הצבאות התמקמו בשדה הקרב וסקרו את הכוח העומד מולם.

החייל הקטן הביט באימה על הצבא שהתקבץ מולו - הוא לא ידע מה
הסיבה למלחמה המיותרת הזאת, ועל מה בעצם נלחמים חוץ מהזכות
להרוג ולכבוש, אבל הוא חייל ממושמע שפועל על פי ההוראות של
הסמל שלו. החייל הפשוט יודע שברגע שהלחימה תתחיל, הוא יהיה אחד
מהראשונים שיפלו, אבל אם מותו יהיה מה שיכריע או לפחות ישפיע
על גורל המערכה, אז הוא מוכן להסתער קדימה ללא חת. מי יודע,
אולי בכל זאת ישרוד את ההסתערות ואפילו יקודם בדרגה...  החייל
ניער את ראשו וחזר להתרכז בצבא שמולו. הוא מוציא את חרבו
מהנדן, ושולח מבט אחורה אל הסמל שלו לראות אם ייתן את פקודת
ההסתערות.

הסמל הביט בפחד על הצבא שהתקבץ מולו - הוא ידע שכל החיילים
הפשוטים נושאים אליו את עיניהם, אז הוא שמר על ארשת פנים קשוחה
ורצינית. הסוס עליו ישב, רקע בעצבנות ברגליו והסמל הרגיע אותו
- עדיין לא הגיע הזמן להסתער, עוד לא הגיעה הפקודה. יש עוד זמן
לחיות, ליהנות מהשקט שלפני הסערה. קול רם גרם לסמל לסובב את
מבטו הצידה - צועקים לו ממגדל השמירה שיבדוק עוד כמה זמן יש
להם להתכונן לפני תחילת המתקפה. הסמל נאנח בכבדות ושולח את
השליח שעומד לידו לדבר עם מפקדת הצבא שתאמר לסמל מתי מתחילים
את המלחמה.

הגנרלית הביטה בחשש על הצבא שהתקבץ מולה - בעוד שהיא יכולה
לדאוג לעצמה בשעת המלחמה, לבה יצא לעבר כל החיילים, הסמלים
ושאר הכוחות שהיא תאלץ להקריב על מנת לנצח. הגנרלית שנאה את
תפקידה כמנהיגת הצבא ולא מבינה למה התשובה לכל דבר, היא מלחמה.
מלחמה מתחילה ומלחמה נגמרת, והמצב לא משתנה לטוב או לרע.
חייליה באימה, סמליה מפוחדים, והיא שכבר חוותה מספיק מלחמות על
בשרה, יודעת שיש ממה לחשוש. כל שפיכות הדם המיותרת הזו ובשביל
מה? אפילו היא, מפקדת הצבא, פועלת על פי הוראות ישירות מהמלך
ולא שמעה את הסיבה שבגללה פרצה המלחמה.
לפתע הגיע שליח בריצה מהירה אל הגנרלית, ושאל אותה מתי לפי
דעתה, המלך ייתן את פקודת ההתקפה. הגנרלית משכה בכתפיה
והסתובבה לכיוון התא המלכותי לשאול את הוד מעלתו מתי הוא רוצה
לפתוח במלחמה החשובה שלו.

המלך הביט באדישות בצבא שהתקבץ מולו - הוא ידע שכל צבאו נאמן
לו עד מוות ויקריב את עצמו עד החייל האחרון כדי להציל את
שליטו. אחרי הכול, איזה טעם יש להמשך המלחמה, אם הוא ייתפס או
חס וחלילה, ימות. לא, המלך לא דאג אפילו לרגע אחד - הוא חש
בטוח שם למעלה, מחלק פקודות ורואה את כל צבאו נע לעשות כמצוותו
בעוד הוא יושב לו בתא המרווח שלו ומחכה לסוף המלחמה, בתקווה
שהוא לא יצטרך אפילו לזוז ממקום מושבו הרם על הגבעה השחורה -
הרי בשביל זה יש לו את הגנרלית ושאר הצבא - למות במקומו ושהוא
ייצא המנצח מהמלחמה. זה קל להקריב חיילים ולתת פקודות ממקום
מבטחים, כשאתה נמצא כל כך רחוק מזירת הקרב.
המלך שמר על שתיקה למול שאלתה של הגנרלית שלו - הוא לא יכול
לומר לה שבעצם גם הוא, לא זוכר למה הם נמצאים במלחמה. הוא כבר
לא זוכר ולמען האמת, הוא פועל רק מכוח המומנטום - מרוב מלחמות
אפילו המלך שכח למה נלחמים. המלך הפסיק לחשוב על הסיבה ממזמן -
זו סתם טרדה - הרי כל מה שחשוב עכשיו זה לנצח ואולי אח"כ אפשר
לחשוב על דברים אחרים. אפילו לו ידע שבעצם הצבא שממולו מרגיש
וחושב את אותו הדבר, לא היה מפסיק את המלחמה - זוהי המלחמה שלו
עם המלך האחר, ואף אחד לא יוותר על כבודו ויעצור את משחק הכבוד
בין המלכים.
המלך עצם את עיניו בשלווה וחיכה לאות משמיים שיסמן לו, כמו
תמיד, שאפשר להתחיל במלחמה.

חיילים, סמלים על סוסים, שליחים רצים, מגדלי שמירה, מפקדת צבא
והמלך עומדים בזירת הקרב, כל אחד בעמדתו שלו הוא. אם היו
יכולים לראות לרחוק, היו גם רואים את הדמות הטהורה בלבן והדמות
האפלה בשחור עומדים משני צדי הזירה. "אתה מוכן"? שאלה הדמות
בלבן. "עוד לא נמאס לך להפסיד לי"? ענתה בבוז הדמות בשחור.
דמות בלבן ודמות בשחור, רוכנות מעל זירת הקרב ומשחקות משחק.
בשבילנו - עניין של חיים ומוות - בשבילם, סתם עוד משחק שחמט...