מוקדש לקמיל הדייל שלי.
ולניצן המתוקה. תודה על כל העזרה והתמיכה.
אני אוהבת אותך!



מאז שהייתי בת 4 ההורים שלי התחילו לקחת אותי לחו"ל.
לפחות פעמיים בשנה הייתי טסה.
אף פעם לא קרה לי משהו מיוחד בטיסות חוץ מהטיסה לברלין בגיל
16. כל שנה היינו טסים לשם כי היה לי שם קרוב משפחה.
טסתי עם ההורים שלי כמובן.
היה דייל אחד ממש חמוד בטיסה. הוא היה בן 30 בערך אבל נראה ממש
טוב!
שבוע אחרי זה כשחזרנו לארץ הדייל היה בטיסה, קראו לו קמיל.
במשך כל הטיסה הוא עבר ליד המושב שלי הרבה וכל הזמן הציע לי
משהו. ולא בגלל שזה העבודה שלו אלא בגלל שהוא רצה לראות אותי.
הוא דיבר איתי קצת ואז אמא שלי באה. אני לא ישבתי איתם, ישבתי
כמה שורות מאחוריהם.
וכשהיא הגיעה קמיל הלך. ואני הצטערתי.
אחרי הנחיתה הייתי בטוחה שאני לא אראה אותו יותר...


אחרי חודשיים בערך קרה משהו לקרוב משפחה שלי.
ההורים שלי טסו אליו והשאירו אותי בארץ. אחרי שבועיים הם
הזמינו לי כרטיס טיסה ואמרו לי גם לבוא כי הוא במצב לא טוב.
הם הסבירו לי שאני אשאר שם בערך חודש. הייתי כל כך עצובה כשהם
סיפרו לי את זה.
היה לי רק עוד יום להיות עם כל החברות שלי והחברים שלי וזהו
הייתי צריכה לטוס.
לא ידעתי איך אני אהיה חודש בלעדיהם... כל כך אהבתי אותם ולא
אהבתי להיות רחוקה מהם.
אבל יותר מזה לא רציתי להיות רחוקה מלירון.
לירון הוא הידיד הכי טוב שלי. אבל חוץ מזה שהוא הידיד הכי טוב
שלי אני גם אוהבת אותו כבר הרבה זמן.
באותו לילה לירון וכמה חברות שלי היו אצלי ועזרו לי לארוז.
ואחרי זה שמנו את התיק במונית והתחלתי להיפרד מכולם.
נפרדתי קודם כל מחברות שלי ואז מלירון.
"תתקשר לפעמים טוב?" שאלתי.
"אני אשתדל." הוא אמר.
"יווו אני ממש אתגעגע!" אמרתי.
"אל תדאגי זה יעבור לך מהר ובסוף את תגידי עוד פעם לראות את
הפרצוף המכוער שלך!"
"חחחחחח... בחיים אני לא אגיד שאתה מכוער."
התחבקנו לכמה שניות ונכנסתי למונית.
כל הדרך לשדה תעופה בכיתי. אפשר לחשוב שאני עוברת לברלין...
אבל קשה לי לעבור את סוף השבוע כי בימי שבת אני לא רואה את
לירון. עכשיו חודש לא לראות אותו????
טוב הגעתי לשדה תעופה, מסרתי מזוודות וחיכיתי בשביל לעלות
למטוס. כשעליתי למטוס מי בירך את פניי? קמיל.
"הופה תראו את מי רואים פה שוב פעם..." הוא אמר.
"היי." אמרתי.
"את טסה לבד?" הוא שאל.
"כן."
"טוב בואי נראה את הכרטיס עלייה למטוס.
בואי אני אקח אותך."
הוא הוביל אותי לשורות הצדדיות של שני אנשים.
"בבקשה. טיסה נעימה." הוא אמר לי.
"תודה." אמרתי וחייכתי.
הדלתות נסגרו ואף אחד לא התיישב לידי.
יופי לא מספיק חודש עכשיו אני לא אראה את כולם אני גם צריכה
להשתעמם במשך 4 שעות!
אל תשאלו אותי מה היה הקשר בין שניהם פשוט הייתי עצבנית.
המטוס התחיל להמריא ואני ראיתי איך אנחנו מתרחקים.
התחלתי לבכות כמו מפגרת עוד פעם.
"מה קרה?" קמיל שאל.
"סתם זה כלום..." אמרתי.
"בגלל כלום לא בוכים. אני חייב ללכת להגיש את האוכל והשתייה
אבל אחרי זה אני אעבור כאן ונדבר."
"טוב." אמרתי והוא הלך.
הוא הגיש לי את מגש האוכל וביקש שאני אחייך.
חייכתי חיוך מאולץ והוא לא היה מרוצה.
וכשהוא סיים לחלק ולאסוף את הכול הוא בא ועמד ליד הכיסא הריק.

"לא חבל על הדמעות?" הוא שאל.
"לא!" אמרתי.
הוא התיישב לידי.
"מה קרה?" הוא שאל בדאגה.
"בדרך כלל אני לא מספרת לאף אחד את הבעיות שלי אבל אני אחרוג
ממנהגי." אמרתי.
הוא חייך ואמר אוקי.
"קרוב המשפחה שלי בברלין נמצא במצב לא טוב. ההורים שלי טסו לשם
לפני שבועיים ורק אתמול הם אמרו לי שאני גם צריכה לבוא ושאני
אצטרך להישאר שם אולי חודש.
אפילו לא הספקתי להיפרד מכולם!!!
ולא הספקתי להיפרד מלירון...." אמרתי ובכיתי עוד יותר.
"לירון זה החבר?" הוא שאל.
"לא,  לירון זה הידיד הכי טוב שלי."
"ולפי זה שאת בוכה אני מבין שהוא קצת יותר מידיד טוב..."
"כן קצת יותר... אני אוהבת אותו כבר כמה זמן."
"אההה..."
"כן אני יודעת מה אתה חושב. לא יודעת איך זה קרה לי זה פשוט
קרה. ואני מצטערת שזה קרה כי אני ממש לא רוצה!
עכשיו שאני אוהבת אותו אז כמעט כל דבר שהוא עושה פוגע בי."
"אם כל דבר שהוא עושה פוגע בך זה לא נקרא לאהוב מישהו.
את צריכה לאהוב מישהו שיגרום לך להרגיש טוב עם עצמך.
ואם זה הידיד הכי טוב שלך זה בכלל קשה. אני יודע...
הידידה הכי טובה שלי התאהבה בי. וכל פעם שהייתי יוצא עם מישהי
או משהו כזה היא הייתה מתחילה לבכות. בסופו של דבר ניתקתי איתה
את הקשר בגלל שכל פעם היא גרמה לי להרגיש אשם. ואחרי שניתקתי
איתה את הקשר היא הבינה שהיא לא אהבה אותי בכלל."
"קל לומר קשה לבצע..." אמרתי ושוב פעם בכיתי.
"הוא שווה את הדמעות שלך עד כדי כך???"
"כן..."
"הנה קחי." הוא אמר והגיש לי נייר.
"תודה."
"לכי לשירותים נגבי את הדמעות אולי תמצאי לך חתיך בטיסה....
אני אעבור בין הכיסאות אני יודיע לך אם יש." הוא אמר וקרץ.
צחקתי קצת והלכתי לשירותים.
חשבתי לעצמי שהוא לא צריך לעבור בין הכיסאות כי הוא בעצמו
חתיך! חזרתי לכיסא שלי ושמתי את האוזניות בשביל לשמוע מוזיקה.
קמיל הוריד לי אותם ואמר לי:
"תראי יש אחד שנראה שם טוב אבל נראה לי שהוא קצת גדול..."
"כמה זה גדול?" שאלתי.
"אני נותן לו 22...."
"אהה... טוב לא יודעת."
"את תראי אותו כשהוא ירד מהטיסה.
סריג לבן מעיל עור קצר ומכנס בז.
תהני משאר הטיסה ואם משעמם לך תקראי לי." הוא אמר והלך.
המשכתי לשמוע מוזיקה ונרדמתי לאיזה חצי שעה.
כשקמתי נשארה רק  שעה לטיסה.
קראתי לקמיל.
"משעמם לך?" הוא שאל.
"גם אבל אני רוצה קפה..."
"אין בעיה שנייה." הוא אמר והלך להביא לי.
"בבקשה..." הוא אמר ושם לי על השולחן.
"תודה."
"טוב אני מצטער אבל אני אמור להכין את הדברים שיורדים מהמטוס
אח"כ."
"לא נורא אתה צריך לעבוד אני לא אפריע לך."
הוא חייך אליי והלך.
בנחיתה הוא אמר לי ביי ותקע לי את החיוך הכי מדהים שראיתי.
ירדתי מהמטוס והחתיך שקמיל דיבר עליו עמד לידי.
הוא באמת היה חתיך אבל... היה לי את לירון בראש.
בתור של הדרכונים הוא (שדרך אגב קוראים לו יותם) עמד מאחוריי
ודיבר איתי. הוא היה חמוד אבל לירון יותר.
יצאתי מהשדה תעופה והוא לא הספיק לדבר איתי לפני שהלכתי.
כשהגעתי לקרוב משפחה שלי הסבירו לי שאולי אפילו חודש אני לא
אשאר פה כי המצב שלו ממש גרוע.


כל יום ישבתי איתו ודיברתי איתו קצת עד שהוא נרדם.
וכשהוא נרדם הייתי יוצאת להסתובב בחוץ.
כל כך השתעממתי שם!!!! רציתי לחזור כבר לארץ!!!!!
וכל יום מישהי אחרת מהחברות שלי התקשרה אלי.
ולירון התקשר אליי רק פעמיים במשך העשרה ימים הראשונים ואני
קצת התעצבנתי.
אחרי שבועיים, אלי (הקרוב משפחה) כבר הרגיש ממש טוב.
ואמרו לי שאני יכולה לחזור לארץ וההורים שלי יחזרו קצת אחריי.
כל כך שמחתי באותו רגע שהתחלתי לבכות מרוב שמחה.
למחרת כבר הייתי בשדה תעופה חיכיתי לעלייה למטוס.
נסעתי באוטובוס למטוס וכשעליתי למטוס...
קמיל היה שם. הוא דפק כזה חיוך ענק!
"היי יולי הקרוב משפחה הבריא?" הוא שאל.
"כן." אמרתי וחייכתי.
"עוד פעם את טסה לבד?"
"כן ההורים שלי חוזרים עוד איזה שבוע...."
הוא לקח לי את הכרטיס וליווה אותי למושב שלי ששוב פעם היה של
השני אנשים.
כמה דקות אחרי שהתיישבתי יותם בא וישב לידי.
הוא צחק קצת ואמר איזה עולם קטן.
קמיל צדק הוא באמת נראה טוב.... חשבתי לעצמי.
הוא דיבר איתי קצת בזמן ההמראה ואז קמיל בא והפריע בשביל לחלק
את הארוחות.
וכשהוא עבר עם השתייה הוא צירף לי פתק:
"אולי ייצא משהו מזה..." היה רשום.
חייכתי אליו והוא קרץ.
כשיותם נרדם הלכתי לקמיל ואמרתי לו שלא ייצא מזה כלום.
"למה?" הוא שאל.
"רואים עליו שהוא דפוק וזרוק. תעזוב אין לי כוח לזה...
אמרתי לו שיש לי חבר."
"אבל יש לך חבר."
"לא אין לי...." אמרתי.
"אהה הבנתי....
טוב לא נורא את עוד תמצאי מישהו." הוא אמר וחייך.
חזרתי למושב שלי ויותם כבר הספיק להתעורר.
והוא זיין לי את השכל במשך כמה שעות עד שנחתנו.
כשסיימנו לנחות אני ירדתי אחרונה מהמטוס.
"ביי...." קמיל אמר.
"ביי."
התחלתי לרדת במדרגות ואז הוא קרא לי.
"שכחת את זה." הוא אמר ונתן לי פתק.
"מה זה?" שאלתי.
פתחתי את הפתק וראיתי את המספר טלפון שלו.
"אני לא מתכוון לפספס הפעם..." הוא אמר.
"לא לא לא.... אני לא מתכוונת להתקשר." אמרתי וקמיל הוריד את
החיוך. פתחתי את התיק והוצאתי עט.
"אתה זה שתתקשר אליי." אמרתי ורשמתי את המספר שלי על היד שלו.
הוא חייך ועלה בחזרה למטוס.

