אנשים קטנים פיסלתי לי. אנשים קטנים מקמח. רכים. חמים.
נושמים.
גירדתי אותם לתוך הקערה ולשתי את בשרם השופע. העברתי זוג
אצבעות מבינות על גוום ועל עורם הענוג, ושאפתי אותם פנימה -
אליי. התמכרתי אליהם. יכולתי לחוש איך הם מתפוררים לנגד עיניי,
ונהפכים שוב פעם לקמח. לערבוביה מלטפת של אנשי קמח קטנים, שאין
הם אנשים כלל, אלא סתם אבקה, חומר - רכיב ליצירת חיים. איך
קירבתי אותם אליי, את אנשי הקמח הקטנים שלי, אספתי אותם עם
כפות ידיי ושחררתי אותם מבין אצבעותיי לכל הכיוונים.
הם היו בכל מקום.
על הקירות, הרצפה

הם בקעו מן האור שחדר מבחוץ וריחפו סביבי. כיתרו אותי. עיניהם
החלו לבצבץ בכל פינה - לבנות היו, כה יפות ושמורות רק לי.
לקחתי דבק וניסיתי להדביק אותן ביחד, לזר ענק של עיני קמח,
מעוטרות קילוחי תום. לא הצלחתי.
הן הביטו בי, כשהן מפוררות מבטים קמחיים, זורחות במהירות
מבעדי.
תפסתי אותן במבטי והחדרתי אותם מאחרי המצח.

עדיין נותרה בי הכמיהה ליצור.