כל החיים הא חיכתה לו, באמת. כל החיים. מאז שהיא היתה ילדה
קטנה, והאמא שלה סיפרה לה עליו, והסבתא שלה סיפרה לה עליו,
והדודה שלה סיפרה לה עליו, וכל נקבה אחרת במשפחה שלה.
כשהיא היתה קטנה היא חלמה על החתונה, כשהיא היתה קצת יותר
גדולה זה כבר היה פנטזיות תמימות, אחר כך כבר דחפים למעשים
מגונים ממש.
כל כך היא רצתה אותו.
ויום אחד הוא בא.

זה היה די בסוף של החורף. מתי שהאוויר מגעיל אבל כבר אפשר לצאת
בלי מעיל. היא בדיוק פספסה מונית לדירה השכורה שלה, והיא עמדה
ורטנה לעצמה בשקט באמצע הרחוב.
ואז היא שמעה, שקשוק מתכתי כזה, וגם קלאק-קלאק כזה שאי אפשר
היה לטעות בו. האביר על הסוס הלבן שלה, הגיע.

היא מיד שכחה מהמונית, ומה"אין לי כסף" ו"לחיי אין משמעות",
ונעשתה מאוד מאוד מאושרת תוך שניה. מדהים מה שקירקוש
וקלאק-קלאק יכולים לעשות לבחורה.
היא הסתובבה אחורה עם חיוך מאושר כזה, מחכה שהוא יגיע. הרגע
הרומנטי עבר, ושום דבר לא היה כמו בסרטים, כי היא הסתובבה
כשהוא עוד היה רחוק. אבל לא היה לה אכפת שהיא עמדה עם חיוך
טפשי ומעופף על הפנים כמעט חמש דקות שלמות. ואז הוא בא, היה
ממש קרוב.
"אני האביר".
"אני כל כך מאושרת!".. היא היתה נופלת לזרועותיו בזה הרגע, אם
רק הוא לא היה עדיין על הסוס.
אז הוא ירד, רק כדי לממש את הקלישאה.

ואז היא ראתה שהוא ממש נמוך, נמוך ממנה אולי בראש וחצי. וגם
היה שמן. לא סתם שמשנמן כזה שכיף להחזיק, ממש שמן. הוא הוריד
את הקסדה שלו. אז היא ממש הופתעה. על פנים רחבות ועייפות היו
זיפים, ממש זיפים. גדולים ומגעילים. והשיער, בכלל, מתולתל
שמנוני כזה בצבע חום לא ברור, שנדבק לראש.
"אתה בטוח שאתה הוא?"
"גברת, שלחו אותי מהסוכנות, אני האביר שלך. נותנים לך -
תקחי".
"איזו סוכנות?" היא שאלה במבט מבולבל, כזה שרק נשים שגילו
שחלום חייהן התנפץ כרגע יכולות לתת.
"הסוכנות שמסדרת לנשים כמוך אבירים על סוס לבן. תסלחי לפרויקה
שלי, קצת כואבת לו הרגל".
רק עכשיו היא שמה לב שברגל השמאלית האחורית של הסוס היו כמה
פצעים מוגלתיים מגעילים, ממש באמצע.

היא הבינה עכשיו, שזהו, זה האביר שלה. עכשיו חיים איתו בעושר
ואושר עד עצם היום הזה.
"מה עכשיו?" שאלה, רק כדי לוודא. ואולי בעצם, קיוותה להתבדות.
הוא עלה על הסוס וענה ביובש: "עכשיו את עולה, ואנחנו רוכבים
לעבר השמיים האפורים". היא יכלה להרגיש שהוא ציטט במדויק את
"המדריך השלם לאביר המתחיל".
"אני חייבת?" היא חשבה שאולי זה אחד מאותם שצריך ללמוד לאהוב
אותם. אבל שאלה לכל מקרה.
"ביקשת אביר על סוס לבן? אני אביר? כן. יש לי תעודה מבית הספר.
הסוס שלי לבן? בטח, פרויקה הזקן הוא סוס אבירים מאז ומעולם.
נותנים לך - תקחי" חזר בעצבנות קלה, בנימה של "זאת הזדמנות
חייך, גם אני לא כל כך חייב לעמוד פה, את יודעת".
טוב, נו.

הרימה בעצלנות רגל במגף אופנתי לכיוון הרגלית, משתדלת שלא לגעת
בפצע של הפרויקה הזה, והעיפה את עצמה מאחורי גוש השומן הזה.
פרויקה נחר והשריון של האביר קרקש. הוא לא זהר בכלל, כמו
השריון של האבירים בסיפורים. הוא היה קצת חלוד כזה, וחרק טיפה.
האביר אמר "הויסה" לפרויקה, והוא התחיל לזוז.

הסוס הלך בעצלתיים לאורך הכביש, בדיוק לכיוון אותם שמיים
מפוייחים. היא יכלה להרגיש את הצליעה שלו בגלל הפצע, זה הקפיץ
אותה כל כמה שניות. לא היה לה נוח, אבל היא לא אמרה כלום. לא
רצתה להרוס את הרגע, אפילו שלא בדיוק היה כזה.
טוב, נו.