כשהגעתי הביתה חברות שלי כבר חיכו לי אבל את לירון לא ראיתי.
"ואיפה לירון?" שאלתי אחרי שחיבקתי את כולן.
"לירון...." אמרה לי טל.
"לירון  עבר תאונה... כן נקרא לזה תאונה..." היא אמרה לי אחרי
כמה שניות.
"מה??? מה קרה לו??? הוא בסדר???? טל מה קרה לו?!?!??!"
צעקתי.
"הוא הסתבך עם איזה מישהו ודקרו אותו. הוא בשניידר הוא בסדר לא
מת או משהו כזה...."
רצתי למעלה עם התיקים וירדתי תוך כמה דקות.
"איזה מחלקה?? אני הולכת אליו עכשיו!" אמרתי והתחלתי ללכת
במהירות.
כשהגעתי לשניידר חברות שלי השאירו אותי לבד בשביל שאני אהיה
איתו לבד. עליתי לקומה והלב שלי דפק חזק.
כל כך פחדתי ממה שאני הולכת לראות....
נכנסתי לחדר שלו והוא שכב על המיטה לבד רואה טלוויזיה.
"לירון?" שאלתי.
"יולי! ויי מה את עושה פה?! את אמורה לחזור בעוד כמה שבועות
לא?" הוא שאל.
"כן אבל הקרוב משפחה שלי בסדר חזרתי מוקדם יותר. מה קרה
לך????" שאלתי.
"רובי עיצבן אותי והחטפתי לו מכות. הוא הביא כמה חברים שלו
ואחד מהם דקר אותי קצת מעל הבטן."
התחלתי לבכות כמו אני לא יודעת מה כששמעתי את זה.
מה היה קורה אם היו דוקרים אותו בלב??? הייתי מתאבדת אם הוא
היה מת!
"די אל תבכי אני בסדר..."
"אתה בסדר?! בסדר?! אתה שוכב בבית חולים אתה בקושי זז ממה
ששמעתי ואתה אומר לי שאתה בסדר!!! תכננת בכלל לספר לי???"
"כן תכננתי לספר לך כשתחזרי לא רציתי שתדאגי כשאת שם."
הלכתי למיטה שלו וחיבקתי אותו בעדינות בשביל לא להכאיב לו.
ישבתי איתו בערך שעתיים וחזרתי הביתה.
בשלוש בבוקר עדיין הייתי ערה, חשבתי על לירון...
הפלאפון שלי צלצל.
"הלו?" שאלתי.
"יולי?"
"מדברת."
"היי זה קמיל."
"מה קורה?"
"הכול טוב מה איתך?"
"לא משהו...."
"למה מה קרה?"
"לירון בבית חולים."
"מה קרה לו?"
"דקרו אותו."
"אוי... ואיך הוא עכשיו?"
"הוא מתעקש שהוא בסדר אבל אני לא מאמינה לו." אמרתי.
"שיהיה בריא...
לא הערתי אותך נכון?"
"לא."
"מה את עושה?"
"סתם יושבת וחושבת מה אתה?"
"בדרך לשדה תעופה. אני טס ללונדון היום וחוזר בצהריים."
"בטח השעות שינה שלך ממש לא בסדר נכון?"
הוא צחק קצת.
"לא אני כבר התרגלתי..."
שתקנו כמה שניות.
"מה את עושה מחר בלילה?" הוא שאל.
"לא נראה לי שאני עושה משהו למה?"
"כי מחר יש לי יום חופש וחשבתי...
שאולי תרצי לצאת איתי."
לקח לי כמה שניות לחשוב.
כל מה שרציתי לעשות הוא לשבת ליד המיטה של לירון לא רציתי לצאת
לשום מקום.
"יולי?" הוא שאל.
"מצטערת לא היתה לי קליטה. מה שאלת?" שאלתי.
"שאלתי אם את רוצה לצאת איתי מחר."
"אהה... כן בטח." אמרתי.
ידעתי שחברות שלי יכעסו אם ויתרתי על עוד אחד בשביל לירון.
"יופי... טוב אז בעשר וחצי תהיי מוכנה ואני אאסוף אותך?" הוא
שאל.
"סבבה. אבל אתה לא יודע איפה אני גרה..."
"שכחתי מזה... אוי שיט הדיילת בממתינה אני חייב לנתק תשלחי לי
בהודעה טוב?"
"טוב. ביי תהנה מהטיסה."
"תודה ביי מתוקה."


למחרת הוא הגיע אליי הביתה.
"היי..." אמרתי וחייכתי.
"ואוו!!! איזה יפה את!" הוא אמר.
"תודה." אמרתי והרגשתי נבוכה במקצת.
לקחתי את הסוודר שלי ויצאתי מהבית.
"אז לאן הולכים?" שאלתי כשנכנסו למכונית.
"שאלה טובה....
אבל לפני זה לי יש שאלה.
בת כמה את??"
שתקתי. שכחתי שהוא לא יודע בת כמה אני.
עכשיו שהוא יישמע בת כמה אני הוא יעלה אותי בחזרה הביתה ולא
רציתי לעלות! כי... טוב הוא נראה ממש טוב!!!!
"למה אתה שואל?"
"אני כבר מבין שאת מתחת ל18.
אני שואל בשביל לדעת לאן אני יכול לקחת אותך..."
"16..." אמרתי והשפלתי את המבט שלי.
"את עובדת עליי נכון?!"
"לא למה אתה חושב ככה?"
"הייתי בטוח שאת אחרי צבא!"
"חחחחח הרבה חושבים ככה...
בן כמה אתה?"
"אני 31."
ושוב פעם השתיקה האת.
"טוב אני מניחה שצריכה לבוא השאלה...
מפריע לך שאני בת 16?" שאלתי. כל כך קיוויתי שהוא יגיד לי שלא!
אבל ידעתי שהוא הולך להגיד לי שכן.
"לא. תראי לא בטוח שייצא מזה משהו רציני...
קודם אני צריך להכיר אותך. חוץ מזה השאלה אמורה להיות הפוכה.
לא מפריע לך שאני בן 31?"
"כמו שאתה אמרת... אנחנו עוד לא יודעים מה הולך לצאת מכל
זה..."
"צודקת. טוב לאן את רוצה ללכת?"
"לאן אפשר ללכת שלא יסבך אותך בצרות???"
"רק לדירה שלי... אבל זה יעלה מחשבות לא נכונים..."
"לא אל תדאג. נעצור בדרך נשכור סרט ונסע לדירה שלך ואני מבטיחה
לא לחשוב דברים לא נכונים בתנאי שאתה לא תחשוב כאלה דברים!"
"מתאים..."
אחרי כמה דקות עצרנו ואני השכרתי את הפנטזיה של האל.
ומשם נסענו לדירה שלו.
היתה לו דירה גדולה, דירת סטודיו.
הדירה שלו הייתה פשוט מהממת!!!
"בואי אני אעשה לך סיור." הוא אמר ולקח את המעיל שלי.
"...וזה הסלון." הוא אמר.
"יש לך בית מהמם!" אמרתי.
"תודה.... טוב את תריצי את הסרט אני אכין פופקורן."
הוא חזר אחרי כמה דקות עם הפופקורן ודיאט קולה.
"איך ידעת שאני שותה דיאט קולה?"
"אני זוכר מהמטוס..." הוא אמר.
הוא כיבה את האורות והתיישב לידי על הספה.
"איזה סוג של סרט לקחת?"
"קומדיה." עניתי.
"אהה יופי...."
אחרי בערך 20 דקות הוא שם עליי את היד שלו.
בסוף הסרט כשהאל התחתן איתה אני כמו אהבלה התחלתי לבכות.
"מה קרה?? זה אמור להיות סרט מצחיק!" קמיל אמר.
"אני יודעת אבל... אני גם רוצה שיאהבו אותי ככה!
אני רוצה שלירון יאהב אותי ככה..."
קמיל ישר הוריד את היד שלו ממני.
"את עדיין חושבת עליו?"
"אני ממש מצטערת! אבל... הוא האהבה הראשונה שלי.
זה לא שביציאה הראשונה שלי עם מישהו אחר אני אשכח ממנו ועוד
במיוחד לא עכשיו כשהוא בבית חולים."
"את רוצה להפסיק לאהוב אותו?" הוא שאל.
"כן." אמרתי.
"אני אעזור לך לשכוח אותו. אבל את תצטרכי לעשות כמה דברים
בשביל לשכוח אותו."
"איזה דברים??" שאלתי.
"את לא תוכלי לדבר עליו הרבה כשאת איתי.
כשהוא יוצא מבית החולים ומתחיל להבריא את מתחילה להתרחק ממנו.
את תנסי להפסיק לחשוב עליו במשך כל שניה של היום.
ואני יעזור לך להפסיק לחשוב עליו. מתאים?"
"מתאים..." אמרתי. הוא ניגב לי את הדמעות והסתכל עליי.
כל כך רציתי שהוא ינשק אותי באותו רגע.
הוא קם מהספה ורק הסתכל עליי.
"אני יודע מה את חושבת עכשיו...." הוא אמר.
"ומה אני חושבת?" שאלתי תוך כדי שאני קמה באיטיות.
"את חושבת שנשיקה הייתה מתאימה באותו רגע נכון?"
"נכון..."
"אבל אם אני אנשק אותך..."
"מה ייקרה אם תנשק אותי?" שאלתי והתקרבתי אליו.
הוא היה גבוה ממני בערך בעשרה ס"מ והייתי צריכה להרים את הראש
שלי בשביל להסתכל עליו.
"זה ייתן לך רעיונות לא טובים בראש."
"כמו מה?" שאלתי והמשכתי להתקרב אליו.
כבר לא היה מרחק בייננו, היינו ממש צמודים.
"את תחשבי שאני כמו יותם ההוא הדפוק וזרוק."
"אני לא אחשוב ככה...
רוצה לדעת מה אני כן אחשוב?"
"כן."
"אם אתה לא תנשק אותי אני אחשוב שאתה פחדת לנשק אותי.
ואם תנשק אותי.... תצטרך לנשק בשביל לגלות...." אמרתי וחייכתי
אליו.
הוא שם את היד שלו על הפנים שלי והזיז לי את התלתל שהיה לי על
העיניים. הוא ליטף לי את הפנים, העביר את היד שלו לצוואר שלי,
התכופף קצת עם הראש, אני התרוממתי על האצבעות שלי, הוא הסתכל
לי על הפה והתקרב לאט, ואז הוא נישק אותי.
נשיקה איטית פשוט נשיקה מושלמת.
הוא התרחק קצת עם הפנים שלו ושם את הידיים שלו על המותניים
שלי.
"ומה את חושבת עכשיו?" הוא שאל.
"אני חושבת... שהייתי רוצה שתנשק אותי עוד פעם ואז אולי תהייה
לי תשובה...."
ושוב פעם הוא נישק אותי. נשיקה ארוכה יותר טובה יותר.
"ועכשיו מה את חושבת?"
לא עניתי פשוט המשכתי לנשק אותו.
התיישבנו על הספה והמשכנו להתנשק כמה זמן.
לא רציתי להפסיק, זה היה טוב מדי...
ואז הפלאפון שלי צלצל.
"שיט..." אמרתי.
הרמתי את הפלאפון ועל המסך היה רשום "לירון .פ."
"הלו?"
"יולי אני מפריע לך?" הוא שאל.
"לא לא... קרה משהו?"
"לא... כאילו לא ממש... לא יודע."
"לירון מה קרה? אתה לא מרגיש טוב? מה קרה???"
"אל תילחצי פשוט... אני צריך אותך."
הלב שלי פעם כל כך חזק. בחיים הוא לא אמר לי את זה.
"איפה את? את יכולה לבוא לכאן?"
הסתכלתי על קמיל שעשה פרצוף כזה קצת מוזר...
"חכה שנייה." אמרתי ללירון.
שמתי את היד על הפיה והסתובבתי אל קמיל.
"הוא צריך אותי...." אמרתי לו.
"הוא הידיד הכי טוב שלך ואם הוא צריך אותך אז את צריכה ללכת
אליו. תגידי לו שאת בדרך." הוא אמר וקם מהספה.
"טוב אני עכשיו יוצאת אלייך אבל ייקח לי זמן להגיע."
"טוב תודה... ביי." הוא אמר.
קמיל הביא לי את הסוודר והלכנו לכיוון הדלת.
סובבתי אותו אליי ושאלתי אותו אם הוא כועס.
"אני לא כועס. אמרתי לך שרק אחרי שהוא יחלים את תתחילי להתנתק
אבל בינתיים לא. ואם הוא צריך אותך... את צריכה להיות שם
בשבילו." הוא אמר.
"אתה כזה מתוק..." אמרתי לו ונישקתי אותו.
"אני יודע." הוא אמר וצחק.
נכנסנו למכונית שלו ודיברנו קצת בדרך.
הוא הוריד אותי בשניידר ונישק אותי לפני שיצאתי מהמכונית.
"ביי." אמרתי.
"ביי מתוקה, תהיי בקשר."
"טוב..."
נכנסתי אליו לחדר, הוא היה רדום.
באתי להסתובב ללכת אבל העקבים עשו רעש.
"לאן את הולכת?" הוא שאל.
"ראיתי שאתה ישן...."
"סתם נמנמתי."
"אהה...." אמרתי והתיישבתי לידו.
"איך היה עם חברות שלך? לאן יצאתן?" הוא שאל.
"לא יצאתי איתן היום...."
"אז מי עם מי יצאת?"
"עם קמיל."
"יולי מי זה קמיל ולמה לא סיפרת לי עליו??"
"כי שכחתי ממנו עם כל מה שקרה אבל אני אספר לך עכשיו." אמרתי
והתחלתי לספר לו איך הכרתי אותו עוד מלפני כמה חודשים. וסיפרתי
לו שיצאנו היום.
"כמה שאלות לגבי זה...
בן כמה הוא?
לאן יצאתם?
ו... היה איתו משהו?"
"הוא בן 31, היינו בדירה שלו, התנשקנו."
"31?!?!??!" הוא צעק.
"תסתום אתה תעיר את כולם!" אמרתי.
"כן שלושים ואחד..."
"חמודה לא קצת גדול בשבילך???"
"גדול אבל... לירון הוא פשוט חתיך!!! ויש לו תחת מושלם!"
"יותר משלי?"
"מה אתה מתגאה בתחת שלך?? עם תחת כמו שלך לא צריך להתלהב..."
אמרתי וצחקתי.
"הוא מנשק טוב?" הוא שאל.
"ממש טוב!"
"ובאיזה שלב אני הפרעתי?"
"כשהתנשקנו."
"אז למה באת לפה? היית יכולה לומר לי שאת עסוקה ושתבואי מחר!"
"אמרת שאתה צריך אותי..."
"ובגלל זה באת???"
"כן... לא בכל יום אתה אומר לי שאתה צריך אותי."
"אני לא מאמין! תודה..."
"אין בעד מה. קרה משהו שהיית צריך אותי?"
"אין לי עם מי לדבר וסתם רציתי לדבר איתך שתיהיה לי חברה.
חשבתי שבטח תרצי לברוח מהחברות שלך לכמה זמן..."
צחקתי קצת והמשכתי לדבר איתו.
הוא שאל הרבה שאלות על קמיל.
"אם יהיה בינינו משהו רציני אני מבטיחה שאני אכיר לך אותו.
ואם לא אני פשוט אמצא דרך לצלם אותו ואראה לך אותו."
"טוב..." הוא אמר.
ישבנו דיברנו בערך עד איזה ארבע בבוקר והוא כבר היה עייף אז
הזמנתי מונית ונסעתי הביתה.
כשהגעתי טל התקשרה שאלה איפה אני.
"בבית למה?"
"חיפשנו אותך היום כל היום למה לא ענית ואיפה היית?"
"אתן התקשרתן מחסוי??"
"כן." היא ענתה.
"שכחת שאני לא עונה לחסוי....?"
"אההה אופס.... טוב איפה היית?"
"יצאתי עם מישהו."
"אלוהים!!!! רבע שעה ואנחנו אצלך." היא אמרה וניתקה.
וכמובן שאחרי רבע שעה הן היו אצלי, ישבו על הספות שקטות,
משלובות ידיים ומחכות שאני אספר להן.
"אני אספר לכן בתנאי שאתן לא תגיבו, לא תדברו ולא תרעישו עד
שאני אסיים." אמרתי והן הסכימו.
סיפרתי להן את הכול והן היו המומות.
חלק אמרו שלא הייתי צריכה ללכת ללירון, חלק שלא הייתי צריכה
בכלל לצאת עם קמיל ואחת אמרה שעשיתי דבר טוב שהלכתי ללירון
ושיצאתי עם קמיל.
"טוב אין לי כוח להרצאות, כבר שש אני עייפה ויש לי עוד יום
ארוך!!! אז או שאתן הולכות הביתה או שאתן נשארות לישון
תחליטו." מרוב עצבים עליי כולן הלכו חוץ מאחת, ניצן.

