מאורעות אלה אכן קרו, לפני זמן רב אך לא נשכח. כל קשר לדמויות
שלקחו חלק במעשים נתעבים אלה נמחק וטושטש בכדי לשמור על
פרטיותם ועברם, גם אם מגיע שייחשפו ויעמדו בפני איזשהו דין
ציבורי. ואולי זהו הדין הציבורי שלנו. מומלץ כי אוהבי חיות
למיניהם יחזרו לאחור ולא יקראו סיפור זה.



גיורא הזמין אותי להצטרף אליו. שמחתי. לא היה לי הרבה במשותף
עם ידידיי לכיתה ו' ותהיתי אם היום יואל יבוא איתנו, אך הוא
נאלץ לנסוע לחוף הים לענטז על גלשני רוח. אז הלכנו אני וגיורא,
עוצרים בביתו לקחת שק בד אפור וממשיכים צפונה אל הרפת. כבר
בכיתה ד' גילו כולם שגיורא הוא גאון ברמה של הממציאים הדגולים
באמת, מהילדים שמגיל חמש מתעסקים במוצרים אלקטרוניים, מפרקים
ומרכיבים ומנתחים ומבינים בדיוק איך כל דבר פועל על מנת שיוכלו
לבנות דבר מה משלהם שיתעלה על המקור. מחוץ למרפסת האחורית
בביתו נשלח חוט דק וזעיר שהיה בעצם אזעקה מתוחכמת שפוצצה
בתרועה את חדרו מלא המכשירים בכל פעם שהתנגש חתול בחוט. היתה
זו רק אחת מבין עשרות המצאות קטנות וגאוניות שהתפרצו בכשרון
מידיו של הילד פעור הלסת. בלב הרפת עמד מכון החליבה, שני
מיכלים ענקיים של חלב טרי נצנצו בפתחו ועשרות חתולים וגורי
חתולים התרוצצו על הרצפה המוכתמת מתחתיהם. גיורא נתן לי את השק
ופנה לכיוון פנים המכון, "אני אבריח אותם אליך רק תדאג שאחד
יכנס אל השק" אמר כשגבו אליי. אי-שם פרה גדולה געתה. חתולים
נסו לכל עבר, מפוחדים, מוטרדים, קטנים וחתוליים. אחזתי בגבו של
גור קטן במיוחד והשלכתי אותו באדישות אל תוך השק וקראתי לגיורא
להצטרף אליי. "הוא קטן מדי" אמר גיורא כשהראיתי לו את שתפסתי,
"אין סיכוי שיחזיק מעמד מספיק זמן". שתקתי. שתיקה היתה התשובה
הטובה ביותר שיכלתי ועודני יכול לספק לכל דבר שהוא. כשהגענו
למוסך המקום כבר היה נטוש, שמש צהריים חיממה בעדינות את רחבת
הטרקטורים ונפשות אחדות שהסתובבו במרחק סביר מהמקום לא
התעניינו כלל בשני הזאטוטים והשק המתנועע שלהם. בצד הסככה עמד
שולחן ברזל חלוד ועליו ברגים גדולים מהרגיל, מתחת לשולחן היה
דלי כתום מכוסה בשמיכה. גיורא העיף את השמיכה וצחנת מוות קלה
עטפה את פינת המוסך בה פעלנו, "תראה הוא כבר מלא תולעים" אמר
כשחיוך משולהב מותח את לחייו הבשרניות והשליך את גופת החתול
המחוררת והמסריחה מתחת לקטפת כותנה שניצבה קרוב אלינו. אחר כך
חבט את שק הבד האפור שוב ושוב בשולחן הברזל. יללות חנוקות
נשמעו מפנים השק וכתם דם קטן החל לטפטף ממנו על רצפת החצץ. "תן
לי" אמרתי באדישות חסרת כל רגש והפלתי את החיה מהשק. נראה היה
שרגל אחת של הגור היתה שבורה וכל פרוותו השחורה הבריקה מדם.
גיורא מילא את הדלי מים בזמן שהחדרתי ברגים גדולים מהרגיל
לעיני החיה הגוססת. זרקנו את החתול לתוך הדלי וגיורא שרק
בהתפעלות. "איך זה שהוא עוד לא מת" נדהם. בעזרת מוט ברזל קצר
הטבענו את ראשו שוב ושוב במים אך רצון החיים של החתול היה עז
מתמיד. גיורא החל לאבד סבלנותו, הוא אחז בזנב הגור והחל לסובב
אותו באויר ואז השליך אותו על טרקטור פורד בינוני בסככה ממול,
אחר רץ להביא חזרה את הגופה. החתול עדיין נשם, בקושי. זרקנו
אותו חזרה לדלי וכיסינו אותו בשמיכה והנחנו את המצבה המאולתרת
חזרה מתחת לשולחן החלוד והתחלנו לפסוע באיטיות חזרה הביתה.
ביתו של גיורא היה קרוב יותר ועד שנפרדו דרכנו שם הוא סיפר לי
על הציד המוצלח שהיה לו וליואל שבוע שעבר כשעטפו חתול בוגר
בנייר דבק ושיחקו איתו יויו. שתקתי. המשכתי לבדי אל בית הוריי,
חולמני כהרגלי ממציא בתוך ראשי משחק מחשב משוכלל בו על הדמות
הראשית למצוא דרכים מתוחכמות ומעניינות לענות חתולים. עיניי
התקועות תמידית באדמה הבחינו בכתמי דם קלים על רגלי. חשבתי
לעצמי שאצטרך לעשות מקלחת כשאגיע הביתה, שאף אחד לא יחשוב
שנפצעתי והינני מדמם.