אילו הייתי אדם פעיל, וודאי הייתי עושה משהו עכשיו, במקום לשבת
על כיפת ה"ג'וינט" מצויידת בעט ירוק ובמחברת בעלת כריכה ירוקה,
משמרת מחשבותיי. לבטח הייתי מתחילה במסע רגלי אל-עבר יעדי
הסופי. כלואה. על-אף שהינני חופשיה, מרגישה אני כלואה במתחם
דשא זה, מוקפת בניינים, שכל אחד מהם כעור יותר ממשנהו. ולא רק
הבניינים הכעורים סוגרים עלי, גם הוד מלכותה- שבת קודש, משביתה
כל אפשרות לתנועה. אך לאן אני רוצה לנוע? אילו הייתי יודעת זאת
וודאי הייתי מזמינה כבר מונית כופרת, משלמת עליה ממיטב כספי
ונוסעת למעוז חפצי. אך אין דבר שכזה. ישנו יעד, מקום עלום בלב
ירושלים. אך נוכחותי מותרת שם רק בעוד שעתיים ואבעים וחמש
דקות. רק אז ההילולה תתחיל. ואף אם לא תתחיל כמתוכנן, לא אהיה
בודדה במערכה, ובריות מכל קצוות הארץ ינעימו לי את זמני.
אח! מחושי בטני הדואבת! מה הכנסתי לפי היום? מעדן סויה, תפוח
וחטיף פריך. לפחות אף חיה לא נפגעה, נכון?
לאן אלך להשביע קיבתי המתפתלת? האם מן הראוי להקיש על דלתות
משכנות חברי בתואנה שבטני משמיעה קולות בלתי קבילים בעליל?
האין זאת חוצפה? ומי ירצני תחת קורתו? אומנם נוכחותי אינה
מעיקה (או לפחות כך סבורתני) אך ידידי ומכרי עסוקים בעיסוקים
שאין נוכחותי יפה להם- בין אם באירוע משפחתי ובין אם רק בהשלמת
שעות שינה קלה.
הרוח מתחיל לנשב ואפי מתאדם. אך שומה עלי להסתגל שכן כל הלילה
אשהה בחוץ. יום ארוך וחסר טעם זה, למה אני מצפה? לכלום? הלוואי
שלכלום. אני מצפה לגרוע מכל ולטוב ביותר, ובין כך ובין כך אין
הציפיה מיטיבה עם האדם. במיוחד כשקרסוליו קרים ובטנו משמיעה
קרקורים.
אילו הייתי אדם פעיל יותר. אילו הייתי יודעת היכן מעוז חפצי
וכיצד להגיע אליו... אך הרי בכל מקום עומדים עלי לכלותי, שכן
ירושלים אינה בטוחה מפני עוולות. ואני איני מסוגלת להלחם באותם
עוולות ובני עוולות הרוצים ברעתי. אנסים ורצחים, מטובי ביב
השופכין של עיר הקודש אורבים ומצפים שאעבור בודדה על פניהם.
אאלץ להשאר נטועה פה שכן יצר ההרפתקנות רחוק ממני כמו...
כמו... כמו המרחק ביני לבין מעוז חפצי, יהיה אשר יהיה.
ושוב נגמרו לי המילים, אך הקולמוס רץ על הדף, כדי להעביר את
הזמן, כדי לא להשתעמם. את כל הטוב שבקומניקציא נתן לנו אלוקים,
אך עדיין מעדיפים רובינו את עצמם. מצויידת בעט ובמחברת, מבדרת
את עצמי עד אשר מכרי ירצו בחברתי.
כתבי מתעקם, הקולמוס אינו עומד ברטט כפות ידי הקופאות, יתכן
ואמות פה, בשעת צהרים סגרירית זו. ואם כך יקרה, יבוא אדם ויקרא
מחשבותי ויאמר- משוגעת היא, אמנם אינה קוראת קוקוריקו, וגם לא
גע גע גע, אך יושבת בודדה על כיפת ה"ג'וינט" ומשמרת את
מחשבותיה העילגות בעברית צחה.
השעמום גם אינו מטיב עם אדם.

מבוסס על סיפור פשוט ואמיתי