אני יודעת שבסופו של דבר אני רק חולמת
ולא באמת יקרה משהו

ואני לא יכולה להפסיק לאהוב אותו-
זה יותר מדי קשה
בייחוד כשהוא נמצא כל כך קרוב.
אם לפחות הוא היה רחקו ממני, אולי זה היה קל יותר, אבל הוא לא

הוא הבן אדם הכי קרוב,
זה שעוזר, ויושב, ומקשיב
ובוכה יחד איתי

ואני פשוט אוהבת אותו - אהבה אמיתית, כמו של ילדים.
וכמה שאני לא אנסה,
אני לא אוכל להודות לו מספיק
על כל מה שהוא עשה למעני...

בלי שהוא אפילו יודע,
בלי מילים,
רק עם המבט,
עם העיניים, שמביעות הכל בעצמן,
ללא שום צורך במילים.

ייסורים ואושר-
איך שניהם יכולים להסתדר יחדיו?!
אבל עובדה - זה קורה.

אני לא מצטערת על כך שפגשתי אותך,
רק מצטערת שלשנינו אין מספיק אומץ...
ששנינו מפחדים להראות מה אנחנו מרגישים עמוק בפנים,
מפחדים מהאהבה.
לא מבינים שזה הדבר הכי אמיתי והכי עמוק שיש,
ושחווים את זה רק פעם אחת, וזה נשאר לעד.

לעולם לא נעלם,
לעולם לא נשכח.
האהבה האחת והיחידה,
זאת שלא מומשה,
ושכנראה לעולם לא תמומש.

אילו רק היית מבין שזה אתה.
זה שאני רוצה
זה שאני חולמת עליו...

תופסים זה את זה במבט,
ומרגישים איך הלבבות פועמים
בשקט, בחוזקה, בעוצמה, ברגש - יחדיו
וישר מסיטים מבט.

יודעים איך הנשמה מרגישה,
אבל ממשיכים להתחבא מאחורי מסיכה,
מפחד של שנינו,
מלהיפגע שוב,
מלהתחרט,
מלהתמוטט,
מלמות.

אהבה ורגש לא אמורים להיות כה קשים ומתוסבכים.