אחרי שבועיים ההורים שלי חזרו לארץ, לירון יצא מבית החולים
וכבר הרגיש טוב מאוד, ועדיין יצאתי עם קמיל.
זה היה קצת קשה עם כל הטיסות. בקושי ראיתי אותו אבל הסתדרנו.
אחרי שבועיים כבר הייתי ממש דלוקה עליו. אבל עדיין אהבתי את
לירון.
יום שבת אחד באתי אליו בערב.
משעה שש הייתי אצלו.
הינו בחדר שינה שלו הוא שכב מעליי וסתם התנשקנו והתמזמזנו.
וכמובן שהפלאפון הפריע לי.
"יולי את לא תאמיני מה קרה!!!!" צעקה לי ניצן ברקע.
"מה קרה????" צעקתי.
"לירון ומיטל נפרדו!"
"עלאק!!!! ניצן את עובדת עליי???"
"נשבעת לך שלא!
אל תגידי לו שאמרתי לך הוא כבר יתקשר אלייך."
"טוב ביי תודה מתוקה."
"מה קרה?" שאל קמיל.
"אהה... סתם היא סיפרה לי משהו."
"מה שזה לא יהיה זה גרם לך ממש לקפוץ!
היית צריכה לראות את הפרצוף שלך...."
צחקתי קצת ובאתי לנשק אותו אבל הוא הרחיק אותי.
"ובכל זאת מה קרה?" הוא שאל.
"ניצן סיפרה לי שלירון ומיטל נפרדו." אמרתי ובאתי לנשק אותו
שוב.
"די אני לא מאמין! מה איכפת לך כל כך שהם נפרדו??
למה עכשיו יהיה לך משהו איתו?!
להזכיר לך שאת איתי??"
"מה אתה מתרגז? אני פשוט מופתעת!"
"יולי אל תשקרי לי! טוב אין לי כוח לזה בואי אני אקח אותך
הביתה." הוא אמר וקם מהמיטה.
קמתי אחריו ולקחתי את הפלאפון שלי.
"אני לא צריכה את ההסעה שלך אני אשיג לעצמי דרך להגיע הביתה!"
אמרתי וטרקתי את הדלת שלו.
התחלתי ללכת ברחוב בעצבים. לא ידעתי בכלל לאיזה כיוון אני
הולכת ואיך אני אגיע הביתה.
הפלאפון שלי צלצל, חסוי. לא רציתי לענות אבל משהו גרם לי
לענות.
"תסתובבי אחורה ותיכנסי למכונית." אמר לי קמיל.
"לא רוצה." אמרתי והמשכתי ללכת קדימה.
"אין עלייך אפילו כסף איך תגיעי הביתה?
יולי די כבר עם ההצגות תיכנסי למכונית!"
"בשביל מה? בשביל שתצרח עליי לגבי לירון?!
אתה ידעת מהתחלה שיהיה לי קשה לשכוח אותו! אמרתי לך, הזהרתי
אותך! אז מה אתה מתעצבן עליי???"
"התעצבנתי בגלל שהיה לך ניצוץ בעיניים כי את כל כך שמחת כאילו
עכשיו את והוא תהיו ביחד עכשיו.
איפה אני בכל המשוואה המושלמת שלך??"
"אני לא שמחתי בגלל זה.
שמחתי כי עכשיו היא תפסיק לפגוע בו. אתה לא נתת לי לדבר עליו
ולא יכולתי לספר לך את כל הסיפורים.
איך שהיא בגדה בו, הוציאה לו שם של מפגר, גרמה לו לרדוף אחריה.
לא יכולתי לספר לך את כל זה...."
הוא עצר את המכונית בצד וסובב אותי אליו.
"אני מצטער..." הוא אמרה וחיבק אותי חזק.
התחלתי לבכות לו בידיים שלו.
הוא החזיר אותי לדירה שלו ונתן לי לבכות קצת.
ואחרי כמה זמן התקשרו אליו מהשדה תעופה, שיחת השכמה.
"לגמרי שכחתי מהטיסה לפריז!" הוא אמר.
הוא קם מהר מהמיטה ונכנס להתקלח.
הוא יצא רק עם מגבת.
"שכחתי שאת כאן..." הוא אמר לי.
"אתה שוכח ממני בכזו מהירות?" שאלתי.
"לא... אני פשוט לחוץ!" הוא אמר והתחיל להוציא את הבגדים שלו.
הוא נכנס לחדר האמבטיה שוב פעם ויצא עם בוקסר צמוד. זו הייתה
הפעם הראשונה שראיתי אותו בלי חולצה ומכנס.
היה לו גוף מהמם והתחת שלו... התחת שלו היה בולט בבוקסר האלו.
הוא בא להלביש את החולצה אבל הוא עדיין היה קצת רטוב.
"רגע..." אמרתי לו.
"אתה עדיין קצת רטוב..." אמרתי ובאתי עם מגבת וניגבתי אותו.
העברתי את הידיים שלי על הבטן שלו ואז לגב ירדתי לכיוון התחת
שלו. הוא הסתכל עליי היה מופתע מהאומץ שתפסתי באותו רגע.
הסתכלתי לו בעיניים הירוקות הבהירות שלו והוא הסתכל לי בעיניים
הירוקות שלי.
נישקתי אותו בעדינות, כמו שהוא נישק אותי בפעם הראשונה.
ומהתחת העברתי את היד שלי לקדימה ולמטה.
רק העברתי את היד שלי מעל הבוקסר...
"לא... הוא אמר והרחיק אותי.
את תצטערי על זה אח"כ." הוא אמר ולבש את הג'ינס והחולצה.
"אני יודע מה אני אומר.
אח"כ את תרגישי שאני ממהר את הכול. אני לא רוצה לפגוע בך.
אני לא רוצה לנצל אותך." הוא אמר ונישק אותי על הפה.
כשהוא סיים להתלבש הוא לקח את התיק שלו ויצאנו מהבית שלו.
במשך כל הנסיעה לא דיברנו. כשהגענו לבניין שלי אמרתי לו ביי
ויצאתי בלי לתת לו נשיקה. התחלתי לעלות במדרגות ואז קמיל קרא
לי.
"את כועסת עלי?" הוא שאל.
"כן." עניתי ובקושי הסתכלתי עליו.
"למה? אני עושה את זה לטובתך..."
"מה לטובתי?! מאיפה לך לדעת אם אני מוכנה או לא מוכנה?!"
"את צודקת אני לא יכול לדעת אבל בסך הכול אנחנו ביחד לא הרבה
זמן ואני לא רוצה שתחשבי שאני מאיץ בך או גורם לך לעשות משהו
שאת לא רוצה..."
"קמיל אני יזמתי את זה ואני יודעת אם אני מוכנה או לא מוכנה.
לא תכננתי בכלל ללכת עם זה כל כך רחוק... מה עשיתי סך הכול?
שמתי את היד שלי??"
שתקנו. אף אחד לא ידע מה לומר.
"אתה צריך ללכת." אמרתי.
"אני יודע אבל אני לא רוצה לטוס עם המחשבה שאת כועסת עליי."
"מתי אתה חוזר?"
"מחרתיים."
חיבקתי אותו חזק ואמרתי שאני לא כועסת עליו.
"אתה צריך לתת לי עכשיו נשיקה שתספיק לי ליומיים...." אמרתי
לו. הוא צחק קצת והסתכל עליי.
"את פשוט מדהימה..." הוא אמר לי.
"תודה..."
השפלתי את המבט שלי למטה, הוא הרים לי את הראש, הסתכל עליי כמה
שניות ונישק אותי.
בחיים לא הייתי עם מישהו שיודע לנשק כמוהו. פשוט מושלם!!!
הוא חיבק אותי שוב פעם ואמר לי שאני אתקשר אליו לפלא כשהוא
ינחת. עליתי הביתה שכבתי על המיטה ולא יכולתי להפסיק לחשוב
עליו. שכחתי מלירון עד שהוא התקשר ושאל מה אני עושה.
"קמיל איתך?" הוא שאל.
"לא היתה לו טיסה.... אני לבד בבית."
"אני קרוב לבית שלך אני יכול לעלות אלייך?"
"מה אתה שואל בכלל??"
ואז נשמעה דפיקה בדלת.
"חכה שנייה יש מישהו בדלת." אמרתי.
זה היה הוא.
"אמרתי שאני קרוב אלייך...." הוא אמר.
התיישבנו בסלון והוא התחיל לספר לי מה קרה עם מיטל.
"די לירון זה נגמר...
אתה יודע שכל מה שהיה ביניכם לא עשה לך טוב...
מה זה השטויות האלו שאתה אומר לי?!
בחיים אני לא יאהב מישהי כמו שאהבתי אותה...
אתה יודע שיום אחד  תגיע מישהי יותר מדהימה ממנה יותר טובה
ואתה תתאהב בה עד מעל הראש! אתה תראה שזה ייקרה..."
"טוב מספיק עליי. מה עם קמיל מה קורה איתו?"
"רבנו היום."
"למה?"
התחלתי לספר לו הכול. הוא חשב שאני באמת רצה מהר מדי.
לא סיפרתי לו על החלק שניצן התקשרה כי לא רציתי שהוא יידע.
הוא נשאר איתי עוד קצת ואז הלך.


