New Stage - Go To Main Page

סער ורדי
/
החבר הכי טוב שלי הומו

1.

החבר הכי טוב שלי הומו.  אני עומד מטר מולו בפארק, לוקח שלוק
אחד לפני אחרון מהרד-בול שלי.  מתקשה לעכל.  המילים מתגלגלות
לי בראש, אמנם, אבל משהו בתוכי עדיין מסרב להאמין.

שעה לפני הוא הרים אליי טלפון לנייד, שאל אם אפשר להיפגש.
כשקלטתי שעכשיו שמונה בבוקר ויום שבת, שאלתי אותו אם הוא
השתגע.  הראש שלי עדיין הסתובב מהשוט האחרון ששתיתי בלילה, אבל
הוא בשלו.
 "נפרדתי ממאיה", אמר לי.  
בפשטות, ביובש.  בלי רגש.
בלעתי את הרוק, מבין שמדובר במשהו רציני.  שאלתי אותו אם הוא
מרגיש בסדר והוא ענה לי שכן, אבל הוא חייב שניפגש.  התעשתתי
מהר וקבעתי שנתראה בפארק ב-וחצי.  זרקתי על עצמי סוודר, לקחתי
את המפתחות של האוטו ויצאתי לדרך.  לפני זה עוד הספקתי לשלוף
מהמקרר פחית רד-בול, שאני לא ארדם על ההגה או משהו.  

הוא חיכה לי בפארק ליד פסלי האבן הגדולים.  כמוני, גם הוא לא
הקפיד על הלבוש שלו יותר מדי; לבש שרוול לבן ארוך וחולצת אביב
גפן משנת תרפ"פו.  עשיתי לו סימן עם היד שנלך, וידאתי עם השלט
בפעם האחרונה שהאוטו אכן נעול, והתחלנו ללכת לאורך הפארק.  
 "אז מה קרה?", שאלתי אחרי כמה דקות שראיתי שהוא לא מדבר.
 "נפרדתי ממנה, מה הכוונה?", הוא תקע בי מבט משתאה, כאילו אני
זה שיזם את השיחה והוא איזה משקיף מהצד שבכלל לא מבין מה הולך.

 "כן, אחי, אבל איך זה קרה?  תן פרטים, משהו..."
הוא לקח נשימה עמוקה, עוטה על עצמו מבט מיוסר.  אני, בינתיים,
לגמתי ממשקה האנרגיה שלי, משתוקק כבר שידבר וישבור את השקט
המעיק הזה.
 "תראה", הוא פתח ,"מאז ומתמיד ידעתי שאני שונה."
 "שונה באיזה מובן?", אני מקשה.
 "שונה.  לא כמו כולם.  לא הייתה לי אף פעם חברה רצינית, חוץ
מכמה סטוצים פה ושם.  גם לא הפריע לי במיוחד שלכל החברים שלי
היו בנות זוג ואני נשארתי לבד.  בצבא, כשכולכם דיברתם על
כוסיות וזיונים, אני שתקתי."
 "בטח", התערבתי ,"בגלל זה הכרנו לך את מאיה, שתשתחרר קצת."
 "אני יודע", חייך, כאילו ממתיק איזה סוד ,"ותאמין לי שאני
השתחררתי..."

בחמש דקות שבאו אחרי זה הוא סיפר לי בדיוק איך מאיה הייתה הדבר
הנכון בשבילו.  בוגרת, שנונה, חכמה, אדיבה.
 "הרגשתי כאילו שמצאתי את האחות שמעולם לא הייתה לי",
התוודה.
בהתחלה הם אפילו היו זוג.  הוא מצא בה אוזן קשבת ונפש עדינה,
היא מצאה בו בחור רגיש ומיוחד.  יצאו כמה פעמים, התמזמזו פה
ושם.  הכול היה חלק, עד שהם הגיעו למיטה.  
 "צ'ארלי פשוט לא עמד", תמיר חייך במבוכה, מעיף מבט חטוף לעבר
מפשעתו.
 "נו, ומה היה?", הייתי מרותק.
 "ישבנו ודיברנו על זה.  כמו גדולים.  דיברנו ודיברנו עד
שהשמש עלתה.  פרסתי בפניה את כל החיים שלי - מהגן, דרך
בית-הספר והצבא ועד עכשיו, ממש לפני שאני מתחיל ללמוד.  סיפרתי
לה על הסטוצים שהיו לי ואיך שלא הרגשתי שומדבר כלפי אף אחת
מהן, ושזה היה סתם בשביל לדעת על מה כולם מדברים.  אמרתי לה גם
שאיתה זה שונה; וחשבנו בהתחלה שאולי בגלל שזו פעם ראשונה שיש
לי רגשות כלפי מישהי, אני לא מצליח לשכנע את צ'ארלי לשתף
פעולה.  אבל לאט לאט הבנתי שזה לא המקרה."
הוא שלף סיגריה מגולגלת מהפאוץ' שלו והתחיל לעשן.

