צעירים ויפים אוהב אותם אלוהים.
כשתילים ענוגים של עצי ארזים, כניצני פרחים טרם פריחתם.
מדוע? מדוע נלקחים הם מאיתנו לפני שגדלו והתעצמו, לפני שנפתחו
בפריחתם אל ההעולם?
אולי נלקחו בעודם ענוגים וזכים, בטרם התעבו, גידלו קליפה קשה
כנגד מכאובי החיים והיו למחוספסים למגע? או אולי בטרם תבוא יד
משחית ותעוות את פריחתם? איש לא ידע.
אולי הם היו אלה שנצרו בתוך נשמתם את האור המופלא, אור היקרות,
אשר וביל את האנושות אל עבר עתיד טוב יותר? מגוע נלקחו הם וכל
חלומותינו רקומים סביבם?
אולי משום שאיננו ראויים למאור כה טהור וזך ואולי משום שלא
יעלה בידנו לגונן עליהם מפני המשחית?
אילו רק יכולנו לתת מדמנו, מגופנו, על מנת להצילם!
אך בנו הוא המשחית ולהצילם מעצמינו לא נוכל. אולי משום כך אוסף
אליו אלוהים את המוכשרים והיפים ביותר? שלא ינזקו להן, חלילה,
יצירותיו?

איה הם כעת, כאשר אנו מבכים את מותם? האם מאושרים הם? האם
נחדול מקבלנותינו ונשמח בחלקם, על ששפר גורלם והם לא ידעו כעת
דמעות כאב, מרירות הכשלון ויסורי האהבה?
אולם איה האם שתשמח במות ילדיה?
איה האב שלא יבכה את אובדן בנו יחידו?
אנו אנושיים, אנושיים בלבד. איננו יכולים למצוא את גדולת הנפש
ולחייך כנגד המוות האוכל בכל פה ביקירנו. אולי כאשר נלמד לשחרר
אותם, לאהבם בלי לכבול לעצמנו, לבחור בנכון ולא בקל, אולי אז
לא ילקחו מאיתנו. . .

אולי אז יתממשו תקוותינו ונחייה סוף כל סוף

באור