בטח היית עוד ילד אז." שמעון הנהן. "אז יעקב
בעלי ומוטה היו חברים עוד מהצבא, ומזמן-מזמן, מוטה נתן פעם
ליעקב גור של עזית, ופזית החמודה הזו היא דור שאני כבר לא
זוכרת איזה שלה."
"אז הייתה פעם על אמת כלבה בשם עזית?" שמעון שאל.
"בטח שהייתה, איזה שאלה," חווה ענתה.
הם עברו ליד משטח שבמרכזו עמדה צלחת לווין ענקית מכוונת
באלכסון אל שמי הדרום, הגיעו למבנה אחד ונכנסו בקצהו לחדר
כביסה רחב ידיים. מתוך ארון הוציאה חווה שמיכה, כרית, ציפה
ושני סדינים, ומתוך ארון אחר הוציאה שתי מגבות, הטילה את כל
אלה בזה אחר זה על ידיו הפרושות לפניו של שמעון ועל ראש הערמה
הניחה סבון, וכך צעדו שניהם אל מבנה מרוחק בקשת המבנים ובאו אל
דלת שמפתח היה תקוע בחור מנעולה.
"זה וודאי יהיה החדר שלך כשתחזור," חווה אמרה אחרי שנכנסו
כשהיא מסיטה ווילון מהחלון. "זה החדר הפרטי האחרון שנשאר לנו,
אז אתה יכול כבר עכשיו להתחיל להתרגל אליו."
שמעון הניח את ערמת המצעים על המיטה. הוא לא ידע למה להגיב
קודם, לחדר שקיבל או לדברים שאמרה חווה. "איזה יופי של חדר,"
אמר בסוף, "ממש לא רגיל."
"לא ציפית לחמישה כוכבים, נכון?" ניכר היה שמלותיו של שמעון
נעימות לה. "אז שתדע לך, אצלנו בחווה כולם עובדים מאוד קשה,
אבל לכל אחד יש את הפינה הפרטית שלו, כי פרטיות זה דבר מאוד
חשוב. ובזמן הקצר שיש לכם כל יום לבלות בפינה הזאת אני דואגת
שיהיה לכם כמה שיותר נוח וטוב. אז החדר בסדר לך?"
"מה זה בסדר, מעולה!" ובאמת שמעון לא ציפה כלל לדבר כזה. החדר
היה ממש דירונת קטנה, ומייד הזכיר לו, במטושטש אמנם אבל הזכיר,
את דירת הסטודיו שלו בניו-יורק. החדר היה מרווח, ובו מטבחון
קטן עם מקרר וגזיה ותנור מיקרו-גל, ומקלחת ושירותים צמודים,
ושולחן ושני כסאות מרופדים, וטלוויזיה, ומזגן בקיר, ושטיח מקיר
לקיר, ומיטה שנראתה לו חדשה לגמרי; בעצם, הוא הרהר לעצמו, כל
הדברים בחדר נראו חדשים לגמרי.
"יופי, אני שמחה שאתה מבסוט," חווה אמרה. "עד שתחזור נתקין לך
פה גם טלפון. עכשיו בוא נלך לאכול ארוחת-ערב, ואחר-כך תלך לדבר
קצת עם יעקב," והם יצאו, ושמעון סגר אחריו את הדלת, וחווה אמרה
לו לקחת אתו את המפתח, והוא לקח, וכששם אותו בכיסו הרגיש איך
לבו מחסיר פעימה בהתרגשות פתאומית, והוא התחיל להתפלל שהשיחה
עם יעקב תעבור בשלום ושהוא יתקבל לחווה, כי הוא כל-כך רצה
באותו רגע כבר להיות בה בחזרה ולהתחיל לעבוד.
"חווה," שמעון אמר בדרך לחדר האוכל, "סליחה על השאלה, אבל אני
קצת מבולבל כי בעצם עוד לא התקבלתי לחווה, אבל את מטפלת בי
כאילו כבר כן התקבלתי, אז מה אני צריך לחשוב?"
חווה צחקה. "זה האינטואיציה שלי. מהרגע הראשון אני מרגישה שאתה
שייך לפה, אז תחשוב מחשבות טובות."
"אני מקווה," שמעון מלמל.
כשנכנסו חווה ושמעון לחדר האוכל הצמוד למטבח כבר התגודדו בו
אנשי החווה סביב שני שולחנות. כולם הפנו עיניהם אל הנכנסים,
ושמעון הסמיק במבוכה ופניו נראו כמו עגבנייה בשלה. "חברייה, זה
שמעון," אמרה חווה, "ואם אתם שואלים אותי, הוא בן החווה החדש
שלנו," ושמעון עמד שם בכניסה לחדר, במכנסי הג'ינס הדהויים שלו,
ובחולצת הטריקו הירוקה שלו עם דמות הצב שעושה שריר מוטבעת עליה
בצד שמאל והשם "אוניברסיטת מרילנד" תחתיה, וזקנו הקצר והלא
מטופח, ושני העגילים הקטנים של אבני ספיר נוצצות בתנוכי
אוזניו, ושיערו הבלונדיני הארוך אסוף וקשור כזנב סוס מאחורי
גבו. הוא עמד שם, נבוך עוד יותר עכשיו בגלל דבריה של חווה,
והשפיל את עיניו. למה היא עושה לו את זה, חשבתי לעצמי.
"עכשיו ככה שמעון," המשיכה חווה, "את צ'יקו אתה כבר מכיר,
ולידו זה מני, וליד מני זו סיגל, ובשולחן השני יש לנו את מיכה
ואת רותם," וכולנו, כל אחד בתורו, נענענו בראשינו ואמרנו
לשמעון שלום, וחווה הוסיפה, "וסטיבי שלנו במילואים השבוע,
ואילן אני רואה לא נמצא פה כרגע, אז אותם תפגוש בהזדמנות אחרת,
וגם יעקב לא נמצא כרגיל. אז עכשיו בוא תאכל משהו."
