לילה אחד היה לי ממש משעמם אז הלכתי לכיוון בית הקברות העירוני
שממוקם עשרים דקות הליכה מהבית שבו גרתי, את פשר הימצאותי בבית
הקברות הבנתי רק כשהגעתי לשם מכיוון שלא ישבתי בבית ואמרתי
לעצמי, משעמם לך, אולי תפיג את השעמום ותלך לבית קברות כי מי
כבר הולך לבית קברות כשמשעמם לו?.

ובכן מקרה שקרה, כך קרה, בדרך לבית הקברות הבחנתי בשתי דמויות
בעלות כובעי גרב שחורים בורחות מכיוון המכולת של ציון, שמעתי
קול ירייה וחשתי בחילה מהולה בסחרור, ניסיתי לראות אם אני מזהה
את השניים, אך הראייה שלי לא הייתה כל כך חדה אז החלטתי להתחפף
מהמקום. הגעתי לבית הקברות וכבר מרחוק הבחנתי באור דולק,
הלכתי לכיוון האור, דרך, דרך עצים אפלים שמוארים ע"י אור
המנורה, לבסוף הגעתי לצריף ישן שעל דלתו היה תלוי שלט מעץ אורן
רקוב שעליו כתוב בסיד לבן מחוק ומטושטש,  "חיים הקברן". דפקתי
בדלת העץ ואף אחד לא ענה לי אז בשקט בשקט סובבתי את ידית הדלת,
לא האמנתי שהיא תהיה פתוחה, אך מסתבר שהתבדיתי. הדלת נפתחה
לקול חריקת החלודה שהייתה בצירי הדלת, אף אחד לא היה בתוך
הצריף חוץ מכמה קרשים וארון כלי עבודה שגם הוא בנוי מעץ רקוב,
רטוב ומסריח. פתחתי את הארון וראיתי שבתוכו יש פטיש, כמה
מסמרים, מספריים וחבילת קונדומים פתוחה. לקחתי קונדום אחד
שלשלתי אותו לכיס האחורי של המכנסיים, סגרתי את הארון והבחנתי
שמאחוריו מונח את חפירה מרוח כולו בבוץ לח, לפתע אחזה בי
סקרנות מיוחדת ולומר את האמת, מעט חולה ומוזרה. לקחתי את האת
ובנחישות לא מוסברת התחלתי לחפור במרץ רב מתחת לקבר הראשון
שראיתי. חפרתי עד שהגעתי לארון שהיה סגור מכיוון שהיה ממוסמר.
רצתי חזרה לצריף פתחתי שוב את הארון ושלפתי את פטיש מן המדף
הרעוע עליו הוא היה מונח. חזרתי לקבר והוצאתי את המסמרים בעזרת
תופסני הפטיש, פתחתי את הארון הסתכלתי פנימה ונדהמתי לראות
שהארון היה ריק. סגרתי את הארון, החזרתי את האדמה חזרה למקומה,
קפצתי על הקבר כדי לשטח את האדמה, החזרתי את שיש המצבה למקומו
הקודם ורצתי לקבר הסמוך. גשם זלעפות החל לרדת. התחלתי לחפור
מתחת לקבר החדש, הגעתי לארון, שלפתי את המסמרים, פתחתי את
הארון ושוב ראיתי ארון ריק. ככה עברתי קבר, קבר עד שבלי משים
גיליתי שבדקתי את כל הקברים, הייתי רטוב, מתוסכל, מותש
ומבולבל.

צלילי מוסיקה חלשה הדהדו באוזניי, הרמתי את הראש ולא הצלחתי
להבחין מהיכן מגיעים הצלילים התחלתי ללכת לכיוון אליו כיוונו
אותי הצלילים, בערך אחרי חמישים מטר, במקום מבודד, כשגשם דק
ומציק מחלחל לתחתוניי, הבחנתי בקבר בודד שנראה שונה מן האחרים.
על המצבה, שהייתה עשויה עץ משובח היה רשום "ברוכים הבאים
למועדון היית מת". רציתי גם לחפור מתחתיו אך ראיתי כי כל המצבה
זו בכלל דלת שנפתחת כמו דלת של מכונית מסוג קורבט. פתחתי את
הדלת וראיתי שיש מדרגות שמובילות לכיוון מטה, אל מתחת לאדמה,
התחלתי לפסוע מטה. המדרגות, שעשויות עץ מאובק, חרקו בכל צעד,
הקירות היו מכוסים במודעות אבל, חדשות וישנות, ריח של ריקבון
אפף את האוויר.

