זה היה ערב שקט. הייתי בבית של ידידה שלי עם המון אנשים שאני
לא מכיר. ואת דיברת אל האמיץ שהעז להתקרב אלייך. חייכת אלי.
הסתכלת אלי ויש לך חיוך מושלם- הוא מלווה בפנים יפיפיות וגוף
חמוד שלא היו שווים רבע ממה שהם שווים אם לא היית מחייכת. אני
ניגשתי אליך ואת חייכת חיוך שהוא רק שלי.

'היה לי מאוד נחמד לדבר איתך ב4 שעות האחרונות אבל השעה חמש
וחצי בבוקר וזה השלב שאני הופכת לשווה הרבה יותר ממה שמגיע לך
ולכן אני אקום עכשיו, אסתובב, אלך ואתה תצטער שלא שבית אותי
כמו שרצית'. זה מה שהחיוך שלך אמר בפעם הראשונה שדיברנו. ואז
קמת והלכת.
בסוף אולי כן שביתי אותך כמו שרציתי בגלל שדיברנו עוד הרבה
אחרי אותו לילה. אולי גם לא.

ישבת אצלי בחדר אחרי שקראת את השיר שכתבתי לך. הרמת אלי פנים
יפות עם חיוך יפה ומסר ברור התפרש ממנו 'אני אוהבת אותך יותר
מהכל רק בגלל השיר הזה. אתה יותר מיוחד מכל בן אדם אחר שפגשתי
ושתדע לך שמעולם לא חשבתי את זה על אף אחד אחר'. ואז בכית.

ואז היה יום ההולדת שלי וחשבתי שאת לוקחת אותי לאכול עוגה שלמה
בבית קפה כמו שהבטחת שתעשי אפילו שזה יעלה לך את סכום חצי השנה
האחרונה שחסכת ממשכורת המינימום. אבל במקום זה פתחת את הדלת
בחיוך שהסגיר הכל: 'מאחורי אין חדר עם מעיל שאני צריכה לקחת
כדי שנצא, אלא, חדר מלא בחברים מוסתרים שלך- שאני אספתי. ולכן
אתה תראה מופתע עכשיו הרבה יותר ממה שהיית נראה אם היית מופתע
באמת כדי שאני לא אתעצבן שהרסת את כל ההשקעה שלי'. אז הייתי
מופתע.

וגם היה את הערב שבו הייתי מאוהב בך. רוצה אותך יותר מכל דבר
אחר. רוצה לגעת בך. רוצה שתגעי בי. רוצה שתפסיקי לחייך את
החיוך שלך. 'בוא. בוא תיגע בי. אני רוצה שתנשק אותי בדיוק
כמוך. רק שיהיה לך ברור שאם אתה מנשק אותי, זה יהיה מושלם- גם
לך וגם לי- אבל אחרי זה לא תהיה לי שום ברירה מלבד לסטור לך'.
נישקתי אותך. חייכת וסטרת לי.

ועכשיו את עומדת מולי, כמעט שנה מהפעם הראשונה שחייכת אלי ואני
שבוי בדיוק כמו בפעם הראשונה. את מדברת איתי ומחייכת. את נראית
כ"כ שונה פתאום. אותן עיניים, אותו טון דיבור ואת מחייכת. את
מחייכת כמו תמיד, אותו חיוך עם פרשנויות שונות. את מחייכת
לבחור שעומד בצד השני של החדר ומפרש את החיוך שלך בפעם
הראשונה, חושב שהחיוך שלך הוא החיוך שלו.