אחרי בערך חודש כשלירון היה אצלי הוא שאל אותי על קמיל.
"אוי יש לי תמונה שלו!" אמרתי ורצתי לחדר להביא תמונה.
"זה בסלון כשמעט נפל עלינו הספרים. סיפור ארוך...
זה רק קמיל בחדר שלו.
שנינו על המיטה. ושנינו מתנשקים..." אמרתי וחייכתי חיוך ענק.
אני כבר הפסקתי לאהוב את לירון ממזמן.
היו לי רגשות חזקים כלפי קמיל.
לירון הסתכל על התמונות מלא פעמים, בחן מקרוב.
"מי צילם אתכם?" הוא שאל.
"אף אחד. כיוונו את המצלמה."
"הוא נראה טוב..." הוא אמר.
ואני הנהנתי לחיוב וחייכתי.

אחרי חמישה חודשים עם קמיל מור באה לדבר איתי עליו.
"יולי ברצינות מה את חושבת שייצא לך מכל זה?" היא שאלה אותי.
"את יודעת שאני אף פעם לא התנגדתי לכל הקשר הזה.
אבל אני פוחדת שתעשי טעות שתצטערי עלייה כל החיים...
הוא גדול ממך באיזה חמש עשרה שנה!
נראה לך שהוא יאהב אותך? וגם אם כן מה ייצא מכל זה?
הוא יתחתן איתך? יולי תהיי מציאותית...."
"את צודקת. אני לא רוצה להיפגע בסוף או להצטער על משהו כל
החיים שלי..."
חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה תודה.
"אנחנו נפגשים מחר אני אפרד ממנו אז. תודה." אמרתי לה.

למחרת הוא לקח אותי אליו.
כשנכנסנו כל הדירה הייתה מוארת בנרות.
"מה? למה זה?" שאלתי.
"הוא לקח אותי לסלון והושיב אותי בספה.
יש לך מחר יום הולדת ואני מחר בהולנד...." הוא אמר לי.
"יוווו איזה מתוק אתה!" אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"תעצמי רגע את העיניים." הוא אמר לי.
עצמתי את העיניים והוא התיישב לידי ואמר לי לפתוח אותן.
הוא הגיש לי מתנה עטופה יפה.
"איפה הברכה?" שאלתי.
"הברכה אח"כ..." הוא אמר.
פתחתי את המתנה בעדינות.
זו היתה קופסא קטנה וכשפתחתי אותה היתה בפנים חמסה מהממת.
"ראיתי שאין עלייך משהו שישמור עלייך, ולמרות שאני הייתי רוצה
לשמור עלייך כל הזמן אני לא יכול.... אז זה ממני.
משהו שישמור עלייך תמיד." הוא אמר ושם לי את החמסה.
זה כל כך ריגש אותי... באותו רגע נזכרתי במה שמור אמרה לי.
ולא היה איכפת לי אם אני אפגע לפחות אני אוכל להיזכר ברגעים
הטובים שהיו לי איתו.
"תודה..." אמרתי לו וחיבקתי אותו והתחלתי לבכות.
"חכי עכשיו הברכה." הוא אמר והוציא שתי כוסות שמפניה.
"את בת 17 וזה ליום הולדת מותר....
מותק שלי עד מאה ועשרים!
שיהיה לך רק טוב בחיים!" הוא אמר ושתה מהכוס.
"יולי... אני אוהב אותך." הוא אמר לי.
הסתכלתי עליו מופתעת כל כך. הכוס נפלה לי מהיד.
והתחלתי לבכות פשוט לבכות...
"למה את בוכה?" הוא שאל.
"אף פעם לא אמרו לי כזה דבר...." אמרתי לו.
"אני אוהבת אותך קמיל!" אמרתי לו.
הוא נישק אותי ואמר לי עוד פעם שהוא אוהב אותי.
באותו ערב הוא רק פינק אותי.
עשה לי מסא'ג, האכיל אותי בתותים וקצפת, הגיש לי דברים ואמר לי
שהוא אוהב אותי.
כשחזרנו אליי הביתה נישקתי אותו ועליתי למעלה.
כל הלילה נשארתי ערה ורק חשבתי עליו.
למחרת כולם אמרו לי מזל טוב. ואני סיפרתי לחברות שלי על מה
שקרה איתו. מור שמחה אבל חשבה שעשיתי טעות.
גם ללירון סיפרתי. הוא שמח כשסיפרתי לו על זה.
בצהריים קמיל התקשר אליי בשביל להגיד לי מזל טוב.
כשסיימתי לדבר איתו הגיע אליי זר פרחים מהמם.
על הכרטיס היה רשום:
"ליולי המדהימה!
מזל טוב מתוקה שלי!
אולי אני רחוק ממך עכשיו אבל בלב שלי את כל הזמן איתי...
אני אוהב אותך!!!
מקמיל."
התקשרתי לניצן וסיפרתי לה על זה. היא שמחה אבל היה לה משהו
מוזר בקול.
בערב כשהיא הייתה אצלי היא אמרה שהיא צריכה לדבר איתי.
"שלא תעיזי לספר ללירון שאני סיפרתי לך את זה!" היא אמרה.
"מבטיחה!" אמרתי.
"הוא דיבר איתי עלייך ועל קמיל.
הוא סיפר לי שמתי שהוא ראה את התמונות שלכם הוא הרגיש צביטה
בלב. יולי הוא מאוהב בך.
לירון מאוהב בך! הוא היום היה שבור כשסיפרת לו שקמיל אוהב אותך
ושאת אותו."
"מה?!?!??!" צעקתי.
"מה ששמעת."
"אבל... לירון... לירון שמח היום כשסיפרתי לו על קמיל!"
"כמו שאת שמחת שהוא סיפר לך שמיטל אוהבת אותו??" היא שאלה.
באותו רגע הבנתי הכול. הבנתי למה לירון עשה פרצופים מוזרים בכל
פעם שהייתי עם קמיל, למה הוא הסתכל על התמונה שלי ושל קמיל
מתנשקים הרבה פעמים.
"אני לא מאמינה..." אמרתי.
"מה את הולכת לעשות עכשיו?"
"מה זאת אומרת?"
"הוא אוהב אותך. האהבה הראשונה שלך... האהבה הכי מיוחדת.
עכשיו הוא אוהב אותך... מה את תעשי לגבי זה?" היא שאלה אותי.
"לא יודעת... נכון לירון היה האהבה הראשונה שלי.
אבל קמיל... את לא יודעת כמה אני אוהבת אותו! אני לא אזרוק
אותו עכשיו בגלל שלירון רוצה אותי."
ניצן הייתה מופתעת. היא חשבה שאני אעיף את קמיל ואלך ללירון.
אבל את לירון לא אהבתי כמו שאני אוהבת את קמיל...