הגעתי לסוף המדרגות, והבחנתי בשתי דמויות, בחורה צעירה בעלת
עור בצבע לבן ירוק ובחור גבוהה בעל צבע עור מוקה סגול. שאלתי
את הבחורה "לאן הגעתי"?, היא חייכה ושאלה אותי לשמי אמרתי לה
את שמי. הבחור החביב שעמד לידה הנהן בראשו לחיוב ואמר "ברוך
הבא. הגעת בדיוק בזמן, בבקשה תיכנס". רציתי לחזור חזרה אבל
הבחור מוקה סגול אמר לי שאם בכלל היציאה מתאפשרת רק מבפנים.
רציתי לומר לו שאני יכול לטפס חזרה, אך כאשר הפניתי את מבטי
לאחור ראיתי כי גרם המדרגות נעלם. למה לעזאזל לא נשארתי
בבית?!

נכנסתי פנימה, היו שם מיליוני אנשים בכל הגילאים, התקדמתי
לכיוון הבר. אני אומנם לא נקרופיל, אבל על הבר ישבה אישה
מדהימה שאומנם נראתה חיוורת כגופה אך ללא ספק בעלת נתוני גוף
מרשימים. ניגשתי אליה והצעתי לה שתייה, היא לא הפנתה את מבטה
רק קרצה לברמן, הוסיפה חיוך קטן ואמרה "שני רסטי נייל, בלי
קרח". "איך ידעת שזה מה שאני שותה?", שאלתי מופתע, "תגמור את
המשקה ובוא איתי" היא ענתה. מרוב סקרנות שתיתי את המשקה בשלוק
והבחנתי שהוא יוצא חזרה דרך איזה חור שהיה לי בבטן, התעלמתי
והיא חייכה, "נו אתה בא"?, הלכתי אחריה, שותק ומפוחד, נכנסנו
לאחד החדרים, היא התפשטה ואמרה "נו, אתה לא רוצה אותי?", חשבתי
לשנייה ואז קפצתי עליה, שלפתי מהכיס את הקונדום שפילחתי לחיים
הקברן והתחלנו להזדיין. הייתה בעיה אחת בכל אותו הזמן, אותה
בחורה מקסימה שכבה על הגב ולא זזה, הרגשתי שהיא לא משתפת
פעולה. שאלתי אותה למה היא כל כך פסיבית מכיוון שחשבתי שאולי
אצלי משהוא לא בסדר ובגלל זה לא נוח לה. היא לקחה אוויר
לריאותיה ואמרה "תגיד לי, אתה נורמאלי? בחיים לא היה לי כזה
דבר, אתה לא שם לב שאני רועדת כולי? יש לי חשמל בכל הגוף ולמה
בדיוק אתה מצפה מותק? אתה מזיין גופה", קפצתי מתוכה בבהלה,
התלבשתי בזריזות והסתכלתי עליה מפוחד. לא הצלחתי להתאפק וצרחתי
עליה  "שו גופה ממי ? מה את דפוקה"? היא חייכה חיוך מתוק "כבר
לא, עד לפני דקה כן אבל לא, לא דפוקה חומד אני גופה.

התחלתי לרעוד, היא הבחינה שאני מבולבל במעט ולכן פנתה אלי שוב
ואמרה "אתה זוכר שהיה לך משעמם היום בבית"? "מאיפ... נו נכון",
"זוכר את שני האנשים בעלי כובע הגרב שיצאו בריצה מהמכולת של
ציון"? "נו" שוב התחלתי לרעוד, "זוכר את קול הנפץ של הירייה?
את הבחילה?  את הטשטוש? זוכר את המשקה שיצא לך מהחור בגוף"?
הסתכלתי על הבטן וראיתי חור קטן בגוף, הסתכלתי על הגב וראיתי
חור גדול עוד יותר עם כתם דם שעוטף את החולצה. שחזרתי הכול
בראשי והבנתי את כל מה שקרה לי באותו לילה מטורף. ברגליים
חלשות ובשפתיים רועדות שאלתי אותה "תגידי חומד, איך את בכלל
קשורה לכול העניין הזה?" היא התלבשה בחזרה, הסתכלה עלי, גלגלה
עיניים לאחור, צחקקה ואמרה "אה! פשוט ראיתי אותך נכנס למועדון
וממש התחשק לי לזיין אותך".