היא הובילה אותו אל שולחן שעליו היו ערוכים סלט ירקות, ולחם
שחור טרי פרוס, וחמאה, וגבינות, וביצים קשות, ושתייה קרה וחמה,
ונתנה בידו צלחת ואמרה לו לקחת מה שהוא רוצה, ושמעון לקח קצת
מכל דבר, ומזג לעצמו מיץ תפוזים, ושם על הצלחת סכין ומזלג,
והסתובב חזרה אל הנוכחים, והלך באיטיות אל כיסא פנוי ליד מיכה
ושאל אותו בנימוס אם הכיסא פנוי, ומיכה חייך בהבנה, הוא עצמו
היה באותו מצב מביך לפני שנה בערך, ואמר לו, "כן, שב תאכל, זה
בסדר," ושמעון הניח את צלחתו וספלו על השולחן ושאל איפה אפשר
לרחוץ ידיים, ומיכה שלח אותו לשירותים שמול דלת הכניסה לבניין,
והוא הלך לשם ועשה את צרכיו ושטף את פניו ואת ידיו, וחזר לחדר
האוכל, והתיישב והתחיל למרוח חמאה על פרוסת לחם. הוא היה מתוח,
אך למרות זאת, ולמרות מראהו החיצוני הגס, הייתה בתנועותיו איזו
עדינות נעימה ומלטפת.
חווה התכופפה וכרכה את זרועה סביב כתפיו. "הכל בסדר?" שאלה.
"כן תודה רבה," שמעון השיב.
"יופי, אז כשתגמור לאכול תשאל איפה המשרד של יעקב ומישהו פה
ינחה אותך, בסדר?"
"אני כבר אביא אותו לשם," מיכה אמר.
"טוב אז אני הולכת לגמור כמה דברים. ושמעון, אל תפחד מיעקב אתה
שומע?" היא קרצה לו בחיוך והלכה לה לענייניה.
שמעון פנה לארוחתו, ותוך כדי אכילה, שעברה בשקט וללא הפרעה,
הוא שם לב עד כמה היה שקט בחדר, כמו השלווה הזו קודם, באגף
החיות. פרט לו היו בחדר האוכל עוד חמישה בני-אדם והם קמו,
והזיזו כסאות, והתיישבו שוב, ודיברו בניהם, והרימו כלי אוכל,
וגררו סכו"מים על צלחות, אך הכל נעשה בטונים נמוכים מאוד. אנשי
החווה, התרשם, היו אנשים צעירים בעלי מודעות עצמית גבוהה, ועם
הרבה כבוד, ללא ספק, גם לבעלי-חיים וגם אחד לחברו. מחשבות אלו
חיממו את לבו ורוחו נרגעה מעט; הוא אהב אנשים כאלה. ולמרות
חששותיו מתוצאות הפגישה עם יעקב, אשר נבעו בעיקר מחוסר בטחון
עצמי, הוא מצא את עצמו להפתעתו הרבה מצפה לה בכיליון-עיניים.
דלת משרדו של יעקב לוי, מקים חוות "דרך-חיות", הייתה פתוחה
והאיש בריא הגוף והמזדקן ישב מאחורי שולחנו וקרא בספר בריכוז
רב. שמעון עמד בפתח כמה שניות לפני שיעקב הרגיש בנוכחותו והרים
את עיניו. הוא הביט בבחור הצעיר לרגע בפנים חמורות סבר, מנסה
לזהות מי הוא, ואחר אמר, "אה, בוא כנס, מה אתה עומד שם ומחכה?"
שמעון נכנס לחדר ויעקב הראה על כיסא בצדו השני של שולחנו. "שב
שב, אני כבר מתפנה אליך," הוא אמר וחזר לספרו.
יעקב היה איש מסודר מאוד. כל מה שהיית צריך לעשות הוא להעיף
מבט קצר על פני משרדו כדי להיווכח בכך, וזה בדיוק מה ששמעון
עשה אחרי שהתיישב. השולחן של יעקב היה רהיט עתיק ענק וכבד
משקל, עשוי עץ חום בהיר, דהוי אך משומר ללא דופי ומשוח בשמן
שריחו ניכר בחדר. גב השולחן היה מכוסה בזכוכית עבה בוהקת,
ומאורגן בצורה בלתי רגילה: שתי אגודות של חוברות שונות, ערומות
לפי גודלן, מהגדולה ביותר שבתחתית עד הקטנה ביותר שבראש,
ועליהן מונחות משקולות של אבנים מלוטשות; שתיים או שלוש
תצבורות של ניירות מסודרים באותה צורה; כד אבן קטן בצבע אדום
ממנו נזדקרו עטים ועפרונות וטושים בצבעים שונים; שני מכשירי
טלפון, אחד חוטי ואחד אל-חוטי, קרוסלת רולודקס עם עשרות, אולי
מאות מספרי טלפון; מפית בד לבנה מקופלת לארבע ועליה ספל קפה;
רדיו-טייפ קטן שממנו נבעה נגינת שירי לכת בווליום נמוך;
מוניטור של מחשב ומקלדת. כל אלה ניצבו על פני השולחן בטוב-טעם,
יוצרים בניהם קווים ישרים מאוד, כמו משלימים ריבועים ומלבנים
ומשולשים דמיוניים כה תואמים שסידורם פשוט לא יכול היה להיות
מקרי. מאחורי גבו של יעקב היה קיר מדפים עמוס ספרים, אשר היו
ממוינים לפי קטגוריות כלשהן, וגם הם סדורים כל קטגוריה בגודל
יורד, מהספר הגדול אל הקטן, ותמוכים באבנים יפות בעלות זוויות
ישרות פחות או יותר ששימשו כמחזיקי ספרים. שמעון ניסה להבחין
בשמות של ספרים, אך הוא ישב רחוק מידיי ופרט לכמה אטלסים
גדולים לא זיהה אף אחד. שלושת הקירות האחרים, למעט  דלת הכניסה
לחדר והחלון היחיד שבו, היו מכוסים, בהתאמה רבה, בתמונות שבהן
נראה יעקב מצולם עם חיות, אשר כמה מהן להפתעתו של שמעון נראו
מתות, וכן בפוחלצי חיות שונות, שאת רובם לא הכיר, אולם בשניים
מהם, ראשים מפוחלצים של נמר ושל חזיר-בר, אי-אפשר היה לטעות.
הוא הרהר בלבו מה למקום כזה ולחיות מתות. את הרצפה הידר שטיח
פרסי ואת החלון ווילון הודי, ומזגן זמזמם בקול שקט וקירר
לנעימות חמימה את אוויר הקיץ המדברי שבחדר.
יעקב הכניס סימנייה לתוך ספרו, סגר אותו והניחו בצד. הוא הוריד
את משקפי הקריאה שלו בעלות השרוך ונתן להם להישמט על חזהו
הרחב, בחן שנית את שמעון מנסה שוב לזהותו, אחר ביקש ממנו
בהכנעה בקול הבס העבה שלו ומבלי להסיר ממנו את עיניו, "נו אז
תגיד לי מי אתה?"
