קולות ההיסטריה של אמא העירו אותי בשבת בצהריים, ב15:47-. היה
פיגוע בירושלים, עשרות פצועים. נו טוב, עוד אחד. כל-כך
התרגלנו לזה, שכל אחד ששומע על פיגוע, חוזר לענייניו אחרי דקה,
מרגיש עצוב-לא עצוב. בתקופות מסוימות של גלי פיגועים גדולים,
אני והחבר'ה היינו שמים כסף באיזה יום יהיה הפיגוע הבא, ובאיזו
שעה. צדקת ביום-לקחת חצי מהכסף, צדקת בשעה-לקחת הכל. קצת
חולני, אבל בהחלט משעשע. הרווחתי מכל העניין 252 שקלים, עסק
מבטיח. פרט לצעקות שאמא השמיעה ברגע ששמעה על הפיגוע, אבא והיא
לא נראו נרגשים מדי, וכמו שאמרתי, אבא חזר לכסח את הדשא, אמא
חזרה לבשל. חשבתי על זה רגע. ציירתי לי בראש תרחיש דמיוני, אם
כי מציאותי: ישראל ישראלי  (שם בדוי), נאמר ישראלי כבן 40,
נשוי לנועה-מנהלת חשבונות מצליחה, ונגיד שיש להם 4 ילדים: ערן-
ספורטאי מצטיין בן 16, גל ונעמה- שתי תאומות יפהפיות בכיתה א',
ודנה-רקדנית בלט בכיתה ו'. ישראל ישראלי ונועה בטח עבדו מאוד
קשה כדי להקים ל4 ילדיהם המקסימים בית, וקנו להם מה שאי פעם
רצו.  יום אחד הם החליטו ללכת לסרט בתל-אביב. כאשר יצאו מן
הסרט, שמחים ומאושרים, מחבל מתאבד פוצץ עצמו ברחוב דיזינגוף
בתל-אביב. משפחת ישראלי, 6 נפשות, נהרגו במקום. כולם. פיצוץ
אחד, גרם להרג משפחה שלמה, 6. חומר  נפץ מסוים, נניח
ניטרוגליצרין- גליצרול-תלת-ניטרתי, בכמות של כ6- קילוגרם, יחד
עם מרעום חשמלי,  הרג משפחה שלמה. הפשע, לכאורה, היחיד שעשו
היה שיצאו מבית הקולנוע כ15 דקות מאוחר יותר, כי הילדה רצתה
פיצה.
תחרויות בג'ודו של הבן ערן- זכיות במקום הראשון ברוב הפעמים,
החוכמה של גל ("שורש 100 זה 10"), כל המשפטים המצחיקים של נעמה
("כמה זמן אבא היה בהריון?"), הריקודים המדהימים בבלט והנגינה
על הפסנתר הכל-כך קסומה של דנה. כל אלו, שנים רבות מאוד של
השקעה ויצירה, כל אלו מסתכמים בשם. 10 שניות במהדורת החדשות,
שבהן אומרים את שמות בני המשפחה שנרצחו בפיגוע. זה כואב, כואב
שאתה רוצה לשנות, ולא יכול לעשות כלום. עולם מטורף. כל
המנהיגים המוכשרים ביותר, אנשי הצבא, חינוך, שירותים סיעודיים
ציבוריים, בחיים לא יוכלו לעצור מטורף אחד בן 15 שחושב שאם הוא
יעשה פיגוע בתל אביב, העולם יהיה טוב יותר, והצד שלו ינצח. מה
יש להגיד לילד כזה? שגדל בבית שהותקף מידי יום ע"י כוחות צה"ל,
טנקים ומסק"רים?
ילד שראה חיילים ישראלים, שגילם הוא חצי מגיל אביו, מוציאים את
אבא החוצה מהבית, מפוצצים אותו במכות רצח, ומחריבים את הבית?
חיילים שיורקים לאמו על האוכל שבישלה וצוחקים להוריו בפנים? מה
יש לבקש ממנו, מהילד, כשהוא גדל? שלא יבוא לנקום? שלא יחפש
בנרות את אותם החיילים שרצחו את אביו??? בלתי אפשרי. ואחר כך
אנשים מתפלאים למה יש פיגועים, וקוראים לכל הערבים רוצחים.
כוחות הביטחון יודעים מדוע הילדים האלו מבצעים את הפיגועים, אך
עולם - כמנהגו נוהג. הגיע הזמן שמישהו יקח את הדברים לידיים,
ויחזיר את ההומניזציה לצבא של העם שחווה על בשרו את השואה.
אולי מאוחר מדי? אולי האמרה שילד מוכה יהפוך בבוא הזמן לאב מכה
חלה עלינו?