כשקמיל חזר סיפרתי לו על זה. הוא שמח לגלות שאני באמת אוהבת
אותו ושלא העדפתי את לירון.
הכול נראה לי מושלם באותו רגע.
הרגשתי סוף סוף שמחה!!!
החלטתי להתקדם עם קמיל.
הלכנו לחדר שלו ואני זרקתי אותו על המיטה. הורדתי לו את
החולצה, התיישבתי על התחת שלו ועשיתי לו מסא'ג.
אחרי זה התחלתי לנשק לו את הגב.
הוא הסתובב אליי ואני המשכתי לשבת עליו רק שהוא שכב על הגב.
התנשקנו ואני הורדתי לו את המכנס והוא הוריד לי את החולצה.
מדבר אחד לשני אני הייתי רק עם תחתון והוא שכב מעליי. הוא
הוריד לי לאט את התחתון.
"אני אנסה לא להכאיב לך..." הוא אמר לי.
והוא באמת ניסה. קצת כאב לי אבל הוא היה עדין איתי.
באותו ערב הרגשתי כל כך קרובה אליו, כל כך אהבתי אותו באותו
רגע....
בסביבות שלוש הוא החזיר אותי הביתה.
לירון היה מתחת לבית שלי הוא חיכה לי.
"בואי אני אלווה אותך למעלית." קמיל אמר ושם עליי את היד
כשהלכנו. עלינו במדרגות ועל הספסל מתחת לבניין לירון ישב.
"לירון מה אתה עושה פה?" שאלתי מופתעת.
"חיפשתי אותך במשך שעתיים בפלאפון! שלחתי לך הודעה שאני אחכה
לך מתחת לבניין כי אני צריך לדבר איתך."
הוצאתי את הפלאפון וראיתי 35 שיחות שלא נענו וחמש הודעות
חדשות.
"הוא היה על שקט...." אמרתי לו.
"ניצן מחפשת אותך היא דואגת לך." הוא אמר לי.
"אני עכשיו אשלח לה הודעה שאני בסדר."
קמיל ולירון  הסתכלו אחד על השני.
"אופס... קמיל זה לירון, לירון זה קמיל."
"מתוקה אני צריך עוד לחזור הביתה להתארגן לטיסה.
תהיי איתי בקשר." הוא אמר ונישק אותי.
"אני אוהב אותך." הוא לחש לי באוזן.
"גם אני אותך... ביי."
"ביי." הוא אמר והלך.
התיישבתי על הספסל ליד לירון.
"קרה משהו?" שאלתי אותו.
"למה לא ענית לפלאפון?"
"אמרתי לך שהוא היה על שקט."
"את אף פעם לא שמה אותו על שקט. רק מתי שאת לא רוצה שיפריעו
לך."
"באמת לא רציתי שיפריעו לי...." אמרתי לו.
"קרה איתו משהו?" הוא שאל.
שכחתי שניצן סיפרה לי שהוא אוהב אותי.
סיפרתי לו ששכבתי עם קמיל.
"מה??? למה שכבת איתו???"
"מה זה למה?? אני אוהבת אותו! אני לא צריכה סיבה..."
"יולי יש לי משהו לספר לך."
"מה?"
"אני אוהב אותך." הוא אמר לי.
באותו רגע נזכרתי במה שניצן סיפרה לי.
"לירון  למה אתה הורס לי את הכול???" שאלתי.
"מה אני הורס?"
"אתה יודע שאני אוהבת את קמיל. ועכשיו אתה גם יודע ששכבתי
איתו. למה דווקא היום למה דווקא בתקופה הזאת החלטת לספר לי את
זה???"
"כי אני לא יכול לשמור את זה יותר!"
"אני נחנקתי עם הסוד הזה במשך ארבע שנים! נחנקתי!!!
עד שסיפרתי לך. וכשהיה לך את מיטל סתמתי את הפה וסבלתי בשקט
בשביל שתהייה איתה ושאני לא אפריע לכם.
אז למה אתה בא והורס לי את מה שיש לי עם קמיל???"
"מה את רוצה ממני??? את לא יודעת כמה אני אוהב אותך!!!
איך קינאתי כשראיתי את התמונה שהוא מנשק אותך!
איך אני סובל בכל פעם מחדש שאת מספרת לי עליו שאת אומרת לי שאת
אוהבת אותו. ועכשיו לשמוע שהוא הראשון שלך??
זה שובר לי את הלב!"
"ולי לא נשבר הלב??? הלב שלי נשבר לחתיכות כשאמרת לי שאתה אוהב
את מיטל! כשאמרת לי שאתה פשוט לא מסוגל להסתכל עליי בתור אחת
שאתה יכול לאהוב! כל פעם שדיברת איתי על מיטל הלב שלי
נשבר!!!!!!!!! ואני סבלתי לירון! סבלתי מלא בגללך!!!! אבל
סבלתי בשקט! וניסיתי מלא פעמים לשכוח אותך ולא הצלחתי. וביום
שטסתי לבד לברלין סיפרתי לקמיל עליך, על כמה אני אוהבת אותך.
וכשהתחלתי לצאת איתו הוא אמר לי שהוא יעזור לי לשכוח אותך. לא
חשבתי שהוא יצליח.... אבל הוא הצליח!
אני לא רציתי עוד לאהוב אותך כי פגעת בי כל הזמן!
ואני מצטערת אם אני זו שפוגעת בך עכשיו... אבל אני לא יכולה
להפסיק לאהוב אותו ואני לא מתכוונת לזרוק את קמיל ולהיות איתך.
אני פשוט אוהבת אותו יותר מדי...."
"את יודעת מה?! תישארי עם הקמיל המושלם שלך! במילא כלום לא
ייצא מזה! אני מאחל לך חיים מלאים באושר ואהבה איתו!
ואל תדברי איתי יותר בחיים!" הוא צעק והלך.


כשהייתי בת 17 וחצי קמיל החליט להתפטר מהעבודה שלו.
הוא לא אהב את זה שהוא כל הזמן צריך להיפרד ממני.
"זה כבר מעצבן אותי." הוא אמר לי.
כל כך שמחתי שהוא מוכן להקריב את כל זה בשבילי...
"את ולירון מדברים?" הוא שאל אותי.
"לא כבר כמעט חצי שנה שלא." עניתי לו.
"לא נורא... בסוף הוא יסתדר ואתם תשלימו."
"העיקר שאתה איתי..." אמרתי ונישקתי אותו.

אחרי חודש היו שתי הטיסות האחרונות שלו.
לארה"ב ובחזרה.
לפני שהוא עזב שכבנו. בשביל שיהיה לנו זיכרון מתוק.
"אני כל כך אוהבת אותך." אמרתי לו.
"גם אני אוהב אותך."
אחרי כמה זמן הוא קם והתחיל להתארגן לעבודה.
"טיסה אחרונה..." הוא אמר.
כל כך שמחתי כשהוא אמר את זה. מעכשיו הוא יהיה שלי...
עכשיו נוכל להיות ביחד הרבה יותר זמן.
הוא הסיע אותי אליי הביתה ונפרד ממני.
משהו אמר לי שאני לא צריכה לתת לו ללכת.
אבל איך יכולתי לעצור אותו??
חיבקתי אותו חזק ונישקתי אותו.
"תקשר אליי כשאתה נוחת שם."
"טוב מתוקה." הוא אמר וחיבק אותי.
שוב פעם אמר לי שהוא אוהב אותי.
הוא נישק אותי ובא ללכת אבל אני משכתי אותו בחזרה ונישקתי אותו
עוד פעם. ואז הוא הלך.
באותו לילה דיברתי עם ניצן.
"נו טיסה אחרונה לא?" היא שאלה.
"לא... עכשיו זה טיסה 682 לניו יורק ואח"כ 759 לישראל וזו
תהייה האחרונה."
"איך את יודעת את המספר טיסה?"
"הוא אמר לי. 759 יהיה המספר מזל שלנו..." אמרתי לה וחייכתי
לעצמי.

בצהריים קמיל התקשר אליי ואמר לי שהוא נחת.
"עוד שעתיים אני עולה על מטוס חזרה לארץ." הוא אמר לי.
"אני אוהבת אותך ואני כבר מתה לראות אותך!" אמרתי לו.
"גם אני אוהב אותך!" הוא אמר.