"שמעון יהלומי," אמר שמעון.
"יהלומי.......יהלומי.......אה! אתה המועמד שלנו." הוא המשיך
לבדוק את שמעון במבט דקדקני חודר.
"כן." שמעון השפיל את עיניו. היה לו קשה לעמוד במבט הזה של
יעקב.
יעקב נשען קדימה בכורסתו והושיט לשמעון את ידו מעל לשולחן.
"נעים מאוד," אמר, פניו נותרים רציניים כשהיו.
שמעון קם. "גם לי," השיב. הם לחצו ידיים, והוא הרגיש איך כף
ידו נמעכת בתוך כף ידו של יעקב הגדולה והחזקה הרבה יותר משלו.
"שב שב, מה אתה קם לי?" יעקב נהם, ולרווחתו של שמעון הסיר
סוף-סוף את עיניו ממנו והחל מפשפש באחת מערמות הנייר שעל
שולחנו. שמעון התיישב חזרה בכיסאו.
יעקב שלף את טופס ההרשמה רב הדפים של שמעון, הרכיב שוב את
משקפיו ועלעל בו הלוך ושוב, נעצר מידי פעם לרגע באיזשהו עמוד
על איזשהו פרט. שמעון המתין ביראה. כשגמר, הניח יעקב את
הניירות על השולחן, שמט את משקפיו ומייד תקע פעם נוספת את
עיניו בבחור הצעיר שמבחינת גילו יכול היה להיות בנו, ושמעון
חייך אליו, משתדל בכל מאודו להיראות רגוע. 'אל תפחד מיעקב אתה
שומע?' הדהדו בראשו המילים שאמרה לו קודם לכן חווה בחדר-האוכל.
וחווה מכירה את האיש הזה, אמר בלבו, היא אשתו, היא יודעת מה
שהיא אומרת.
"ביקשו ממך קורות-חיים ואתה כתבת פה ספר," יעקב אמר והפליט
חיוך קטן.
אז הוא גם יודע לחייך, ציין שמעון לעצמו, ואמר, "זה מה שיצא
לי."
"יש לך מזל שאני אוהב לקרוא, ויש לך מזל עוד יותר גדול שאתה
כותב לא רע, למרות שזה כתוב בצורה קצת ילדותית," אמר יעקב.
"תודה," השיב שמעון. "ונכון, זה באמת כתוב קצת ילדותי, אבל אם
תשים לב, זה מתבגר שם עם הגיל. כתבתי את זה כך בשביל האפקט."
"ממממ," העריך יעקב את הערתו של שמעון.  
מהחדר הסמוך נשמע רעש. "סיגל?" הרים יעקב מעט את קולו, "זו את?
בואי רגע!"
נכנסתי לחדר וניגשתי לצדו של השולחן, בין שני היושבים. "היי,"
חייכתי אליהם, ורק שמעון החזיר לי חיוך.
"זו סיגל," יעקב אמר, "וזה, אה--"
"שמעון," אמרתי, "כבר הכרנו, זה בסדר."
"אה טוב, מצוין," הוא מלמל, מעביר עיניו משמעון אליי ובחזרה
כמה פעמים. הוא נעצר בסוף על שמעון ואמר בתקיפות, "אז עכשיו
תקשיב, בחור צעיר, סיגל היא הילדה היחידה פה, אז אני מציע לך
שתזהר אתה פה, אתה שומע?" והיה שם רגע של שקט מתוח ואז צחקנו
שלושתנו, ושמעון ואני גם הסמקנו, ויעקב הוסיף, "סיגלי, תביאי
מעט מים קרים, בסדר?"
"בסדר," אמרתי, ויצאתי מהחדר.
"אמרו לך כבר שפה במדבר צריך לשתות הרבה?" יעקב שאל.
"כן," שמעון ענה, "וכבר שתיתי לפחות שני בקבוקים מאז שבאתי."
"לא מספיק!" נבח יעקב. "אני רוצה לראות אותך שותה פה לפחות
ארבעה-חמישה ליטר ביום, אתה מבין אותי?"
"כן, פשוט לא הספקתי עוד כי הגעתי הנה רק אחרי-הצהרים."
"בסדר, בסדר, לשתות כל הזמן, בלי חוכמות!" גמר יעקב לסכם את
הפק"ל הרגיל שלו בדיוק כשגלגלתי לתוך החדר עגלת-תה קטנה ועליה
כד זכוכית מלא מים וקרח ושתי כוסות. החניתי את העגלה ליד
שמעון, מזגתי מים לשתי הכוסות, כוס אחת נתתי לשמעון וכוס שניה
הנחתי על המפית הלבנה שעל שולחנו של יעקב במקום ספל הקפה
הריק.
"תודה," שמעון אמר.
"בבקשה," חייכתי אל שניהם ומייד הסתלקתי מין החדר. סגרתי אחריי
את הדלת, כדי שתהייה שם לשמעון מעט פרטיות אם ירצה, כי אצל
יעקב אין דבר כזה, פרטיות, הוא לעולם אינו סוגר דלתות.
שמעון לגם מין המים הקרים והמתין בסבלנות למוצא פיו של יעקב,
אשר היה שוב עסוק מאחורי משקפיו עם טופסי ההרשמה. אחרי רגע
ארוך שמט את המשקפיים והרים את עיניו הבוחנות לעבר שמעון. "אז
בשביל מה אתה רוצה לבוא לחווה?" שאל.
שמעון שקל את תשובתו. "זה לא ברור?" אמר.
"זה בכלל לא ברור," התכעס יעקב מעט. "אתה רוצה לכפר על
עוונותיך? זה העניין שלך פה?"
"כן, גם זה."
"עזוב!" יעקב עשה תנועת ביטול עם ידו. "אז עשית כמה טעויות
כשהיית ילד. לא יפה באמת, אבל לא נורא....תסתכל על הקירות בחדר
הזה," הוא כיוון את סנטרו לעבר הקיר שלשמאלו ומשם לעבר הקיר
שלימינו, ושמעון הביט אחריו בחופזה, "כל חיה מתה שאתה רואה על
הקירות האלה, אני אישית אחראי למותה, הבנת? חכה שאני אתחיל
לספר לך על העוונות שלי עם בעלי-חיים." הוא הישיר את עיניו
חזרה לשמעון. "איש צעיר," מה עוד מביא אותך הנה? ואת האמת
בבקשה."
