סיפור זה הינו בדיוני לחלוטין, על אף וייתכן כי חלק מהדברים
המובאים בו אכן קרו, בצורה זו או אחרת. דברים נוראיים קרו
במלחמת העולם השנייה, דברים נוראיים קרו לפניה, יקרו גם אחריה.
אין כאן משל ולא תובנה מעמיקה, לא אהדה ולא שנאה. אלה שנושא זה
בעייתי מבחינתם מוזמנים לקחת צעד אחורה.





הסיפור מתחיל בביתן לבנים צר וארוך ואפור שרק זרקור אחד מאיר
על דלת הברזל הכחלחלה שלו. אל ביתן זה הובלה מרים על ידי שני
קציני צבא מגודלים עם קסדות עגלגלות מבריקות. הם פתחו את הדלת
הכחלחלה וזרקו את מרים הקפואה פנימה. לא היה הרבה אור בפנים
החדר, רק מנורה קטנה אך עזה שהאירה על מיטה צרה במרכזו. באחת
הפינות ניצב כלוב ובתוכו כלב-רועים חולה כלבת. בצד המיטה עמד
איש מכובד למראה ולבוש חלוק. בתוך ראשה של מרים פעמו תחושות
הקלה וכאב. כאב בשל המכות הרבות והעינויים הלא-יתוארו שעברה
מידיהם של הקצינים טרם הושלכה אל הביתן, הקלה שכן עתה היתה
נתונה בידי אדם אחד בלבד, אשר היה מכובד למראה. האיש הורה לה
להתפשט ולשכב על המיטה וכך עשתה, מוכנה לבצע כל שיידרש ולו רק
כדי לא להתענות פעם נוספת. ידיו של האיש בחלוק החלו לבדוק
בלוטות שונות בגופה והיא התעלמה מכך, מפליגה בזכרונותיה אל
משפחתה שנעקרה ממנה לפני כמה חודשים, אל אחיה הקטן יעקב אליו
התגעגעה יותר מכל. היא חשה כאב עדין מלווה בהרגשה דביקה בין
רגליה והרימה את ראשה מעט להסתכל מה זה עושה לה האיש בחלוק.
האדם מכובד המראה הבחין בפציינטית המתעניינת וחבט בחוזקה בעינה
הימנית בקת הסכין שנעץ לפני רגע בין רגליה. מרים התעלפה. כששבה
אליה הכרתה היתה תלויה כשמבטה נעוץ ברצפה. כל עצביה חדלו
מלתפקד וכל תחושותיה נעלמו ורק רצון עז ולא מובן שהכל ייגמר
היה נעוץ חזק במוחה. היא היתה תלויה מתקרת החדר ברצועה שהתלפפה
סביב מותניה אך לא היה לה שום מושג לגבי התנוחה בה היתה
מצוייה. לא היה לה שום מושג על השריטות והחבלות החדשות שנוצרו
בגופה בזמן שהיתה מעולפת. כל גופה כאב ומרוב כאב לא היתה יכולה
לחוש בכך. היא חשבה על פרוסה קטנה של לחם ואי-שם בתוך גופה
המצומק קרקרה קיבה קטנה. האיש בחלוק שחבט בעינה קודם לכן כעת
ליטף את ראשה המגולח, אך גם זאת לא חשה. היא יכלה לשמוע אותו
ממלמל דבר מה, משהו שנשמע כמו "זיווג על-טבעי בין האל-טבעי
ל... הטוב ביותר שאי פעם תקבל... מקומך הראוי ביותר..." אך לא
הצליחה להבין את הכוונה. היא גם לא הצליחה לראות את הכלב-רועים
חולה הכלבת רוכן מאחוריה, משחיל איבר קטנטן וורוד אל נרתיקה
שהיה בתולי עד פרוץ המלחמה. לרגע קט חשה דבר מה ננעץ בה מאחור,
מטפטף בתוכה, מתנועע קלות ואז שוב לא חשה דבר, מלבד רצון עז
ולא מובן שהכל ייגמר. כאביה שבו אליה מאוחר יותר, כשהאיש
המכובד בחלוק המוכתם הצליף להנאתו על גבה בשוט מעור סוס, "את
חושבת שזה נגמר?!" צרח באקסטזה "זה רק מתחיל הו היית מעדיפה
להצטרף לאחייך? אחייך גם היו פה, אחייך התפרצו בתוך תוכך
בחדירת אחיך הכלב!" צעק. קול עמוק ורציני בקע ממקום אותו לא
יכלה מרים לזהות, "לא אתן שתכפיש את גזע הכלבים המקומי כך
דוקטור" אמר הקול בשלווה "לא באזניה ובוודאי שלא באזניי".
"כמובן" אמר הדוקטור וציחקק לרגע "צר לי אדוני והמולדת על שכך
נסחפתי בתאוות העינוי ולרגע שכחתי את מטרתנו העילאית". מרים
זעקה בכאב, פיסת בשר קטנה התעופפה מעל גבה ונחתה מול עיניה.
"זרוק אותה אל הכפור" אמר הקול העמוק והרציני, "שתירקב כל כולה
ולא נאלץ לחפור אותה יום אחד מאדמתנו המקודשת". מרים בהתה
בפיסת הבשר האדומה והרוטטת שנותקה ממנה, היא חשבה שאם זה לא
ייגמר מישהו יצטרך לתת על כך דין וחשבון והיא התפללה שהמישהו
הזה לא יהיה היא. עיניה של מרים נעצמו ועורה החל מתמוסס.
הקולות סביב החלו להתערפל והמראות להתערבל ואם זה לא נגמר
לפחות זה נעלם.

הילדים התנועעו בחוסר שקט בכיסאותיהם, נמאס להם לשמוע כל שנה
את אותו סיפור, כואב וחשוב ככל שיהיה. אם כבר לשמוע כאלה
זוועות עדיף בקולנוע, עם ליאונרדו די-קפריו בתפקיד הראשי ומיכל
אדיר של גרעיני תירס מבושלים בחמאה. לא עניינה אותם הזקנה
המרוטה שנכנסה לכיתה לבושה בשמלה סגולה פשוטה, הם כבר שמעו את
מה שיש לה להגיד, בגירסא כזו או אחרת. "זוהי סבתא של פטל והיא
היתה בשואה ועכשיו היא תספר לכם מה היא ראתה שם" אמרה המורה
הצעירה והסתכלה אל הזקנה בעיניים בורקות, מעריצות. הזקנה
החזירה לה מבט בעודה מתיישבת מול הילדים, מבט מלא זלזול ושנאה
וקנאה והבנה ואז צחקה לעצמה, צחוק קטן, חנוק. היא כיחכחה
בגרונה ופצתה את פיה, "הסיפור מתחיל בביתן לבנים צר וארוך
ואפור..."