אחרי שעתיים הטיסה המריאה.
ואחרי שמונה שעות הודיעו בחדשות על מטוס שהתרסק בחופי צרפת. לא
חשבתי שזה קמיל ולא דאגתי.
עד שניצן התקשרה.
"יולי ראית את החדשות?" היא שאלה בלחץ.
"המטוס שהתרסק?" שאלתי.
"כן!"
"זה לא הוא..."
"יולי... זה טיסה 759...." היא אמרה בלחש.
"מה?!?!??! די ניצן לא נכון!!!! ניצן אל תעבדי
עליי!!!!!!!!!!"
פתחתי את הטלויזיה.
"טיסה 759 שיצאה מניו יורק לישראל התרסקה בחופי בורדו ליד
צרפת. כרגע לא ידוע לנו אם יש ניצולים או לא." אמרה הקריינית
בטלוויזיה.
"ללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!" צעקתי לניצן בטלפון
והתחלתי לבכות.
היא ניתקה לי ורצה אליי בשביל להיות איתי.
"ניצן אני מתאבדת אם הוא מת!!! מה אני אעשה בלעדיו????!??!?!
ידעתי שאני לא צריכה לתת לו ללכת!!! הייתה לי הרגשה!!!!!!"
"חכי יולי אולי יש ניצולים."
אחרי חצי שעה פתחנו טלוויזיה והקריינית אמרה:
"יש לנו שלושה ניצולים אחד מהם במצב קשה."
כל כך קיוויתי שאחד מהם יהיה קמיל ...
אחרי חצי שעה התקשרו אליי לפלאפון.
"יולי?" היא שאלה.
"מדברת. מי זאת?" שאלתי.
"זאת מעיין. אני עובדת עם קמיל."
"אההה... קרה משהו????" שאלתי בלחץ.
"אני לא יודעת אם שמעת בחדשות אבל הניצול שפגוע קשה הוא קמיל.
הוא כרגע בבית חולים בבורדו והוא ביקש שנודיע לך."
"אני לא מאמינה!" צעקתי.
"אנחנו טסים אליו ורק בגלל מה שיש בנכם... את יכולה להצטרף."
"מתי אתם טסים?"
"בעוד שעה וחצי."
"אני אהיה בשדה תעופה.
תודה מעיין באמת תודה!"
"אין בעד מה." היא אמרה וניתקה.
רצתי לחדר שלי וארזתי מזוודה קטנה.
לא שמתי בה הרבה. התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה במשך עשרים דקות
את ההיסטוריה שלי ושל קמיל.
היא אמרה לי איפה נמצא הדרכון ואמרה שיש גם דולרים שאני אקח
איתי בשביל להחליף שם.
גיסי הסיע אותי לשדה תעופה.
פגשתי שם את מעיין. היא העלתה אותי על מטוס ואני חיכיתי כבר
להמראה. אחרי ארבע וחצי שעות שנראו לי כמו נצח נחתנו.
שניים מהחברים שלו לקחו את התיקים של כולנו והלכו לשים אותם
בבית מלון. מעיין, רון ואני נסענו לבית חולים.
כל הדרך בכיתי. פחדתי לראות אותו.
כשהגענו אליו מעיין ורון נכנסנו ראשונים.
הם יצאו אחרי חמש דקות.
"איך הוא???" שאלתי.
"אההה... הוא לא טוב המצב שלו לא טוב..." אמר לי רון.
"הוא ער?"
"לא הוא ישן. אבל תיכנסי אליו."
נכנסתי לחדר שלו. פרצתי בבכי כשראיתי אותו.
הפנים שלו מלאות בשריטות וחתכים, הידיים מכוסות בתחבושות ורגל
שבורה. אבל מעיין אמרה לי שיש לו גם משהו בבטן.
" קמיל?" שאלתי כשהתקרבתי אליו.
"קמיל בבקשה תתעורר! אל תעזוב אותי לבד קמיל!!!"
המשכתי לבכות והחזקתי לו את היד בעדינות.
" קמיל אני אוהבת אותך! בבקשה תתעורר!!!" צעקתי.
ישבתי ליד המיטה שלו כל הלילה. רק בכיתי.
לקראת הבוקר כבר נרדמתי.
אבל קמיל העיר אותי.
"מלאך שלי את פה!" הוא אמר בהתלהבות.
"כן אני כאן. איך אתה מרגיש?"
"כואב לי..."
"מה כואב לך מותק שלי?"
"הכול...."
"מה קרה שם בדיוק?" שאלתי.
"יעקב הטייס אמר להדק חגורות בגלל תנאי האוויר.
ופתאום הוא הודיע על נחיתת חירום בבורדו אבל הוא לא הספיק
להגיע לבורדו. וכמה דברים נפלו עליי.
משהו חתך אותי בבטן."
"העיקר שעכשיו אתה בסדר..."
נישקתי אותו על הפה ואמרתי לו שאני אוהבת אותו.
הוא התחיל לומר לי שהוא גם אוהב אותי ופתאום הוא הפסיק לדבר
ואחד המכשירים התחילו לצפצף.
הרופאים נכנסו תוך כמה שניות והעיפו אותי מהחדר. מעיין חיבקה
אותי כשבכיתי מחוץ לחדר שלו. הרופאים יצאו אחרי כמה זמן עם
המיטה של קמיל. הוא דיבר עם רון והסביר לו שחייבים לנתח אותו
מהר. ושהסיכויים שהוא ישרוד הם לא ממש טובים...
רון פחד לספר לי את זה אבל הוצאתי את זה ממנו.
ישבתי מחוץ לחדר ניתוח במשך חמש וחצי שעות. מעיין ורון כבר
הלכו לחדר במלון כי הם היו הרוגים אבל אני נשארתי שם. ישבתי
לבד קפאתי מקור ורק בכיתי כל הזמן.
פתאום הפלאפון שלי צלצל.
"הלו?"צעקתי בלחץ.
"יולי?"
"לירון זה אתה?"
"כן. ניצן סיפרה לי מה קרה...
איך הוא?"
"לא טוב לירון.... הוא בניתוח כבר חמש שעות וחצי הרופאים פה
אומרים שהסיכויים שהוא ישרוד לא טובים."
"אוי.... אני לא יודע מה לומר."
הוא שתק כמה שניות ושמע אותי בוכה עוד פעם.
"די אל תבכי יולי...." הוא אמר.
"קשה לי.... לירון אני רוצה שהוא יחלים!"
שתקנו ולא ידענו מה לומר.
"יולי אני מצטער שצעקתי עלייך אז. אני לא יודע מה עבר עליי....
אני ממש מצטער. את סולחת לי?" הוא שאל.
"בטח שאני סולחת לך... מבחינתי כל זה לא קרה."
"יופי... טוב אני אתקשר אלייך עוד בשביל עדכונים.
רק אל תבכי בבקשה... אם את צריכה משהו תשלחי הודעה ואני ישר
אתקשר. ביי."
"תודה ביי."
אחרי עוד שעה הרופא יצא החוצה. המראה שלו הפחיד אותי, כולו
דם.
הוא הסביר לי שהיו כמה סיבוכים בניתוח אבל הוא יצא מזה.
הוא איבד הרבה דם אבל תרמו לו דם. אם הוא יצליח לנשום בכוחות
עצמו הוא יחיה ואם לא... הוא ימות.
שלחתי ללירון הודעה שיתקשר וסיפרתי לו את מה שהרופא אמר.
"הלוואי ויכולתי להיות שם לידך..." הוא אמר לי.
"לא נורא אני מסתדרת אני בסדר..." אמרתי.
אבל ידעתי שאני לא בסדר.
אחרי שעה בערך נכנסתי לחדר של קמיל.
הוא עדיין ישן. ואני נרדמתי לידו.
בבוקר מעיין העירה אותי, הביאה לי משהו לאכול וקפה.
"תודה אבל אני לא רעבה. הקפה יספיק לי." אמרתי לה.
"אם קמיל יישמע שאת לא אכלת...." היא אמרה לי.
"רק שהוא יישמע משהו!" אמרתי לה.
"אני שומע...." הוא אמר.
" קמיל??? איך אתה???" שאלתי.
"בסדר יחסית. תורידי לי את המסכת חמצן." הוא ביקש.
מעיין הלכה לקרוא לרופא והוא הסכים להוריד לו.
הרופא חייך אליי. אני הבנתי למה. עכשיו כשהוא נושם לבד זה אומר
שהוא יחיה. אחרי שלושה ימים חזרתי לארץ. לא יכולתי להישאר שם
יותר...
כל יום דיברתי עם קמיל. כל כך דאגתי לו....
אחרי שבוע וקצת קמתי באמצע הלילה בשביל לשתות ושמעתי את ההורים
שלי מדברים.
"נילי אני לא מוכן שיעשו צחוק מהבת שלי. אני לא מוכן שהוא ינצל
אותה."
"ברוך גם אני לא רוצה שהוא ינצל אותה..."
"הוא יהפוף אותה לזונה ואני לא מוכן שהבת שלי תהייה זונה!"
ששששששש.... אל תצעק היא עוד תתעורר ותשמע אותך.
אל תדאג נסדר את הכול." היא אמרה.
למחרת הם הביאו לי כרטיס טיסה לצרפת. כל כך שמחתי שאני הולכת
לראות את קמיל... איך שנחתתי נסעתי לביה"ח.
קמיל היה מופתע לראות אותי.
הוא כל כך שמח....
"התגעגעתי אליך!" אמרתי לו ורצתי לחבק אותו.
הוא נישק אותי במשך כמה דקות לא רצה לעזוב אותי.
"עד מתי את כאן?" הוא שאל.
"הרופא שלך אמר לי  שעוד שלושה ימים אתה משתחרר.
ואני חוזרת איתך בטיסה..." אמרתי לו.
כשחזרנו לארץ חזרתי הביתה בשביל לשים את המזוודה שלי.
"יולי בואי רגע." קרא לי אבא שלי מהסלון.
באתי אליהם והם ביקשו ממני לשבת.
"כשאת התקשרת אליי וסיפרת לי על קמיל הייתי מופתעת, הייתי
המומה, באותו רגע החלטתי לתת לך לטוס אליו. וגם בשבוע שעבר
כששלחנו אותך נתנו לך לטוס בשביל שיהיה לך רגעים אחרונים
איתו." אימא שלי אמרה.
"מה זאת אומרת רגעים אחרונים??" שאלתי.
"אנחנו רוצים שתיפרדי ממנו!" צעק אבא שלי.
"למה?!?!??!"
"יולי הוא מבוגר מדי בשבילך... הוא יכול לגרום לך לעשות דברים
שאת לא צריכה לעשות שאת לא תרצי." אימא שלי אמרה.
"אימא אני אוהבת אותו..." אמרתי.
"את רק חושבת שאת אוהבת אותו. תאמיני לנו אנחנו יודעים מה
אנחנו אומרים לך... תיפרדי ממנו." אמר אבא שלי והתחיל ללכת
לכיוון המטבח.
"מה אתם כבר יודעים?!?! ממתי אתם יודעים מה טוב בשבילי?!
כל שנה לנתק אותי באמצע הלימודים בתקופה חשובה בשביל לקחת אותי
לחו"ל! זה נקרא לדעת מה טוב בשבילי??? באמצע כל החזרות לבגרות
אתם נזכרים לקחת אותי לחו"ל! לגרום לי לנתק קשר עם חברות שלי
שאתם חושבים שהן מעשנות זה נקרא להיות טוב בשבילי? אז מה אם הן
מעשנות?!! זה חיים שלהם שיעשו מה שהם רוצים ואתם לא אלו שתמנעו
ממני להיות איתם! מה עדיף לי אימא?? לאהוב את לירון???
מופתעת עכשיו?? כן נכון אהבתי את הידיד הכי טוב אהבתי אותו כבר
מלא זמן. וכול יום שעבר סבלתי יותר רק בגלל שאני אוהבת אותו!
כל כך כאב לי בכול יום שעבר שהוא היה עם מישהי אחרת שהוא לא
רצה להיות איתי....
כול כך כאב לי שכבר רציתי לסיים את החיים שלי. ואז קמיל
הגיע... וגרם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי, גרם לי לשכוח
מלירון גרם לי לאהוב את עצמי.
וכל מה שהיה לי עם קמיל אני זו שהתחלתי את זה. אני לא נתתי לו
לעשות משהו שאני לא רוצה. הוא פחד בכלל לגעת בי, לנשק אותי.
ואתם לא יודעים כמה אני אוהבת אותו! ואם אתם רוצים שאני אפרד
ממנו אתם יכולים לחלום על זה. תגידו לי עכשיו מה אתם רוצים.
אבל שזה יהיה ברור.... אם אני צריכה להיפרד ממנו אני עוזבת את
הבית ויותר בחיים לא תראו אותי! בחיים!!!!" צעקתי ורצתי לחדר
שלי.
ישבתי על המיטה והתחלתי לבכות.
אחרי כמה זמן ההורים שלי נכנסו ואמרו שהם לא ידעו שהמצב ככה.
ושהם מצטערים.
"את עוד מעט בת 18... זה חיים שלך תעשי מה שאת רוצה." הם אמרו
לי.
חיבקתי אותם חזק והלכתי לקמיל.
אחרי שחזרנו לארץ פחדתי לחבק אותי בשביל לא להכאיב לו.
אבל הוא הסביר לי והראה לי שכבר לא כואב ושהוא יכול לעשות
הכול.
סיפרתי לו שהשלמתי עם לירון ושהוא מסר החלמה מהירה והוא אמר לי
שהוא ידע שאנחנו נשלים מתישהו.
"יולי אני צריך לספר לך משהו." הוא אמר לי.
"מה?" שאלתי.
"אמרתי לך שאני מתכוון להתפטר אבל... אחרי ששרדתי את כל זה אני
לא חושב שמשהו רע יכול לקרות לי. החלטתי לחזור לעבוד בשדה
תעופה."
"אם זה גורם לך להיות מאושר אז גם אני מאושרת." אמרתי לו והוא
חייך אליי.