המשקה כמעט נגמר.  השארתי לעצמי עוד כמה שלוקים, שיישאר לסוף
הסיפור, וניסיתי להנות כמה שיותר מהלגימות האחרונות.  הוא,
בינתיים, התענג מהשקט הזמני והתחיל להכניס ולהוציא כמויות
נכבדות של עשן מהריאות שלו.
 "בקיצור, אחרי כמה ימים ניסינו שוב פעם.  כלפי חוץ המשכנו
לשחק אותה זוג לכל דבר, שאף אחד לא יחשוב שקרה משהו בינינו;
אבל כל הזמן הזה ישבתי עם עצמי וחשבתי למה, לעזאזל, זה קרה,
ומה אני בכלל מרגיש כלפיה, עמוק עמוק בפנים.  כמובן שגם הפעם
זה לא הצליח לנו."
לא יודע למה אבל באותו רגע גיחכתי.  הוא התעלם, ממשיך
בסיפורו.
 "שוב פעם נכנסנו לדיבורים.  הרגה אותי הסובלנות הזו שלה,
לשמוע מה שיש לי להגיד, להתפלסף איתי שעות על גבי שעות, בלי
להיכנס לסרטים וכלום.  לקראת שש בבוקר, היא אמרה לי שנראה לה
שהיא יודעת מה העניין, אבל לא הוסיפה מילה.  בעצם, היא הוסיפה
משפט אחד.  שיש לה איזה ידיד שהיא רוצה שאני אפגוש.  'נו
טוב...', חשבתי לעצמי, 'מה כבר יכול לקרות?'"

מכאן ואילך הסיפור שלו תפס זווית שונה ממה שציפיתי לשמוע.
הידיד של מאיה היה אביעד, חבר של אחיה הגדול.  בן עשרים
ושמונה, מעצב שיער ידוע מצפון תל-אביב.  מההומואים הכבדים
האלו, שאי אפשר לטעות לגביהם.  מאיה הכירה ביניהם, ותמיר
בהתחלה נרתע.  סיפר לי שהוא התחיל להתחרפן לו במספרה (שם הם
נפגשו), ולא הבין בכלל מה מאיה רצתה מהחיים שלו.  
 "קראתי לה פסיכופטית.  אמרתי לה שאין מצב בכלל שאני והוא
חולקים את אותן נטיות.  רציתי לברוח משם כל זמן שיכולתי."  
אבל אביעד פייס אותו בשוקו חם, הבטיח לדבר איתו ביתר פרטנות
כשלא יהיו לו כל כך הרבה לקוחות על הראש.  אמר לו שזה בסדר.
שגם הוא היה ככה בהתחלה, ושאין לו מה לפחד.  בסוף הם החליפו
מספרים, וכבר באותו ערב נפגשו באיזו מסיבה של חבר של אביעד.  
 "בהתחלה באמת לא מצאתי את עצמי שם", העיר תמיר ,"כולם היו שם
גברים בטווח גילאים שלנו.  חלק נראו יותר צבעוניים, אם אפשר
לקרוא לזה ככה.  חלק פשוט נראו כמוני וכמוך.  אביעד דיבר איתי
קצת וסיפר לי על החבורה ומאיפה כל אחד בא.  אחר כך הוא נעלם עם
איזה מישהו לחדר צדדי, ואני נשארתי לדבר עם איזה ידיד שלו בשם
ערן.  סיימנו את הערב אצלו במיטה."