"זאת האמת, באמת," אמר שמעון בעליבות. "זה גם לכפר על העוונות
שלי, כמו שאתה אומר, כי ילד או לא ילד, בכל המקרים האלה
שהזכרתי בקורות-חיי ידעתי שמה שאני עושה שם לחיות זה לא בסדר.
וחוץ מזה, אני רוצה לתרום משהו לאנושות, ואני מרגיש שאני יכול
לתרום לבעלי-החיים שברשות האנושות הרבה יותר מאשר לבני-האדם."
"אז תתרום בבית שלך. נראה לי שאתה תורם שם במכללה בצפת בכלל לא
רע. זה לא מספיק לך? בשביל מה אתה צריך לבוא עד הנה למדבר?"
"לא, זה לא מספיק לי. אני רוצה שזה יהיה ממש חלק מהחיים שלי,
כמו שזה חלק מהחיים של כולכם פה בחווה, איך שאני רואה."
"ואתה לא איזה סוכן של מס-הכנסה?" יעקב היה רציני מאוד. "זה
כבר קרה לי פה פעמיים שבאו לי סוכנים של מס-הכנסה בכל מיני
תחפושות. או שאולי אתה מרגל של משרד-הפנים, או של
משרד-הביטחון, שכל הזמן מציקים לי ומבלבלים לי את המוח, כאילו
שהחווה הזאת היא איזה חלון-ראווה לכל מיני דברים לא חוקיים
שאני עושה פה. אתה לא אחד מאלה?"
"לגמרי לא."
"וזה הכל אמת פה בקורות-החיים שלך?"
"כן."
"ומה שאתה אומר לי עכשיו גם אמת?" יעקב לא הזיז את עיניו
משמעון אפילו לשנייה אחת לאורך כל החלפת מילים זו, ושמעון, אשר
הרגיש כי אלו הם רגעים גורליים, הביט, ברוגע המרבי שאליו היה
מסוגל, בפניו השזופים של יעקב, בקמטים הרבים שבהם, תוך מאמצים
כבירים שלא לקלקל עכשיו בבת-אחת, עם איזו הזחת עיניים שלא
במקומה, את הרושם שהוא יוצר.
"הכל אמת," הוא ענה, ואחר, בהתחייכות, הוסיף פתגם אשר ייתכן
ועשה רבות כדי ללבן את מערכת היחסים בין שני הגברים האלה: "אם
תמיד אומרים את האמת, אף פעם לא צריך לזכור כלום."
"יפה אמרת!" התפרץ יעקב אף הוא לתוך חיוך. "מדברי החוכמה של
מארק טוואין. אתה אוהב לקרוא תגיד לי?"
"כן, מאוד," ענה שמעון וחש בזיק ראשון של הקלה.
"ואתה איתן בדעתך לעבוד קשה ולא להציב פה שום תנאים לשום
חיה?"
"כן."
"כי אם אני רואה או שומע על מקרה הכי קטן שאתה עשית פה משהו רע
לחיה, אז לא רק שאתה עף מפה מייד, לפני כן אני אישית שובר לך
את כל העצמות, זה ברור לך?"
"ברור לגמרי." פניו של שמעון אורו משמחה.
יעקב חש בכך ותכף הוסיף, "חכה רגע, אל תתחיל להתלהב לי, עוד לא
גמרתי אתך." הוא לקח לידו את טופס ההרשמה ודפדף בדפים במהירות
מבלי להרכיב את משקפיו כשהוא ממלמל, "יש פה שניים-שלושה דברים
שמדאיגים אותי קצת." הוא מצא מה שחיפש, פנה חזרה לשמעון ושאל,
"מה עם האלרגיה הזאת שלך לבעלי-כנף?"
"כבר אין לי. זה עבר לי מזמן."
"טוב מאוד! מצוין! הלאה, דבר שני. תקשיב לי עכשיו, מבחינת המצב
המשפחתי שלך אתה כמובן מתאים לנו מאוד. אנחנו לא מקבלים לחווה
אנשים עם משפחות. אבל משהו פה בכל-זאת לא מוצא חן בעיני. אתה
כבר לא ילד נכון? בן כמה אתה, תזכיר לי?"
"שלושים-ושלוש, עוד מעט שלושים-וארבע," חרדה חלחלה לקולו של
שמעון כשאמר את גילו.
"כן, אז מה זה שאין אישה, אין ילדים, מה זה לבד כל הזמן?"
שמעון החריש. לשונו נתפסה. "תשמע," המשיך יעקב, מרגיש את
מצוקתו של שמעון, "אין לי בעצם בעיה עם בני-אדם אקסצנטריים.
יכול מאוד להיות שכולם פה בחווה הזאת הם באופן כזה או אחר קצת
כאלה. אומרים עליי שאני בעצמי אפילו כזה, ולפי המראה שלך יכול
להיות שגם אתה בסך-הכל אחד כזה. אבל מה שאני לא צריך פה זה
פסיכופטים או סוציופטים, כי המערכת פה בנויה על מינימום של
אנשים ולכן יש צורך בשיתוף פעולה גבוה בין כולם והרבה עזרה אחד
לשני, אחרת זה לא יעבוד. אתה מבין מה שאני אומר לך?"
שמעון ישב נדהם מישרות דבריו של בן-שיחו המבוגר. לרגע הוא לא
ידע מה לענות. הוא רחש כבוד רב ליעקב לוי, אך מכיוון שלא הכירו
היה זה כבוד מופשט וללא תשתית ממשית, כמו למשל הכבוד שיש לנו
לאישיות דגולה שאת מעשיה אנו מוקירים. אולם כבוד זה לא נפגע
עכשיו. להפך, משהו קרה לשמעון באותו רגע. הוא הרגיש איך ההערכה
הזו ליעקב ששכנה עמוק בתוך-תוכו מתחילה דווקא להתגבש.
גילוי-הלב שיעקב הפגין בהצגת שאלותיו, חששותיו ודרישותיו דווקא
חיזק אותו. ולפתע הוא לא פחד יותר.
"כן, אני מבין מה שאתה אומר," הוא אמר בסוף, ובקולו ניכר
הביטחון החדש שמצא, "ומה שאני יכול לומר לך זה שאני לא פסיכופט
ולא סוציופט. אולי חורג קצת מהמקובל כמו שהצעת, אבל זה הכל.
אין לי שום בעיה לעבוד קשה ולשתף פעולה עם בני-אדם בעבודה.
