'נורית, רוצה לשחק איתי בקוביות?'
'לא רוצה'
'רוצה שנביא ביחד מים בפה ונצייר על החולות פרצופים מבוץ'?
'לא'
אז, אולי את רוצה לתפוס איתי פרפר?'
'לא רוצה'
'אבל למה?'
'כי אני לא רוצה. לא בא לי'.
נורית לא רצתה לשחק איתי כבר כשהייתה קטנה. באמת שניסיתי. היו
לה עיניים כחולות ויפות ופרצוף שמנמן ושתי צמות שאמא שלה
הקפידה לקלוע בכל בוקר מחדש. בבוקר הקפידה נורית להגיע לגן
זעופה ובפרצוף חמצמץ.
'שלום נורית' הייתה אומרת לה שולמית הגננת, אבל היא הייתה
מחזירה עיניים זעופות, ומוציאה את שפתה התחתונה ושמה אותה על
השפה העליונה ומעקמת פנים. לפעמים הייתה גם מחביאה את הפנים
מאחורי שתי הידיים הקטנות שלה. בכל בוקר ראיתי את כל ההצגה
מחדש. הייתי עומד מהצד ומביט.
אמא התחילה  לעבוד מאד מוקדם בבקרים והייתה מביאה אותי לגן
לפני כולם. חיכיתי בסבלנות כמו שאבא ביקש ליד השער הצבעוני,
והמתנתי לזהבה העוזרת גננת, שתגיע ותפתח את השער. זהבה השמנה
תמיד הייתה מגיעה עם סלים מהמכולת שליד, ובכל בוקר הייתה נותנת
לי נשיקה מלאה ברוק על הלחי. בגלל שהייתי בא מוקדם, זהבה הייתה
מנשקת רק אותי וגם הייתה מגלה רק לי איזה ממרח תמרח היום על
הלחם הלבן בארוחת הבוקר. ביום אחד אכלנו ממרח ביצים, ביום אחר
גבינה לבנה שערבבה בפפריקה מתוקה שהביאה מהבית, ביום אחד
שוקולד 'השחר' (למרות שזו לא חוכמה כי שוקולד אכלנו רק בימי
שישי).
נורית אהבה שוקולד, אני סלט ביצים. בימי שישי כשאבא שלה היה
מביא אותה לגן היא הייתה שמחה יותר. אבל אחרי שהיה הולך היא
הייתה חוזרת להיות נורית שלא רצתה.
'רוצה להיות כלת השבת?' שאלה שולמית
'לא'
'אבל למה?'
'כי אני לא רוצה להתחתן' ענתה נורית.
'זו לא כלה שמתחתנת, נורית חמודה, זו כזו שמקבלת את השבת'
'לא רוצה להיות מקבלת שבת'
'טוב, אז נועה תהייה במקומך, אבל בשבוע הבא זה תורך' הייתה
מסבירה שולמית.
'בסדר' הייתה עונה נורית, אבל מעולם לא הייתה כלת השבת.
בשבוע שעבר ירדתי מהבניין ובדרך למכולת של רובן פגשתי את
נורית. היא הייתה מאד יפה, היו לה עיניים כחולות וגדולות כמו
פעם. היא מלמדת באוניברסיטה אנתרופולוגיה או גאולוגיה או משהו
כזה עם לוגיה בסוף.
'טוב לראות אותך' אמרתי
נורית לא ממש זיהתה אותי.
'סליחה' אמרה.
'אני גיא מגן שולמית'. אמרתי.
'גיא?'
'כן, היינו יחד בגן' אמרתי במבוכה.
'אני לא זוכרת כלום'
'לא נורא, רק לי יש זיכרון כזה של הדברים שאף אחד לא זוכר' שוב
התביישתי.
'מצטערת, צריכה לזוז' אמרה והתחילה ללכת, חושבת לבטח לעצמה
שאני עוד סוטה שאין לו מה לעשות בחיים.
'אז תגידי, נורית.' אמרתי ועשיתי פרצוף מוזר.
'רוצה לבוא איתי לטייל?'
'לא' אמרה נורית.
'אבל למה?'
'כי אני לא רוצה'.
'אני יודע שאת מלמדת באוניברסיטה.'
'ואני אקרא למשטרה' אמרה נורית.
'לא צריך משטרה, רק רציתי לומר לך שאני אוהב אותך, עוד מהגן'.
נורית הסתובבה. 'גיא שאהב ממרח ביצים?' לחשה.
'כן, נורית' חייכתי כמעט בבכי.
'מה אוהב אותי? אנחנו כמעט בני שלושים'
'אני יודע. אבל אני באמת אוהב אותך,  מאז'.
'רוצה שאזמין אותך לקפה?' המשכתי ת'שוונג.
'טוב' אמרה נורית.
ישבנו בבית קפה ודיברנו, אני, גיא שאהב ממרח ביצים, ונורית
שאהבה שוקולד.
היא סיפרה לי על חיים יפים ואני רציתי להיות חלק מהם. בסוף היא
הלכה ואני חזרתי הביתה.
אתמול בערב היא הייתה כלה, היא התחתנה, ואני לא הוזמנתי. ישבתי
בחלון והסתכלתי על יעקב השכן שלי אוסף גללים של קקה מהדשא.
דמיינתי לי חופה גדולה ורב ששואל אותה בחיוך רחב וכוס יין ביד,
האם את נורית, לוקחת את יואב, או אהרון, או יעקב, להיות לך
לבעל, לאהוב אותו לכל ימי חייך ולכבד אותו?.
ואת נורית אומרת 'לא'. ואת הקהל מתלחש.
ואת הרב שואל 'אבל למה?'
ואת נורית עונה 'כי אני לא רוצה'.
ושוב את הרב אומר 'טוב היום נועה תהיה כלה במקומך, אבל בשבוע
הבא זה תורך'.
ואת נורית אומרת  'בשבוע הבא'.
השכן שלי קלט שאני מסתכל עליו אז צעקתי לו בשביל לשבור ת'קרח:
'יעקב, מה העניינים גבר. יש קקה אחד מימין, ליד הצינור של
הג'ורה'. אז יעקב אסף אותו, ואחר כך חייך אלי.