אחרי חודש בערך היחסים שלי ושל קמיל התחילו להדרדר.
התחלנו לריב הרבה ובגלל שטויות.
"טוב תראי.... אני חושב שכדאי שניפרד." הוא אמר.
"למה???" שאלתי.
"הכרתי מישהי. היא קטנה ממני בשנה.
והיא גרמה לי להבין משהו.
למרות שאני אוהב אותך כל המערכת יחסים הזאת לא תגיע לשום מקום.
הרי אנחנו לא נתחתן ובשלב מסוים אני רוצה להתחתן להוליד
ילדים.
ואיך אני אתחתן איתך??"
מצד אחד כעסתי אבל מצד שני ידעתי שהוא צודק.
"אני יודעת שאתה צודק. אבל לזרוק אותי בשביל מישהי אחרת??
זה ממש נקרא להיות מניאק." אמרתי לו.
"אני לא זורק אותך בגללה. היא גרמה לי להבין שאין לי מה לעשות
איתך.
יולי אני אוהב אותך אני באמת אוהב אותך! אבל אני ואת ביחד...
את יודעת שזה לא הולך לשום מקום." הוא אמר לי.
"די אל תבכי...."
"קשה לי.  אני יודעת שאנחנו צריכים להיפרד אבל אני לא רוצה!
אתה לא יודע כמה אני אוהבת אותך.... כמה דאגתי לך כשהיית בבית
חולים.
ישבתי לבד במשך שש שעות וחצי קפאתי מקור ורק בכיתי עד שהוציאו
אותך מחדר הניתוח. קשה לי להיפרד ממך...." אמרתי לו.
הוא שם את הידיים שלו על הפנים שלי, הזיז לי את השיער, ניגב לי
את הדמעות וליטף לי את הפנים.
לא יכולתי להתאפק ונישקתי אותו.
הוא החזיר אותי הביתה ועלה איתי במדרגות.
"אני מניחה שעכשיו צריך להיפרד...." אמרתי לו.
"כן..."
הוא לקח אותי בידיים שלו וחיבק אותי חזק ממש חזק.
"אני אתגעגע אלייך מלאך שלי." הוא אמר לי.
הוא נישק אותי עוד פעם כמו בפעם הראשונה שהוא נישק אותי.
שוב פעם אותה נשיקה מושלמת וטובה.
ואז הסתובב והלך.
הסתכלתי על המכונית שלו נוסעת ראיתי אותו מנגב את הפנים עם יד
אחת תוך כדי שהוא נסע.
הרמתי את הפלאפון ושלחתי ללירון הודעה שאני צריכה אותו.
ואז שלחתי הודעה לניצן שתבוא עם כל הבנות.
הבנות ולירון הגיעו ביחד.
מצאו אותי יושבת על המדרגות בוכה.
הם באו אליי כולם בחבורה וחיבקו אותי.
"מה קרה?" שאל לירון.
"אני וקמיל נפרדנו." אמרתי להם ושוב פעם פרצתי בבכי.
הם עלו אליי הביתה וסיפרתי להם הכול.
"למה הוא לא יכול להיות צעיר רק באיזה שלוש שנים???" שאלתי את
לירון ובכיתי.
"לא נורא יולי. כמו שאת אמרת לי. את תמצאי מישהו אחר מדהים
יותר שאת תאהבי אותו ושיהיה בניכם משהו. יותר ממה שהיה עם
קמיל..." הוא אמר לי.
חייכתי חיוך קטן אבל המשכתי לבכות. אחרי שהם הלכו שכבתי בחדר
שלי והמשכתי לחשוב עליו. כל כך רציתי שהוא יתקשר אליי שיבוא
לכאן.
ואז הפלאפון צלצל חסוי.
"הלו?" שאלתי.
"לא יכולתי להתאפק." הוא לחש לי.
" קמיל אני מתגעגעת אליך..." אמרתי והתחלתי לבכות.
"גם אני מתגעגע אלייך." הוא אמר ושמעתי אותו מקנח את האף.
"אתה בוכה?" שאלתי.
"יורדות לי דמעות... את עדיין בוכה?"
"לא אני עושה הפסקות לכמה דקות וממשיכה."
"תראה אני יודעת שעדיף שלא אבל...." התחלתי לומר.
"רוצה להיפגש???" הוא המשיך.
"כן." אמרתי לו.
"עשרים דקות ואני אוסף אותך."
ישר התלבשתי וירדתי לחכות לו למטה.
נכנסתי למכונית שלו ולא ידעתי איך להגיד לו שלום.
הוא הסתכל עליי ופתאום התחיל לנשק אותי.
הפלאפון שלי צלצל והפריע לנו. התחלנו לנסוע לדירה שלו ואני
דיברתי עם לירון כל הדרך. כשהגענו לדירה שלו ניתקתי ללירון
ודיברתי רק עם קמיל.
ישבנו בסלון והתחלנו לדבר.
"אני לא רוצה להיפרד. קשה לי יותר מדי..." אמרתי לו ושוב פעם
הדמעות התחילו לרדת.
"די אל תבכי בסוף גם אני אבכה..."
"קשה לי להתאפק..." אמרתי ושוב פעם הוא חיבק אותי.
הוא חיבק אותי כמה דקות וכשהסתכלתי עליו ראיתי שהוא גם בוכה.
"אף פעם לא ראיתי גבר בוכה..." אמרתי לו.
"גברים בוכים רק כשבאמת כואב להם. ולי כואב להיפרד ממך." הוא
אמר לי.
"אז אם כל כך כואב לך ולי כל כך כואב... למה אנחנו עושים את זה
לעצמנו??"
"אני לא יודע...."
" קמיל פעם חשבתי שאני אהבתי את לירון.
ועכשיו כ שאני אוהבת אותך אני מבינה שאף פעם לא אהבתי אותו.
היה לי משהו כלפיו, רגש חזק אבל לא כמו מה שאני מרגישה כלפיך.
קמיל אני אוהבת אותך! אתה האהבה הראשונה האמיתית שלי!
אני לא רוצה לוותר על זה רק בגלל שאתה חושב שאין לנו עתיד...
אפשר לנסות. אז יהיה בינינו הפרש גילאים. זה לא אומר כלום!
יש מלא שיש בניהם הפרש גילאים והם עדיין נשואים...."
"אבל לא הפרש של חמש עשרה שנה...." הוא אמר לי.
שתקתי.
"רגע!!! אחד הטייסים שלנו! ההפרש בינו ובין אשתו הוא 18 שנה!
ויש להם נישואים טובים!" הוא אמר לי בהתלהבות.
"הנה אתה רואה!!! זה סימן! יש להם ילדים?"
"כן!"
"קמיל.... אני לא רוצה להיפרד..."
הוא לקח לי את היד והרים אותי מהספה.
סובב אותי עם הגב אליו ושם את הידיים שלו על הפנים.
הוא הוליך אותי לכיוון החדר שינה, כבר הכרתי את הדרך טוב
מאוד.
נשכבתי על המיטה תוך כדי שהתנשקנו.
פתחתי לו את הכפתורים של החולצה והוא הוריד לי את החולצה.
הוא ליטף לי את הגב בעדינות. כל כך אהבתי את המגע העדין שלו.
אחרי כמה דקות כבר היינו בלי בגדים ושוב פעם הוא היה בתוכי.
בתוך גופי, בליבי, בנשמתי, בפי, בנשימתי. הוא היה בכל מקום
בשבילי...
ואחרי שזה נגמר שכבנו מחובקים אחד בתוך השני החזקנו ידיים.
"אני אוהב אותך." הוא אמר לי.
"אני גם אוהבת אותך." אמרתי לו.
נרדמתי בזרועותיו והרגשתי כל כך מוגנת ובטוחה.
כשקמנו בבוקר לא רצינו לקום מהמיטה.
"אני הולך להכין לך הפתעה." הוא אמר לי וקם מהמיטה.
הוא הלך לאמבטיה וחזר אחרי כמה דקות.
"בואי..." הוא אמר וגרר אותי מהמיטה
הוא הכניס אותי לחדר אמבטיה.
האמבטיה הייתה מלאה במים וקצף.
"אתה פשוט מושלם...." אמרתי לו.
נכנסתי לאמבטיה והוא נכנס אחריי.
ישבנו באמבטיה ודיברנו כמה זמן והוא ליטף אותי במשך כל הזמן
הזה.
לא רציתי שהוא יוריד ממני את היד שלו...
אחרי איזה שעה יצאנו מהאמבטיה והתלבשנו.
הוא הסיע אותי הביתה ונישק אותי כשיצאתי מהמכונית.
עליתי למעלה וכל כך שמחתי שחזרנו להיות ביחד....
ישר התקשרתי וסיפרתי ללירון. ואח"כ לבנות.
בערב קמיל אסף אותי ולקחנו סרט רומנטי לראות.
בהתחלה באמת ראינו את הסרט. אבל... הוא קצת שיעמם אז עשינו
דברים אחרים במקום....
הוא החזיר אותי באחד כי היתה לו טיסה ושוב פעם הוא נפרד ממני.
יומיים עכשיו לא לראות אותו... אני אמות!

חודש בערך אחרי שחזרנו הרגשתי שונה.
הרגשתי שמשהו השתנה בי אבל לא ידעתי מה בדיוק.
התחלתי להתנהג מוזר ליד קמיל, התעצבנתי עליו מלא.
אבל הוא סלח לי על הכול, הוא לא שם לב לשינוי, הוא חשב שזה סתם
תקופה. כל כך רציתי להגיד לו את האמת אבל כאב לי עליו.
אז העדפתי לסבול ולא לתת לו לסבול...

כשסיימתי את הלימודים הוא לקח אותי לאילת.
היינו שם שבוע שלם בלי הפרעות, היינו רק אני והוא.
השבוע הזה היה ארוך בשבילי, נראה לי כמו כמה שנים!
והוא אמר לי שזה היה קצר מדי בשבילו ושפעם הבאה נאריך את זה
ליותר זמן...
כשחזרנו הביתה כבר התחלנו לתכנן את המעבר שלי לדירה שלו.
"טוב את תתחילי לארוז. אני אעבור אצלך בלילה ואקח כמה דברים
שלך."
הוא אמר לי.
ארזתי רק כמה בגדים וכמה דברים שכבר רציתי שיהיו אצלו.
בערב הראשון שלנו בדירה שלנו הוא הכין לי שלט ברוכה הבאה
הביתה.
למחרת חזרתי הביתה וקראתי ללירון ולחברות שלי.
סיפרתי להם את מה שקרה וכולם שמחו.
הם החליטו לעזור לי לארוז.
באחד בלילה הכול היה ארוז בקופסאות.
קמיל וכולם עזרו לי להעביר את כל הדברים במכוניות של כולנו.
נסענו לדירה שלו כל החברות שלי ולירון.
עשיתי להן סיור בבית החדש שלי.
ולמחרת בבוקר ההורים שלי נפרדו ממני. זה ריגש אותם שעברתי
דירה.
"מתי אתה חוזר הביתה?" שאלתי את קמיל.
"אני אוהב כשאת אומרת הביתה ומתכוונת לבית שלנו..." הוא אמר
לי.
"גם אני אוהבת. " אמרתי ועשיתי פרצוף לא מרוצה.
"טוב מתי אתה חוזר?"
"עוד איזה חצי שעה למה?"
"סתם יש לי כאן הפתעה קטנה...."
"נחשית קטנה. טוב מלאך אין לי בטרייה.
ביי אני אוהב אותך!"
"כן גם אני אותך ביי."
בזמן שהוא לא היה לירון עזר לי לארגן את הכול בבית שלנו.
"אתה חושב שהוא יאהב את מה שהוספתי?" שאלתי את לירון.
"אני בטוח שהוא יאהב את זה..."
"תישאר איתי עד שהוא יבוא." ביקשתי.
"טוב." הוא אמר והלך לקחת משהו לשתות.
אחרי שעה וחצי כבר התחלתי לדאוג לקמיל, התקשרתי לפלאפון שלו
אבל הוא היה מנותק.
"תירגעי בטח פקק או פנצ'ר בגלגל.
מה השעה?" שאל אותי לירון.
"תשע ורבע."
"אוי יש עכשיו את הסדרה הזאת בערוץ שתיים.
תני לי שלט."
זרקתי לו את השלט והוא הדליק את הטלוויזיה ושם ערוץ שתיים.
"וכמו שאתם רואים השטח פה מלא בשוטרים ובאמבולנס.
עדיין מחלצים נפגעים. היו מלא נפגעים בגלל השמן על הכביש.
מודיעים לי כרגע על חמישה פצועים קלים, 3 קשה והרוג אחד.
שמו עדיין לא הותר לפרסום." אמרה השדרנית.
"איזה כביש זה?" שאלתי.
"נראה לי כביש הערבה..." הוא ענה לי.
"אהה... כבר נבהלתי שזה אולי קמיל..."
אחרי 15 דקות השדרנית אמרה:
"שמו של ההרוג הותר לפרסום ושמו קמיל ברי."
" לירון!!!! אני שמעתי נכון?!??!?! היא אמרה קמיל ברי?!?!?!?"
צעקתי.
"אל תיכנסי לפאניקה אולי יש עוד קמיל ברי. בואי נתקשר לבית
חולים נשאל."
"תדבר איתם אתה אני לא מסוגלת."
הוא הרים את הטלפון ודיבר עם איזה פקידה שם.
הוא הסתכל עליי במבט כל כך עצוב.
"לא... לא.. לא נכון!!!!!! לא לירון הוא אמר לי שהוא כבר
מגיע!!!!
אתה בעצמך אמרת לי בטח פקק פנצ'ר!!!! אולי הוא תקוע מאחורי כל
הניידות והאמבולנסים...."
לירון בא אליי וחיבק אותי. הוא ידע שזה הקמיל שלי...
"לא לירון לאאאאא!!!!! אני לא מסוגלת לאבד אותו עוד פעם!
לא עכשיו לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות. כבר בכיתי בכוח ולא בגלל כאב.
בכיתי כי זו הייתה הדרך בשבילי להשתחרר....
למחרת הייתה כבר ההלוויה שלו. באמצע ההלוויה התעלפתי.

בתקופה שאחרי ההלוויה כולם היו מופתעים ממני.
שבוע שלם אני בכיתי ונראיתי שבורה.
אבל רוב השבוע בכיתי בשביל לפרוק את כל הכאב שעברתי מאז התקופה
שאני וקמיל נפרדנו. עבר עליי הרבה בתקופה ההיא....
לא יכולתי לספר לאף אחד, שמרתי הכול בפנים ונחנקתי מרוב
כאבים.
אבל שמחתי שהתקופה עברה. למרות שלפעמים פחדתי להתעורר ולגלות
שאני שוב פעם נמצאת בסיוט הזה.
בחודשים שאחרי ההלוויה התנהגתי יחסית נורמאלי.
לפעמיים עשיתי כאילו אני שבורה בשביל שזה לא ייראה מוזר.