נשמתי עמוק, מתפלא איך הוא לא סיפר לי את כל הדברים האלו קודם.
כל הזמן הזה כשהייתי בטוח שהוא מפמפם למאיה את הצורה, הוא
בעצם עשה צחוק מכולנו ויצא לגלות את עצמו מחדש.  לא ידעתי אם
לכעוס עליו ולהרגיש נבגד או אם כדאי לגלות איזו אמפתיה כלפי
מצבו.  מאחר והוא נראה באותו רגע כמישהו שבאמת זקוק למילה
טובה, טפחתי לו על הכתף בחברות.  כשחשבתי על האפשרות שיכול
להיות שיש למגע שלי יותר ממשמעות אפלטונית לגביו עכשיו, החזרתי
את היד שלי למקום.
 "אז מה אתה אומר בעצם", שילחתי בו שאלה רטורית, רק כדי לאמת
את מה שלא הצלחתי ממש לקלוט ,"שכל הזמן הזה בעצם היית הומו ורק
עכשיו גילית את זה?"
 "אני מניח שכן", הוא ענה, וחיוך כן ואמיתי התפשט על פניו
,"אני מניח שאני הומוסקסואל.  הנה, אמרתי את זה."
הוא שחרר אנחת רווחה.


2.

אז זהו זה.  החבר הכי טוב שלי הומו.  הנה, שחזרתי את כל מה
שקרה, ואני עדיין לא יודע מה להרגיש לגבי העניין.  אני מסיים
את הרד-בול, מלקק את הטיפות האחרונות מהלשונית.  אחר כך אני
זורק את הפחית על הרצפה, ובועט בה מצד לצד תוך כדי הליכה.  
 'אלוהים ישמור', אני חושב ,'כל הזמן הזה שעברנו יחד.  חמש
פאקינג שנים, מתחילת הטירונות...  ועכשיו הוא מספר לי את
זה?!'

אני נזכר איך התחברנו בבקו"מ כשעברנו יחד את שרשרת החיול.  אחר
כך, בנסיעה הארוכה והמייגעת הזו מתל-השומר לבסיס הטירונות
בדרום, ישבנו אחד ליד השני ודיברנו על הפחדים שלנו לקראת
השירות.  סיפרתי לו על החברה שלי דאז אנה, והוא סיפר על הנסיעה
שלו ליוון עם חברים שבוע קודם לכן.  ממש בפוקס גם התמזל מזלנו
ויצא ששמו אותנו באותו צוות בטירונות ובאימון מתקדם.  רק
כשעלינו ליחידה שיבצו אותנו במחלקות שונות, אבל נשארנו יחד
בפלוגה, ובגלל שאנחנו גרים גם יחסית קרוב יצא שהתראינו הרבה,
גם בחופשות בבית וגם בבסיס.  שלוש שנים סחבנו ככה, והנה אנחנו
סוגרים עוד שנתיים של חברות באזרחות.
ואני חושב אם באלף ומשהו פעמים שהתקלחנו יחד, או בפעם ההיא
שלקחנו רגילה משותפת וירדנו יחד לאילת, הוא הסתכל עליי בצורה
קצת שונה או חשב איזשהן מחשבות אסורות לגביי...

הוא תוקע בי את המבט הזה שלו.  מבט כזה של 'צא מהשוק שלך,
חייל'.  אנחנו מכירים יותר מדי זמן, יותר מדי טוב.
 "אל תחשוב על זה אפילו", הוא אומר ,"אני יודע מה אתה חושב."
אני מרים גבה, מטיל ספק בנחישותו.
 "אתה באמת חושב שאני עד כדי כך מטומטם?  אתה חושב מה שכולם
חושבים."
הגבה נשארת מורמת.
 "אז לא.  אני לא נמשך אלייך, אם זה מה שאתה חושב, יא חתיכת
מכוער.  אני יודע מה עובר לך בראש, עם כל הדעות הקדומות שאתה
סוחב איתך אלוהים-יודע-מאיפה.  ישר מנסה להכניס כל דבר לתוך
סטריאוטיפ, למסגרת של הגיון.  בחייאת רבאק, זה כתוב לך על
המצח!"

