"הכול בשביל אהבה!" אמרה שני. "מה? על מה את מדברת?" אמרתי
במבוכה. "זה ברור שנתת לו להעתיק ממך שיעורים רק בגלל שאת
מאוהבת בו!" היא אמרה. "די עם השטויות, אוקי? נמאס לי כבר!"
אמרתי בכעס קטן. כנראה שהיא צדקה. למה בכלל נתתי לו להעתיק
שיעורים? אחרי הכול אני לא אשמה אם הוא לא עשה אותם. זאת בעיה
שלו... אבל אולי זה נכון. אולי באמת נתתי לו להעתיק כי אני
אוהבת אותו? אני כבר לא יודעת מה קורה לי. האדם שאני הכי אמורה
לשנוא והוא הילד הכי אינפנטיל על גבי אדמות, הוא האדם שפתאום
כבר נראה לי שהוא התבגר קצת. קצת הרבה. הוא כבר לא נראה לי כמו
אידיוט מושלם ומכוער, אלא כאדם שונה. בוגר יותר, יפה ואפילו
חמוד. יכול להיות שזה נכון והתאהבתי.
אבל משהו היה לי מוזר. כאילו שהרגשתי כך כבר בעבר. כנראה
שההידלקות הזאת, שנמשכת כבר הרבה זמן, היא לא סתם הידלקות. אלא
משהו מעבר לזה. ועם זאת, ממילא ואין לי סיכוי איתו. כל לילה
שעובר רק במחשבות עליו, רק בלהסתפק בכך שאראה אותו בבית הספר.
זה כבר משהו, אבל כנראה לא מספיק. דבר כזה, מעולם לא קרה לי.
בזמן השיעור קשה לי ממש להתרכז, כי הדבר היחידי שאני חושבת
עליו זה העניים המהפנטות שלו ועל חיוכו המתוק.
יום אחד, פשוט ליבי נשבר. ראיתי אותו ואותה, יחדיו. הם דיברו
להם על כל מיני דברים ואני התחלתי לקנא בה ללא הרף. הוא הסתכל
עליה, במבטו המאוהב. ולרגע קט חשבתי שנורא כיף לה. אחרי הכול
אני הייתי רוצה שהוא יסתכל כך עליי. הרי להיות מאוהבים זה הדבר
הכי נפלא שיכול לקרות לבני אדם. מאותו יום, בכל רגע שראיתי
אותו מסתכל עליה ומדבר איתה, התחלתי לשנוא אותה יותר ויותר. לא
הבנתי את עצמי, למה בכלל? היא לא אשמה שהוא התאהב בה, ולי היא
בעצם לא עשתה כלום. כל פעם שראיתי אותם ביחד, הרגשתי מן צביטה
כזאת בלב. של אכזבה, ככל הנראה. כבר בחלומותיי קשה לי לחשוב
עליו, אני רק בוכה בחלומות. אני שקעתי בדיכאון. כמה שאני אוהבת
אותו, אבל הוא אוהב אותה.
רק לאחר שבועיים החלטתי להתעשת, לקחת את עצמי בידיים. אמרתי
לעצמי שאני לא יכולה להיות בדיכאון לכל החיים רק בגלל נער אחד
שהתאהבתי בו בגיל ההתבגרות שלי. חשבתי על האהבה. מה איתה? והאם
היא שווה בכלל כשאתה אוהב מישהו והוא לא מחזיר לך אהבה. הקנאה
היא האויב הגדול ביותר שלה, וזה מה שקרה לי. האהבה לא שווה
כשהיא חד צדדית, אלא רק בשניים. הבנתי שאם הוא לא מוצא מקום
בליבו בכדי להתאהב בי ולא בה, אז הוא לא הבחור המתאים בשבילי.
אבל עדיין, בכל פעם שאני רואה אותו, ליבי נמס מאהבה. עדיין אני
אוהבת אותו. למרות הכול.