הבעיה שלי עם בני-אדם היא על הבסיס האישי, כי אני פחדן גדול,
ביישן כזה עם בני-אדם, ואולי בגלל זה אין לי עוד משפחה משלי
בגיל שלושים-ושלוש." פניו האדימו כעת לגמרי אבל לא היה אכפת לו
והוא המשיך בדבריו בתוקף, "בכל מקרה, אני יכול להגיד לך
על-בטוח דבר אחד, שלא תכננתי את זה ככה, זה פשוט מה שיצא ממני.
הייתי מאושר מאוד היום אם הייתה לי משפחה משלי. אבל לצערי אין
לי. עכשיו, עם חיות אני הרבה פחות פחדן, ולכן, כמו שאמרתי
קודם, עם חיות יש לי הרגשה שאני יכול לתרום הרבה יותר מאשר עם
בני-אדם....וזהו, אין לי יותר מה להגיד."
היה בחדר רגע של שקט, ובסופו אמר יעקב בהגות, "ניחא." הוא בהה
בטופס ההרשמה של שמעון שעל השולחן, והוסיף כאילו לעצמו, "כבר
לא משתמשים יותר במילה הזאת, 'ניחא'. חבל, מילה יפה וטובה."
הוא הרים את עיניו חזרה לשמעון, "נכון שזו מילה יפה?" ושמעון
הנהן. יעקב לא היה אדם רגשני במיוחד. הוא גם ידע שהרבה אנשים
שאינם מכירים אותו מרגישים מולו מאוימים. הוא חש ששמעון אחד
כזה; הבחור נראה לו קצת מבוהל. אולם היו בהתנהגותו ובדבריו
רגישויות כלשהן אשר נגעו ללבו. "טוב," הפטיר, "מעניין אותי עוד
דבר אחד אתך. כתוב פה שהיית בניו-יורק, מה עשית שם?"
ושמעון, ללא כל היסוס, השיב, "סתם, עבודות סבלות וכל מיני
כאלה, שום דבר מיוחד."
"כמה זמן היית שם?"
"חמש שנים בערך."
"חמש שנים היית בניו-יורק וכל מה שעשית שם זה סבלות?! אז בשביל
מה ישבת שם תגיד לי?"
"ברחתי מהארץ."
"ברחת מהארץ? למה?"
"כי לא הלך לי פה עם כלום אחרי הצבא, ונכנסתי ללחץ, מהחברה,
ומהמשפחה, ומאימא שלי בעיקר. והייתי חייב להתרחק מזה."
"וכך בזבזת חמש שנים מהחיים שלך? ועוד בגיל כזה צעיר? מה קרה
לך?"
"לא יודע. לקח לי הרבה זמן להתגבר על הפחד לחזור לארץ ולהתמודד
עם החיים פה. בניו-יורק זה היה רחוק והיה לי שם יותר קל עם כל
זה. אף אחד לא הכיר אותי שם, ובניו-יורק גם לאף אחד לא אכפת
ממך, עוזבים אותך שם במנוחה. זה לא כמו בארץ."
"אני מבין," אמר יעקב והשתתק. הוא המשיך להביט בשמעון, אולם
אפשר היה לראות כיצד פניו מתרככים, וכמה מהקמטים שבהם פתאום
נעלמים. הדמות שהצטיירה לו מתוך טופס ההרשמה עשיר סיפורי החיות
התמזגה לו טוב עם האיש הצעיר שישב מולו עכשיו, והוא היה מרוצה
דיו כדי לקבל אותו לחווה.
אבל מעבר לכל זה היה יעקב גם מסוקרן. הוא לא יכול היה להתכחש
לעובדה זו. הוא לקח את כוס המים הקרים שעל שולחנו ובמכה אחת
הוריד את כל תוכנה אל תוך גרונו, כולל הקרח שעדיין לא נמס בה,
ונשם לרווחה. "תגיד לי, אהה--" הוא העיף מבט אל טופס ההרשמה.
"שמעון," אמר שמעון.
"שמעון, כן, סליחה, אז תגיד לי שמעון, אתה יודע מי אני?"
"למה אתה מתכוון?"
"אתה מכיר אותי?"
"אני לא מכיר אותך, אבל שמעתי עליך."
"מה שמעת עליי?"
"מה שמעתי עליך?" מלמל שמעון אחריו. "שמעתי שהיית הרבה שנים
בצבא, שהיית קצין בדרגה גבוהה, אלוף נדמה לי, ושהיית פייטר
רציני, ושאחרי הצבא התמסרת כולך להגנה על החי בארץ-ישראל,
ושהקמת בעצמך את החווה הזאת, ושהיא הצליחה מאוד וכבר מזמן הפכה
למודל של בתי-מחסה לחיות, לא רק בארץ אלא גם בכל העולם."
"וזהו?" שאל יעקב.
"כן, אני חושב שכן. אני מתנצל אם יש משהו חשוב שלא ציינתי."
יעקב פתח מגירה בשולחנו והוציא ממנה תמונה ממוסגרת. הוא הביט
בה לרגע ואחר מסר אותה לשמעון ושאל, "ראית פעם את התמונה
הזאת?"
שמעון התבונן בתמונה: תצלום שחור-לבן של קומנד-קר צבאי אשר
חלקו הקדמי מרוסק לגמרי, עומד נוטה על צדו על כביש חול מדברי,
והחול סביבו מפוייח שחור. בתחתית התצלום הייתה הקדשה ובה כתוב:
"לניצולי הסיור, מאלוף הפיקוד". הוא שקע בהרהור רגע ארוך. משהו
בתצלום היה מוכר לו. "אני לא זוכר בדיוק," אמר בסוף, "אבל נדמה
לי שראיתי את התמונה הזאת פעם, לפני הרבה שנים.......אצל
ההורים שלי בבית אולי.......היא הייתה תלויה על איזה קיר,
במרפסת נדמה לי.......כן, אני זוכר בעיקר את ההקדשה." הוא
החזיר את התמונה ליעקב. מחשבות רבות החלו להתרוצץ בראשו.
יעקב הניח את התמונה על השולחן לפניו. "ואתה זוכר במה היה
מדובר פה?"
"לא. אבל זה בטח קשור איכשהו לאבא שלי."
"ועוד איך שזה קשור לאבא שלך. אני הייתי אלוף הפיקוד."
"אתה היית אלוף הפיקוד? ואתה אומר שזה קשור לאבא שלי?" עיניו
של שמעון נפערו בתדהמה. "אז רגע, אתה הכרת אותו?"
