[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טאלנה הרסי
/
שבוע, שבועיים, שלושה

הרגשה שכזו מעולם לא הייתה לי, מן תחושת עייפות, עצבות, והכי
גדולה מכולן, תחושת הבדידות...
ההרגשה הכי אכזרית שקיימת, קוטלת את החיים, הורסת אותם שלב אחר
שלב, כל פעם כואב יותר ויותר, עד שאי אפשר עוד....

היא טיילה ברחובות, בטיילת, ללא שום מטרה, ללא כל כוונה, אולי
בעצם, קיוותה, למצוא בנאדם שיארח לה חברה, היא תמיד הלכה, כל
יום, אותו מקום, אותה שעה, שבוע, שבועיים, שלושה, לעולם לא
קיבלה את מה שרצתה, תמיד חזרה הביתה, לבית ריק, בודד, קר..
כל יום אותו הדבר, קמים בבוקר לעבודה החסרת רגש, בחברה מסריחה,
שכל מה שיכלה להיות שם זו מזכירה, בלי להתקדם, בלי להצליח,
תקועה.
לשבת לאכול לבד בצהרים, שולחן קטן, ריק, נקי ולא משומש.
ללכת לטיילת, לעשות מספר טיולים הלוך ושוב, ועם ראש מורכן
לחזור הביתה למיטה קרה.
יום אחר יום, שעה אחר שעה, שבוע, שבועיים, שלושה...
שגרה מסריחה, מגעילה, נותנת תחושה של קביעות, לעולם לא תלך,
בחיים לא תעזוב אותה.
לא תתני לה כבר לחיות?
יום אחד, הלכה לעבודה כרגיל, ופתאום, גבר מסתורי נכנס למשרד,
הגיע לשולחנה, היא הרימה את ראשה באיטיות, וראתה אותו, מול
עיניה, גבר חייה, מי שיכול להשלים אותה, להעיף ממנה את השגרה.
עם גמגום קל, שאלה:
"מה שמך?"
"שמי רותם"
(לחשה לעצמה: רותם, שם מקסים)
"קבעת פגישה רותם?"
"כן, לשעה 11"
"אין בעיה, שב בבקשה, מיד תיכנס"
"תודה"


בנתיים, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, מדמיינת לעצמה את החיים
עימו, עד כמה טובים יהיו, עד כמה הוא יכול לעשות אותה מאושרת.
ועם זאת, עד כמה שלעולם לא ירצה אותה.
החזירה את מבטה למחשב שבשולחנה, ומדי פעם הזיזה עיניה לעברו.

"תסלח לי, רותם, אתה יכול להיכנס עכשיו"
"תודה רבה לך"
"מצטערת על ההמתנה"
"אל תדאגי" (קרץ אליה)

לחייה הסמיקו, הוא קרץ לה, מה זה אומר? מה יכול לקרות עכשיו?
היא המשיכה בעבודתה, ניסתה לא לחשוב יותר מדי.
הוא יצא מהמשרד, שלח לה מספר מבטים.
עם כל צעד וצעד שעשה, הרגישה שאושרה מתחמק מידיה, אך לא אמרה
דבר, נעצה בו את מבטיה עד שנסגרה המעלית מאחוריו, וחזרה
לעבודתה.

וכך עבר יום ועוד יום, שבוע, שבועיים שלושה.
עד שיום אחד, נפתחה המעלית, ומתוכה יצא גבר, כאילו מתוך חלום.
זהו רותם, הוא חזר.
"שלום"
"שלום לך רותם, מה מעשיך פה?"
"החלטתי, לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים"
"אני לא מבינה, אתה צריך את הבוס שלי?"
"לא, אני צריך אותך"
"אותי?, אתה בוודאי צוחק"
"לא, בבקשה ממך צאי עימי, אך לפני כן, אמרי לי את שמך"
"שמי..שמי..שמי..שחר"
"שם מקסים לאישה מדהימה, צאי עימי שחר, בבקשה ממך?"
"כן, אני אצא איתך"
(מגמגמת, מפחדת)
"מחר, עוד ניפגש שחר"
(נשק לה על הלחי, ופנה לכיוון המעלית, הלך)

שחר, מפחדת, מבוהלת, מתרגשת, מתכוננת לקראת מחר.
והנה הגיע, היום בערב נפגשים, אולי באמת הבדידות הלכה? סוף סוף
עזבה אותה?
נפגשים בטיילת, בספסל ליד הפסל, מהר, שלא תאחר.
שחר, הולכת במהרה, אסור לאחר, לא לתת לרותם לחכות, מתקרבת
לספסל, רואה את רותם יושב, גבר מושלם, שמחכה רק לה, רק לבואה.
הולכים יד ביד בטיילת, באותה הדרך שבה שחר הולכת יום יום.
שחר, שנזכרת בימים עצובים, בודדים, מחליפה את הבעת פניה, הופכת
לעצובה.
רותם עוזר לה, מדבר איתה, גורם לה להבין שאיננה לבד.
הוא כאן איתה, עד מתי שרק תרצה.
הערב עומד להיגמר, רותם מלווה את שחר לביתה, נושק לה, נשיקה
קטנה, לא יותר, נדמה כאילו הוא מחכה, לפגישה הבאה, משאיר טעם
טוב בפה, קטנטן, מסוקרן, והולך.
וכך נפגשו, יום יום, שעה אחר שעה, שבוע, שבועיים, שלושה.
הכל כל כך מושלם, שחר כבר לא מרגישה בודדה, הוא משלים אותה,
הופך את כל הצרות לחיוך, עם העיניים שלו, השחורות הגדולות,
והשיער שגולש על כתפיו בצורה הכי יפה שאפשר, והשפתיים, ששחר
מחכה להן, לאחר כל פגישה, והיידים הגדולות, שיודעות בדיוק איך
ללטף. בעדינות, אהבה.
שחר מרגישה בטוחה, כבר לא מרכינה את ראשה.
מאוהבת מעל ראשה.
הקשר מתחזק, כל פגישה יותר יפה, מדהימה, שלמה, וקצת עצובה.
"רותם, אולי תישאר פה הלילה?"
"את בטוחה שאת רוצה בזה?"
"כן, בטוחה"

שחר הולכת לרגע לחדר, לובשת את הכותונת השחורה, שכל כך מחמיאה
לה, ושערה אסוף, בצורה כל כך יפה.
שחר מהממת, מרגישה מוכנה, בפעם הראשונה בחייה, שחר מוכנה לעשות
אהבה.
הם מתנשקים באיטיות, יודעים בדיוק מה צריכים, כל אחד מכיר את
השני, יודע מה הוא רוצה, צריך, מרגיש.
וכך במשך כל הלילה, מתעלסים, חוויה שמעולם לא חוו בעבר.
הבוקר שאחרי:
"שחר, אני אוהב אותך"
"גם אני אוהבת אותך רותם, יותר מכל דבר אחר בעולם, תודה שלקחת
את הבדידות, תודה"
(עם חיוך על הפנים שלו, מאושר)
"שחר, תתחתני איתי?"
(לאט לאט מבינה מה קורה, לבסוף מבינה, מנשקת לרותם, נשיקה
קטנה, כמו בהתחלה)
"כן, רותם, כן."
שחר כבר לא מרגישה כל כך בודדה, היא שלמה, מאוהבת, מצאה את
יעודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אמא שלך דיגמנה
עם שערות הערווה
שלה לפיינל
פנטאזי?"

--סבא מתרשם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/03 2:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טאלנה הרסי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה