02.02.2003

יום שבת ה 1 לפבואר בשעה 14:00GMT  התפוצצה המעבורת קולומביה
ובה 7 חברי הצוות.
מעבורת שלא הצליחה לנחות את הנחיתה ה 28 שלה.
זהו יום אבל בארה"ב, יום אבל ישראלי, אבל מעל הכל זהו יום אבל
גלובלי לאנושות כולה.

טיסות החלל שהיו תמיד שיא הטכנולוגיה האנושית ופסגת כל ההמצאות
האנושיות, לאחר זמן כה רב של שיפורים ונסיון להביא לשלמות את
המסעות לחלל, לאחר שכבר לא ארע כל אסון טראגי משנת 1986
(התרסקותה של צ'לנגר) ולאחר שהאמנו כי החוכמה והתבונה האנושית
הצליחה להביא את הטכנולוגיה לשלמותה והצליחה להפוך משימה בחלל
לארוע כמעט שיגרתי שקורה מידי חודש, התפוצצה תקווה זו לרסיסים,
שנחתו בשמי טקסס והתפזרו על פני 200 קמ"ר.
כשם שטובעת ספינה בים, טבעה ספינת חלל זו במעמקי האטמוספירה.


מעבר למות שבעת האסטרונאוטים, אני כואב את מות עליונות
הטכנולוגיה, שכן אנו חוזרים עתה ל 1986 שבה ארע האסון האחרון.

כל אסון אנושי מלווה אחר"כ בבדיקה מעמיקה של הארוע , הסקת
מסקנות ותיקון הפגם למען הדורות הבאים, תהליך של תיקון
והשתפרות.
אם במשך ה 15-16 שנה האחרונות, למרות כל התיקונים והשיפורים
שהביא האדם לפרוייקט העל שלו, כיבוש החלל, אנו עדיין נוכחים
לדעת כי הפגמים עדיין קיימים.
כאשר כל מערכות הגיבוי הבנויות למקרה ש"משהו יקרה" לא הצליחו
למנוע את התפוצצות המעבורת,
למרות מיטב המוחות האנושיים השוקדים בפיתוח אמצעי בטיחות,
כל נסיונותיו של האדם להבטיח בטיחות בטיסות חלל נכשלו,
כל מאמציה של האנושות להתגבר על המכשולים הפיזים העומדים בפניה
שוב נחלו תבוסה.

זוהי הוכחת תבוסת התובנה האנושית בעוד נסיון השתלטות על איתני
הטבע, ועוד לקח  בו מראה לנו הטבע את הנחיתות האנושית שלנו
בהשוואה למיסתורי היקום ואת חוסר השלמות, אליה אנו שואפים בכל
מאודנו.