יעקב השתדל, כמו שלעתים קרובות היה משתדל עם אשתו, אך כמו
שלעתים נדירות הוא טרח מול אדם זר, לעדן את מבטו כשאמר, "אני
הכרתי את אבא שלך טוב מאוד. הוא ישב לידי בקומנד-קר הזה
כשעלינו שם על המוקש. התמונה הזאת זה מה שנשאר מהרכב, ויצאנו
מזה למזלנו רק עם כמה שריטות.......במוקש השני בחיים של אביך
לא היה לו כזה מזל לצערנו."
שמעון הרכין את עיניו. אחרי כל מה שעבר באותו יום, אשר הגיע
לשיאו בשיחה הזו עם יעקב, היו המילים ששמע עכשיו כמעט יותר
מידיי בשבילו. לבו הלם בחוזקה. הוא ישב שם מכווץ ושותק ולא ידע
מה לעשות עם עצמו. לקח את הכוס בידיים רועדות ולגם מעט מים.
היו שם בחדר כמה רגעים של דממה מעיקה. רק הרדיו-טייפ נשמע,
מנגן את שירי הלכת האהובים על יעקב, והמזגן המשיך לזמזמם. ואז
פתח יעקב שוב את פיו, "דודו יהלומי זכרונו-לברכה ואני היינו
חברים הרבה שנים," הוא אמר.
שמעון ניסה לסדר את מחשבותיו. הוא רצה הסבר. "זאת-אומרת שאתה
ידעת מי אני מהתחלה," אמר.
"לא ממש מהתחלה," הצטחק יעקב. "עברו הרבה שנים מאז ואני גם לא
כל-כך טוב בשמות, אבל כשבדקתי את השרות הצבאי שלך, יש לי עוד
כמה קשרים בצבא, אתה מבין? אז השם של אבא שלך הופיע שם, והיה
גם כתוב שאתה בן למשפחה שכולה. אז חיברתי את זה לסיפורים שלך
מבאר-שבע ומאפריקה, והתאריכים התאימו לי, ודיברתי עם חווה
אשתי, הזיכרון שלה בדברים כאלה הרבה יותר טוב משלי, וביחד
סיכמנו שאנחנו יודעים מי אתה. למרות שהפעם האחרונה שראינו אותך
הייתה כשהיית ילד קטן."
ובאותו רגע הבין שמעון את התנהגותה המוזרה משהו של חווה
כשנפגשו מוקדם יותר באותו ערב, והוא שאל, "אז גם אשתך מכירה
אותי?"
"וודאי. אותך, וגם את אימא שלך. כשגרתם בבאר-שבע הן היו נפגשות
הרבה. אנחנו גרנו לא רחוק מכם. דרך-אגב, מה שלום אימא שלך?"
"בסדר," שמעון אמר בקול חנוק. הוא התקשה להאמין למה שקורה לו.
"היא התחתנה שוב?"
"לא, היא לבד עד היום."
"זה קשה, אני יודע." והם שוב השתתקו מהורהרים דקה מתמשכת
שבסופה אמר יעקב, "בוא אני אספר לך סיפור קטן, שאולי תזכור
ואולי לא. כמו שאמרתי לך, אני לא טוב בלזכור, אבל יש דברים
שבכל-זאת איכשהו נחקקים לי בזיכרון הגרוע שלי, וכל מה שאני
צריך זה הצתה קטנה מאוד, כמו של גפרור, כדי להדליק לי בחזרה את
כל התמונה בראש. הקטע בקורות-החיים שלך על קניה היה בשבילי
הצתת גפרור כזאת. אז ככה, כשהייתם שם בניירובי, באתי פעם לבקר
שם. אבא שלך בא לקחת אותי משדה-התעופה, ושם אותי במלון שלי,
ואחר-כך בא ולקח אותי אליכם הביתה לארוחת-ערב. בדיוק באותו בית
גדול שאתה מתאר פה בקורות-החיים שלך. בקיצור, אבא שלך החנה את
המכונית בגרז', ועוד לפני שהוא כיבה את המנוע נפתחה הדלת בצד
שלי ולידה מתגלה לי ילד קטן, והוא אומר לי, שלום, אני שמעון.
אני מגלגל את עצמי החוצה מתוך המכונית ואומר לילד, שלום, אני
יעקב, ותודה שפתחת לי את הדלת, אבל חשבתי שפה באפריקה השזופים
שלכם עושים את כל העבודות האלה. והילד, שמעון, שואל אותי, מי
זה השזופים שלנו, ואני עונה לו, הכושים פה, והוא מתחיל לצחוק,
ורץ פנימה לתוך הבית, ושם בפנים אני שומע אותו צועק לאימא שלו,
אימא, אימא, את יודעת איך האיש הזה שבא קורא לאפריקאים? ואימא
שלו שואלת אותו, איך שימ'לה, והוא עונה, שזופים! איזה מצחיק
האיש השמן הזה.......אז מה אתה אומר, שמעון?" יעקב חייך מאוזן
עד אוזן, "אתה זוכר את המקרה הזה?"
הפרטים שהחלו להתבהר לו עם כל רגע שעבר נתנו לשמעון הרגשה של
שכרות. ראשו הסתחרר, הוא חשב שהוא מרחף בתוך כיסאו. ההתרגשות
שתפסה אותו הייתה עצומה. "אני לא יודע עכשיו אם אני זוכר את
זה," הוא אמר, "אולי זה יבוא לי אחר-כך. אני פשוט קצת בשוק
עכשיו, אז תסלח לי."
"זה בסדר, לא נורא," ניסה יעקב להרגיעו ללא הצלחה רבה,
ואחרי-כן אמר, "אני חושב שאני אפילו זוכר את הכלב שלך שם."
"את בסי?!" שמעון אמר, צעק יותר נכון.
"כן. אחרי ארוחת-הערב שאימא שלך אמרה בגאווה שהיא זו שהכינה
אותה ולא אחד השזופים שלכם," שניהם צחקו, "עברנו לסלון, ואתה
כבר ישבת שם וראית משהו בטלוויזיה. שאלתי אותך מה אתה רואה,
ואמרת איזה סדרה של מערבונים נדמה לי--"
"בוננזה בטח," שמעון הטיח.