שלושה חודשים אחרי ההלוויה אני המשכתי לגור בדירה שלנו.
לירון היה אצלי ניסה לעודד אותי.
ישבנו על הספה, קרובים אחד לשני.
אני לא יודעת מה קרה לי אבל פתאום נישקתי אותו.
בהתחלה הרגשתי ממש זבל שנישקתי אותו כי לא עבר הרבה זמן מאז
שקמיל מת.
אבל כשהוא נישק אותי... הרגשתי שונה... הרגשתי חיה עוד פעם.
"מה זה היה?" הוא שאל אותי.
"לא יודעת..."
"יולי אל תנצלי את זה שאני עדיין אוהב אותך בשביל לנצל אותי
בשביל לשכוח את קמיל..."
נישקתי אותו עוד פעם ואז נכנסתי לחדר שלי.
נשכבתי על המיטה והתחלתי לחשוב.
יצאתי מהחדר שינה ונעמדתי מול לירון.
"תמיד ידעתי שיהיה לך רגש כלפייך, ידעתי שהרגש תמיד יישאר בי.
בתקופה עם קמיל שכחתי מהרגש הזה. כי אהבתי את קמיל.
אבל הנשיקה הזאת... הנשיקה הזאת גרמה לי לרצות לחיות עוד פעם.
לירון פעם חשבתי שאני לא אהבתי אותך בכלל.
עכשיו אני יודעת ששיקרתי לעצמי. הנשיקה... הנשיקה הזאת....
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל..."
"לא אל תמשיכי! אני לא רוצה לשמוע את ההמשך!
את פגועה, את פגועה בגלל קמיל... את מבולבלת ונסערת אל תגידי
דברים שאת תתחרטי עליהם אחר כך..."
נעמדתי מולו ונישקתי אותו.
בכיתי כשהוא נישק אותי.
"למה את בוכה?" הוא שאל.
"אני מרגישה שלמה עם עצמי עכשיו.
אני מרגישה שהשלמתי חלום, עכשיו אני מרגישה מאושרת אבל באמת
מאושרת...."
"אני אוהב אותך!" הוא צעק לי.
"אני לא מסוגלת להגיד את זה... אני פוחדת."
"פוחדת ממה?"
"פוחדת שאני אקום עכשיו מכל החלום הזה ואראה את קמיל שוכב
לצידי.
אני פוחדת לחזור לתקופה ההיא...."
"אבל זו הייתה תקופה מאושרת לא?"
"לא לירון זה לא. אני שיקרתי לכם. שיקרתי לכם לאורך כל הדרך.
היו לי רגשות חזקים כלפי קמיל אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא
אוהבת אותו כמו שחשבתי. אהבתי אותו לתקופה מסוימת, תקופה
ארוכה
אבל אז עוד פעם התאהבתי בך. אתה האהבה היחידה שלי הראשונה
והמיוחדת שלי. ואני הייתי עם קמיל רק בשביל לנסות לשכוח ממך.
אני מפחדת להתעורר ולראות אותי לצידי.
אני מפחדת לסבול עוד פעם! אני מפחדת להתחפש עוד פעם ולהיות
"מאושרת" כמו שהייתי עם קמיל. אני מפחדת להתעורר ולגלות שאני
רק חלמתי שאתה אומר לי שאתה אוהב... אני מפחדת."
הוא תפס לי את הפנים ונישק אותי בלהט. נישק אותי ארוכות.
נשכבנו על הרצפה והתחלנו להוריד את הבגדים.
"חלמתי על הרגע הזה...." הוא אמר לי.
למחרת בבוקר כשהתעוררנו היינו על הספה אחד על השני.
"אני אוהבת אותך." אמרתי לו.
"גם אני אותך...." הוא אמר לי.


זהו אחרי כמעט ארבע שנים של שקרים יצאתי סוף סוף מכל התסבוכת
הזו.
השגתי את מי שבאמת רציתי לאורך כל הדרך.
הרגשתי שאני לא ראויה לשים עליי את החמסה שקמיל קנה לי.
הורדתי אותה וראיתי מאחוריה הקדשה.
"עד שתביני את מי שאת באמת אוהבת...."
הוא ידע. הוא כל הזמן ידע.
לא הרגשתי טוב עם עצמי כי הוא אהב אותי הוא בכה בשבילי.
והוא ידע שאני בעצם אוהבת את תמיר....
אבל ניצן אמרה לי שהוא ידע למה הוא נכנס מהתחלה ושאני לא צריכה
להרגיש כל כך רע עם עצמי.
"הוא ידע כל הזמן... הוא ידע שבסוף אחד מכם ייפגע ושרוב
הסיכויים הם שהוא ייפגע. הוא אפילו רשם לך את זה על החמסה..."
היא אמרה.
כאב לי עליו... ידעתי שבטח כאב לו מלא, שהוא בטח ידע שאני לא
אהבתי אותו כבר ושסתם שיקרתי לו שכן. הרגשתי כאילו אני שוב פעם
בת 15 בתקופה שלירון ומיטל היו ביחד. הרגשתי את הכאב שאני
עברתי.
והתחלתי לבכות רק מהמחשבה של כמה כאב לקמיל...
לא יכולתי לתת לעצמי להיות עם לירון בלי לדבר עם קמיל.
הלכתי לקבר שלו למחרת.
שמתי את היד על המצבה וישבתי על הרצפה על הברכיים.
"קמיל..." אמרתי וליטפתי את הקבר.
"אני כל כך מצטערת!" אמרתי לו ופרצתי בדמעות.
"אם רק הייתי יודעת שאתה יודע... זה היה נותן לי אומץ לספר לך
את האמת. וככה הייתי יכולה להפסיק לשקר לך ולכל העולם.
קמיל אני רוצה להגיד לך תודה.
תודה על זה שגרמת לי לראות שיש עולם מחוץ ללירון.
תודה על זה שגרמת לי לאהוב את עצמי.
שנתת לי לאהוב אותך ולהתקרב אליך כל כך. תודה שנתת.... למה
קמיל??? למה נתת לי לפגוע בך ככה???
אתה בן אדם טוב! זה לא מגיע לך....
אני כל כך מצטערת... קמיל אני באמת מצטערת...." אמרתי ושמתי את
הראש שלי הקבר והרטבתי את הכול עם הדמעות שלי.
"אני לא יודעת מה לומר...
אני כל כך מצטערת שאתה לא בחיים, ככה הייתי יכולה לדבר איתך
פנים מול פנים. להתנצל כמו שצריך. להסתכל לך בעיניים ולהתנצל.
להסתכל בעיניים הפגועות שלך ולהתנצל על זה שאני גרמתי להן
להיות כל כך עצובות. להתנצל על כל פעם שהסתכלתי לך בעיניים
ואמרתי לך שאני אוהבת אותך ובעצם שיקרתי לך. להתנצל על כל
הפעמיים שחיבקתי אותך ואמרתי לך שזה חיבוק מאהבה.
רק להתנצל... רק להסתכל לך בעיניים ולהתנצל... זה כל מה שאני
רוצה...
אבל למה?!? למה לא אמרת לי שאתה יודע???
ואיך זה שידעתי מההתחלה שזה מה שייקרה? הלוואי והייתי מבינה את
כל מה שקרה....
קמיל תמיד אבל באמת תמיד תהיה לך פינה חמה בשבילך בלב שלי!
אני מצטערת כל כך על הכול! באמת שאני מצטערת!!!" אמרתי
והלכתי.
כל הדרך הביתה בכיתי.
במקרה כשהגעתי לירון לא היה.
החלטתי ללכת לחדר שקמיל אחסן את הכול ולהתחיל לפנות קצת.
עברתי על קופסאות שלו, תמונות מהילדות, מכתבי אהבה מבנות גם
מהידידה ההיא שהוא סיפר לי עליה, תמונות עם בחורות, כתובות
וטלפונים של מלא בנות ואז מצאתי קופסא קטנה בצורת לב.
פתחתי אותה ובפנים היה רשום על המכתב: "ליולי"
לקחתי את הקופסא איתי לסלון ושמתי אותה על השולחן.
הסתכלתי עלייה במשך שעה. פחדתי לפתוח ולקרוא את המכתב. פחדתי
שהוא ירשום שם כמה שאני זבל של אישה...
אחרי שעה לקחתי את הקופסא והוצאתי את המכתב.
היה עליו את הריח שלו... הריח הטוב שלו.
פתחתי את המכתב בעדינות.


"ליולי!                                                    
                       30.5.2002"
זכרתי את התאריך. התאריך הזה היה קצת לפני היום הולדת שלי.
המשכתי לקרוא.
"אני לא יודע אם את תמצאי את המכתב הזה יום אחד או לא.
אבל רק שאני כותב אותו עוזר לי לפרוק את הכול.
יולי מלאך שלי.... לא סיפרתי לך את זה אבל אף פעם לא אהבתי אף
אחת.
אני יודע שזה קשה להאמין. אבל... בתקופת התיכון לא הייתה מישהי
מיוחדת. ואחרי הצבא התחלתי לעבוד בשדה תעופה.
לא הייתה לי מערכת יחסים של יותר מחודש כי אף אחת לא יכלה
לעמוד בשעות שלי או יותר נכון בשעות של העבודה.
ואת... את עמדת בשעות האלו. אחרי חודש כבר ידעתי שתתאהבי בי כי
את היחידה שסובלת את זה בשקט. ואני יודע שזה מפריע לך....
אני התאהבתי בך מהר. היה בך משהו שונה מכל השאר.
יש לך נשמה של זהב! לב כל כך עדין ושברורי.
כל כך רציתי לחבק אותך ולא לעזוב אותך לעולם, לא לתת לאף אחד
לפגוע בך. אבל... ידעתי שאת תתאהבי בלירון בסופו של דבר.
אי אפשר להתכחש לרגשות האמיתיים....
אני יודע שבסוף אני אפגע. אבל... אני כל כך נהנה איתך! אני כל
כך אוהב אותך! ואני מעדיף להיפגע ואז לשבת ולהיזכר איך זה היה
פעם.
יולי שלא תחשבי שאני שונא אותך בגלל כל זה. אני אוהב אותך! אני
תמיד יאהב אותך. את הראית לי שאני מסוגל לאהוב מישהי.
מצאת בי צד שלא ידעתי שקיים.
יולי אני אוהב אותך!
ואני מודה לך על כל רגע שאת איתי.... אפילו אם יום אחד תשקרי
לי ולא תאהבי אותי באמת. לפחות אני אוכל להיזכר בתקופה שכן
אהבת אותי.
בנשיקה שנתת לי ביום שאמרת לי שאת אוהבת אותי.
תודה.... הרבה תודה!
ממני שאוהב אותך ותמיד יאהב.
קמיל."

כשסיימתי לקרוא את המכתב בכיתי מרוב אושר.
ידעתי שהוא סולח לי.
אבל הרגשתי לא טוב עם עצמי כי שיחקתי בו ככה....
הלכתי לחדר שינה ועמדתי בכניסה.
בראש שלי ראיתי את הסרט... הסרט שלי ושלו שוכבים בפעם
הראשונה.
חזרתי לסלון ונזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו.
הלכתי לאמבטיה ונזכרתי באמבטיה שהוא עשה לי.
הלכתי למטבח ונזכרתי בפעם הראשונה שהוא ליטף אותי. שמתי את היד
שלי על הפנים וליטפתי את הפנים שלי בעדינות כמו שהוא היה מלטף
אותי.
הלכתי למחסן ונזכרתי איך הוא רשם לי על השולחן "יולי את
מדהימה! אני אוהב אותך!" חזרתי לחדר שינה ונזכרתי בריב הראשון
שלנו.
ישבתי בסלון ונזכרתי פתאום בהכל. כל הזיכרונות שלנו ביחד עלו
לי פתאום.
לקחתי את אלבום התמונות שלי והסתכלתי על התמונות שלנו.
אחרי כמה שעות לירון חזר ומצא אותי בוכה.
"מה קרה?" הוא שאל.
"יש פה יותר מדי זיכרונות... בוא נעבור." אמרתי לו.
אחרי כמה חודשים כבר עברנו לדירה משלנו.
ושנה אחרי זה התחתנו.

10 שנים אחרי טסתי עם לירון בעלי, והילדה לחול.
ברגע שישבתי במושב שלי נזכרתי שזה היה המושב שלי בדרך חזרה
מברלין כשקמיל הביא לי את המספר שלו.
הרגשתי שעכשיו סגרתי מעגל...