לחלק הקודם:
http://stage.co.il/Stories/173953


אחרי שעה של ישיבה בים, או "נקיון מלוח", כמו שהיתה קוראת
לביקורי הבוקר האלו בים, היא החלה ללכת להוצאה של אסי, הוא אמר
לה אתמול בטלפון שיש לו הפתעה בשבילה.
"ליה!" הוא קרא בשמחה כששמע את דפיקותיה על הדלת החצי פתוחה
בשעה 09:00 בדיוק. הוא תמיד נדהם מהדייקנות שלה, בכל עניין.
מעולם לא קרה שאחרה לפגישה, מעולם לא אחרה בהגשת עבודה, ומעבר
לזה, ההרגשה שעברה בקריאת התרגום שלה היתה זהה להרגשה שבקריאת
הטקסט המקורי, לא פחות ולא יותר. כששאל אותה איך זה יוצא כל כך
מדויק אצלה היא השיבה שכך זה אמור להיות, מלבישים שפה אחרת
לאותו סיפור, אותם רעיונות. "זה כמו בנאדם שמחליף בגדים. לא
משנה מה האופי של הבגד, זה לעולם אל ישנה את הבנאדם מבפנים"
ואסי חייך.

ליה נכנסה למשרד והתיישבה מול אסי. הוא הוציא מעטפה חומה והגיש
לה אותה, כאילו היתה מתנה. היא הביטה באסי ואז פתחה את המעטפה.
"Sylvia Plath - The Hidden Writings"
פניה של ליה קרנו משמחה. "זה יצא לפני שבוע בארה"ב וביקשתי
מחבר שישלח לי את זה בהקדם האפשרי, אני יודעת כמה את אוהבת
אותה ואני סומך עלייך שתעשי לכתבים האלה רק טוב. אני לא מציק
לך עם זה, תעבדי בשקט ובנחת, ואם את צריכה משהו, אני כאן."
היא הודתה לו בחיוך הכי אמיתי שיכול היה לצאת ממנה ויצאה מהמרד
מאושרת.
כשחזרה הביתה היא נשכבה על הספה עם הספר והחלה לקרוא, כבר עם
השורות הראשונות עלו בעיניה דמעות ברוב התרגשות ולבה תמלא
חמימות נעימה על שתוכל לכתוב מחדש את דבריה של הכותבת שאהבה כל
כך.
אך עם כל ההתרגשות הזו, עלתה בה תחושה חמוצה-מרירה משום שידעה
שלעולם תמשיך לכתוב רגשות זרים, עד מתי תוכל להמשיך כך?
עד מתי תשאיר את ליבה קפוא ומאובן? מתי תאזור את האומץ לנסות?
"אם לא תנסי לא תדעי לעולם" כך אומרים, לא?
והיא אף פעם לא מנסה, היא מפחדת להכשל, היא מפחדת לחשוף יותר
מדי, היא מפחדת לצאת מהמסגרת שלה.
לעתים, כשהיתה יושבת לבדה בים היו עולים בה ניצוצות קטנים,
הבזקים של רגשות, של מילים יפות והיא היתה שולפת מהתיק שלה עט
ודף אך השניים לעולם לא נפגשו. המילים שלה נשארו תמיד נצורות
בתוכה, מעורפלות ומבטיחות, מושלמות. בתאוריה.