"בוננזה! כן, בחיי שאני זוכר, בוננזה." במקרה נדיר אצלו, נסחף
יעקב לתוך זיכרונותיו ונכנס אף הוא לסחרור רגשי. "טוב, ואחרי
שהתוכנית בטלוויזיה נגמרה אתה הסתלקת משם ואני ואבא שלך עמדנו
ושתינו כוסית ליד חלון גדול ורחב כזה, והסתכלנו החוצה על החצר
שלכם ושוחחנו, ופתאום אתה הופעת בחצר, אתה והכלב שלך,
והתיישבתם על הדשא אחד ליד השני, נשענים ככה על הקיר של הבית
ממש מתחת לחלון איפה שאני ואבא שלך עמדנו. ואתה יודע מה, נדמה
לי שאני זוכר אותך מדבר עם הכלב. ממש כך, מדבר אתו."
"אתה יכול להיות בטוח שדיברתי אתה. הייתי עושה את זה כל
הזמן.......אני ממש לא מאמין שאתה זוכר את כל הפרטים האלה."
"גם אני לא מאמין," אמר יעקב בלחש. הוא הרהר לרגע, הציץ בשעונו
ובבת-אחת התנער חזרה למציאות. "טוב, שמעון, מאוחר כבר. פה
בחווה הולכים לישון מוקדם וקמים עוד יותר מוקדם." הוא קם על
רגליו, ושמעון התרומם גם הוא מכיסאו ורק אז שם לב עד כמה יעקב
גבוה ורחב ממנו. "אז התקבלת לחווה," אמר בחיוך אבהי, "סע הביתה
ותחזור הנה בהקדם האפשרי."
"תודה," אמר שמעון בהיפעמות, אך לחלוטין לא עזה כפי שדימה
שתהיה אם וכאשר ישמע מילים אלו. הדברים שנחשפו לפניו ברגעים
האחרונים של השיחה עם יעקב הביאו אותו לשיא רגשי כה גבוה,
שכעת, עם שמיעת הבשורה לה ייחל, כבר לא היה מסוגל לשחזרו.
"אבל תשמע," יעקב המליץ, "אל תסגור עוד בבית שום דבר סופית.
בוא אלינו, תשב פה כמה שבועות, תראה איך אתה מרגיש, ואז תחליט
אם אתה רוצה להישאר, כי החיים לא קלים פה."
בדרכם אל הדלת נעצר יעקב ליד פוחלץ חזיר-הבר. הוא הניח את כף
ידו האיתנה על עורפו של שמעון והסביר, "בימים ההם הייתי יורה
כמעט בכל דבר שזז, והקירות האלה שאתה רואה פה הם התזכורת
היומית שלי של מה שהייתי אז.......וזה חשוב לזכור. זה חשוב
לזכור בשביל להמשיך יום-יום במלחמה להציל את החיות שנשארו לנו
פה בארץ, מכיוון שהמלחמה הזאת היא קשה מאוד. אתה תלמד פה מהר
מאוד עד כמה שהיא קשה, וגם אתה תצטרך דברים שיחזקו אותך כל
הזמן וידרבנו אותך להמשיך קדימה.......אולי אחד מהדברים האלה
יהיה זה שאבא שלך הצטרף אליי כמה פעמים למסעות הצייד וההרג
שלי. בעיקר של חזירי-בר, כמו זה שאתה רואה פה. פעם עוד היו
מתרוצצים לנו בארץ חזירי-בר, עד שחיסלנו את כולם. אבל האמת היא
שאבא שלך לא אהב את זה, הוא לא אהב להרוג חיות, אז אולי אתה
תמשיך כאן את דרכו. אבא שלך אהב לאכול חיות, אבל הוא לא אהב
להרוג אותם, בטח שלא סתם לשם הריגה. אתה מכיר את העבר הזה של
אביך?"
"אני יודע שהוא אהב לאכול," שמעון אמר, "אבל לא את זה שהוא היה
יוצא למסעות צייד, ולא את זה שהייתה לו דעה בעניין." הוא התחיל
שוב להתרגש, והפעם, בעמידה, חש את ההתרגשות עד לברכיו
הכושלות.
יעקב הוביל אל פוחלץ הנמר. הוא הסיר את ידו משכמו של האיש
הצעיר והצביע בה על הראש הכביר הצהוב-לבן עם הנקודות השחורות
אשר תלה שם מרתיע למדיי במקום מרכזי על הקיר, עיניו ופיו
פתוחים וארבע שיניו ההורגות בולטות בגודלן ובחדותן כמו סייפים
מעוגלים מונפים באוויר. "וגם נמרים חיסלנו," אמר. "אני אישית
ועוד כמה מנוולים כמוני אחראים להכחדתה המוחלטת של החיה הנהדרת
הזו מארץ-ישראל הרבה לפני זמנה. כי בסוף הם היו נעלמים מהארץ
בכל מקרה. וכמה שזה חבל, תראה איזה יופי של חיה. זה לא הנמר
הענק של דרום-אסיה, אבל זה בכל זאת חתול רציני."
"לא ידעתי שהיו פעם נמרים בארץ," שמעון אמר בפליאה.
"נו זה בדיוק העניין," השיב יעקב, "הדור שלך כבר לא יודע בכלל
שהיו פעם נמרים בארץ, וחזירי-בר, ועוד כמה חיות, ואני והדור
שלי אשמים בזה."
"מי הרג את הנמר הזה, אתה?"
"אלף-תשע-מאות-חמישים-וחמש. הרי ירושלים."
"ויש עוד נמרים חופשיים איפשהו בארץ?"
"נמרים לא. אבל יש עוד כמה חתולים, בעיקר אוסלוטים קטנים,
בסביבות הרי יהודה, שאנחנו רואים לעיתים נדירות. וזהו-זה."
"הבנתי," אמר שמעון.
"טוב חביבי, נזוז," הפטיר יעקב ופנה לעבר הדלת.
שמעון נשאר על מקומו. " אם אפשר, אני רוצה לשאול אותך עוד דבר
אחד," ביקש.
יעקב הסתובב חזרה. "כן, בבקשה."
שמעון לקח נשימה עמוקה ואמר, "הייתי רוצה לדעת אם קיבלת אותי
לחווה בגללי, או בגלל אבא שלי."
"בגללך מאה אחוז!" ענה יעקב בפסקנות וללא היסוס. "אצלי אין
אף-פעם פרוטקציות. וגם הפעם לא היו, למרות הבקשות של אשתי
היקרה. אבל יחד עם זה, אני תמיד שמח מאוד לסייע לחבר, או לבן
של חבר, בעיקר לבן של חבר שנפל בהגנה על המולדת. הבנת?"