הפעם תורי לחייך במבוכה.  אני דוחף את הידיים שלי עמוק בכיסים,
מפנה ממנו את המבט.  ממשיך ללכת.  ואני יודע שאני צריך לגלות
פתיחות, אני יודע שזה תמיר יוספי, החבר הכי טוב שלי, ולא סתם
איזה הומו אחד שנדבק אליי ברחוב.  אבל מה אני יכול לעשות שהראש
אומר לי משהו אחד, והלב (ואיתו גם כמעט כל איבר אחר בגוף שלי)
אומר לי משהו שונה בתכלית?
 "די, אחי", אני מנסה להתקרב אליו חזרה, ואפילו מחבק אותו ככה
בקטע חברי ,"אתה יודע שאני משתדל.  ואני מבין אותך, בחיי
שכן."
אבל משהו מושרש הרבה יותר, תחושה בלתי-נשלטת של דחייה, משתלטת
עליי.

אנחנו ממשיכים להקיף את הפארק בשקט.  מהשנייה שהתחלנו ללכת יצא
שכבר עשינו איזה שלושה-ארבעה סיבובים מסביב לרחבת הדשא והאספלט
הגדולה הזו.  את הפחית הריקה של הרד-בול השארתי איפושהו
מאחור.
 "מה הלאה?  אתה עדיין בקשר עם מאיה?", אני מתעניין.
 "מאיה היא הנפש התאומה שלי.  החלטנו להיפרד כבר שכל העסק עם
ערן התחיל לפני שבוע וקצת, אבל אנחנו נשארים ידידים טובים.
אין עליה, תאמין לי.  היא מלאך, הבחורה הזו."
אני מושך בכתפיים, מתלבט אם לבקש ממנו את המספר טלפון שלה.
אחרי הכול, סידרתי לו אותה עם החבר'ה אחרי שראינו שכולם כבר
הסתדרו בחיים והוא עדיין מתמהמה.  ואם כבר הוא לא מגלה בה יותר
עניין מסיבות כאלו ואחרות, ואני בדיוק יצאתי מקשר - למה שאני
לא אנסה עליה את המזל בעצמי?
 "למה אתה לא שואל אותי מה קורה עם ערן?", תמיר מתעניין
פתאום.
 "סליחה?", אני עושה את עצמי כאילו לא שמעתי.
 "למה אתה לא שואל אותי מה קורה עם ערן?"
 "אני מצטער" (אלוהים ישמור, אני כזה צבוע) "מה קורה איתך ועם
ערן?"
 "אנחנו זוג.  אני ממש אוהב אותו.  אני חושב שזה באמת זה."
 "אני שמח בשבילך" ('לא אני לא!  למה אני אומר את הדברים האלו
בכלל?').

ההליכה המשותפת מביאה אותנו חזרה אל האוטו בסופו של דבר.
השיחה מיצתה את עצמה.  עכשיו הגיע הזמן לראות אם אני באמת
מסוגל להסתכל לו בעיניים אחרי כל זה או לא.  

אני מנסה.  מרים את הראש בהדרגה מהדשא לרגליים שלו וחזרה.
בסוף כשאני כבר מישיר אליו מבט, אני רואה שהוא בוכה.  לא משהו
רציני, אבל מספיק כדי לצבוט לי בלב.  אני מחליט להתעלם מכל
המחשבות הנגועות שלי ומנגב לו את הדמעות עם היד.  זה קשה, אבל
אפשרי.  הוא אומר לי תודה.
 "זה לא קל להיפתח ככה כמו שנפתחתי כלפייך עכשיו.  אני יודע
שזה מוזר לך לשמוע את כל זה, אבל אני שמח שזה אתה ולא מישהו
אחר."
הוא פותח את ידיו, מושיט אותן לעברי ומחבק אותי בכל הכוח.
ראשו נשען לי על הכתף.
 "יהיה בסדר", אני מרגיע אותו, טופח לו על הגב, לא יודע אם
אני בעצם מרגיע אותו או אותי.

הדרך חזרה הבייתה עוברת בשקט.  אסף אמדורסקי מתנגן בגלגלץ.
שלו, מלנכולי.  חודר.  
אני מוריד את תמיר בכניסה לבית שלו ולא מתקשר אליו יותר לעולם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/2/03 3:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה