אני יודעת שהוא ישן, אחרת לא הייתי פה.
הוא כל כך  אוהב  אותי, ישן לו שנת ישרים, מחייך, חושב עלי.
מדמיין איך היינו עושים אהבה.
אני רואה אותו חולם על כל אותם דברים שעשינו. הוא מתגעגע אלי,
אני יודעת את זה, הוא מתגעגע אל הדברים הקטנים.
כשרק התחתנו הוא היה כועס עלי המון וגם צועק שלא אכפת לי
מכלום, שהבית גם שלי ושצריך לשמור על רמה מסוימת של היגיינה.
ברגעים כאלו  הייתי חוטפת עליו עצבים  ומתחילה לבכות. הוא היה
מחבק אותי מלטף את פני, מתנצל שצעק, מוסיף שבכלל לא התכוון.
תמיד הייתי חזקה ביצירת רגשות אשמה, למדתי מסבתא שלי את
העבודה, היכולת הזו היא ממש כשרון שצריך להתאמן עליו יום יום,
סבתא שלי היתה מאמנת אותי שעות עד ששלטתי בו כמעט בלי טעויות.
הייתי מסתכלת עליו בעניים גדולות, באהוב לבי, מוחה דמעה ובקול
מגמגם ושקט אומרת: "הבטחת שתקבל אותי כמו שאני, שלא תנסה
לשנות. אמרת שאתה אוהב בגלל שאני."
הוא היה מביט בי בעניים עצובות, ידעתי שהוא מאוד מצטער, אבל לא
יכלתי להפסיק אז הוספתי בקול צודק, שכשלא אהיה פה יותר, הוא
יתגעגע לזה.
עיניו של אוהד הפכו קרות ומשועשעות, הוא הסתכל עלי במבט מחושב,
פותח פה אך קול לא יוצא. לאחר שלוש דקות שנראו כמו נצח אוהד
מחייך, מתחיל לצחוק צחוק מתגלגל, אני מתעצבנת ושואלת אותו מה
כל כך מצחיק והוא עונה לי בחצי חיוך מפחיד: "את אף פעם לא
תעזבי".
אני מסתכלת עליו, רואה אותו יודע שהוא צודק, כועסת עליו על
האמת.
אני גומלת בליבי החלטה חשובה, אני אעזוב אותו ויהי מה!
קפצתי מעזריאלי, מהקומה האחרונה, ידעתי שזו הדרך היחידה לעמוד
בהבטחה.
לעזוב אותו, להיפרד כך סתם לא יכלתי, אני אוהבת אותו.
אז עכשיו הוא לבד מתגעגע אלי, עוד מעט הבוקר יפציע, הוא יתעורר
לעוד יום חדש, ישכח אותי ויחזור לאישתו,
אני אחזור שוב בלילה הבא, למלא את בדידותו.