"כן," אמר שמעון ורוחו התעודדה מעט.
יעקב פתח את הדלת והם יצאו לחדר הסמוך, בו ישבתי אני עסוקה עם
ניירת. "סיגל," הורה, "קחי את הבחור הזה לחדר שלו, בסדר? שלא
יאבד לי פה בחושך."
"בסדר," אמרתי וקמתי מכיסאי.
הוא נכנס חזרה לחדרו. "אה רגע, יעקב," שמעון קרא וניגש בצעדים
מהירים חזרה לפתח חדרו של יעקב. "קודם כל, אני יכול לקרוא לך
יעקב?"
"כן בטח," השיב יעקב.
"אז אני יכול להביא הנה את החתולות שלי?"
"איזה חתולות שלך?"
"יש לי שתי חתולות בבית, שביקשתי להביא איתי אם אני אתקבל
לפה."
"איזה שאלה?" פטר אותו יעקב, "וודאי."
"תודה," אמר שמעון והסתובב אליי כשכולו חיוך.
מחויכת גם אני ניגשתי לארון שבפינת החדר והוצאתי ממנו פנס גדול
ואקדח. בדקתי שהאקדח נצור ודחפתי אותו לתוך מכנסיי. שמעון
הסתכל עליי במבט שואל. "צריך," אמרתי, "זה המינימום, אבל בלילה
צריך." הוא נענע ראשו בהבנה.
יצאנו החוצה אל החושך. הדלקתי את הפנס ואמרתי בקול נמוך מאוד,
"בוא תלווה אותי לשער, זה תורי הערב לבדוק את הבודקה, ואחרי זה
אני אלווה אותך לחדר שלך."
"בסדר," שמעון אמר, גם הוא בלחישה, והתחלנו לצעוד בשקט לכיוון
שער החווה, עוקבים אחרי אלומת האור החזקה שנורתה מין הפנס
והתרוצצה לפנינו בתוך הלילה השחור. מידי פעם נשמעה איזו געיית
חיה, או רעש מכונית חולפת על הכביש ליד השער, אך פרט לכך שררה
בחוץ דממה ערבה.  
"הראו לך כבר את הבודקה?" שברתי את השתיקה.
"כן," הוא ענה.
"אני גם שמה לב שאתה כבר מודע לזה שפה בחווה מדברים בשקט."
"כן ברור," אמר.
"בלילה צריך להיזהר," המשכתי בהסבריי, "לא רק בגלל החושך, אלא
גם בגלל שאלה שיש להם מה להסתיר, ויש הרבה כאלה לצערנו, הם
בדרך כלל מביאים את החיות בלילה. הם מפחדים שיראו אותם. אז
צריך לתת להם מרחק, אתה מבין? העיקר הוא שאנחנו רוצים את החיות
של האנשים האלה, אז שיבואו בחושך אם הם רוצים, רק שישאירו את
החיות."
"באמת נורא חושך פה," הוא העיר, מסתכל אל השמיים המלאים
במיליונים ומיליונים של כוכבים.
"אנחנו משתדלים להשתמש בתאורה מינימלית בחוץ," נימקתי, "וכמו
שאתה רואה אין פה בכל החווה יותר מכמה פנסים בודדים וחלשים, כי
חיות-בר נורא מפחדות מאור מלאכותי, ואנחנו לא רוצים שהם יתרגלו
אליו. וחוץ מזה, היום זה לילה בלי ירח אז באמת חושך רציני, אבל
בימים של ירח מלא, או אפילו חצי ירח, כמעט שלא צריך פנס אפילו.
תתפלא כמה אור שהירח הזה עושה."
"כן, אני יודע. איפה שאני גר, בצפת, אפשר לפעמים גם לראות כמה
אור שהירח עושה על ההרים מסביב."
הגענו לשער. פתחתי בזהירות את דלת הבודקה והארתי פנימה עם
הפנס. הבודקה היה ריק. התחלנו לעשות את דרכנו חזרה לאזור
המגורים, כשלפתע אמר שמעון, "הוא הכיר את אבא שלי. יעקב,
זאת-אומרת. הוא היה חבר של אבא שלי בצבא." ניכר היה שהדברים
שלמד בחדרו של יעקב עדיין מהדהדים חזק בראשו. הוא מאוד רצה
לספר אותם למישהו, ואני פשוט הייתי שם.
"כן, אני יודעת," אמרתי.
"כן?" השתומם.
"תראה שמעון," אמרתי בקול העדין ביותר שהיה לי, "החיים בחווה
הזאת הם מאוד אינטימיים. יהיה לך פה אמנם כמה פרטיות שאתה
רוצה, חווה דואגת לזה כל הזמן, אבל בסוף זה בלתי נמנע שאנחנו
נדע הרבה אחד על השני כי אנחנו קבוצה קטנה שעובדת כמעט כל הזמן
קרוב וביחד. עכשיו בנוסף לזה יש לנו גם את יעקב, שאצלו
בלקסיקון אין בכלל מילה כזאת, פרטיות."
"אוקיי," אמר שמעון אחרי רגע קטן של הרהור.
"אבל אל תדאג," הוספתי מהר בניסיון לא לתת לו רושם מטעה,
"באמת, אם תרצה פה פרטיות, תקבל אותה. יש לנו פה כבוד גם לרצון
החיות וגם לרצון בני-אדם. הנה תראה אותי, לי נורא חשובה
הפרטיות שלי, ואל תשכח גם שאני הבת היחידה פה, חוץ מחווה
כמובן, ואני חיה כאן כבר כמעט שנתיים, ואני יכולה להגיד לך מכל
הלב שאני לא מרגישה בכלל -- אבל בכלל -- שום חדירה לפרטיות
שלי."
"טוב," שמעון חייך אליי מתוך חושך המדבר, "תודה על העידוד, אבל
אני מתכונן לנסות להשתלב פה בכל מקרה. יש לי הרגשה שזה יהיה
מקום טוב בשבילי."
"אני מקווה," לחשתי.
וכך הגענו לדלת חדרו של שמעון. איחלתי לו שיגיע לביתו בצפת
בשלום ושיחזור אלינו במהרה, ונפרדנו באמירת לילה-טוב, ולמחרת
הוא נסע, וכעבור שבועיים הוא הופיע בחווה בחזרה עם שתי מזוודות
ושתי חתולות, והתחיל מייד במרץ רב ללמוד את העבודה, ומאז אני
חושבת עליו כל הזמן.