עושה רושם שהיא ישנה. הראש שלה מונח על הרווח שבין מסעד הכיסא
לחלון הדהוי של האוטובוס, שמוט מעט, והסנטר מופנה לכיוון
החזה.
היא נושמת נשימות קצובות, לא כבדות כלל, אך מהסוג שמשדר שינה.
שיערה פזור על פניה וקצת קשה להבחין בינות לקווצות משולחות
הרסן אם היא יפה כמו שנדמה שהיא, או שהכל רק אשליה אופטית.
חולצה אדומה מכופתרת, בחיקה נח תרמיל שהיא מחבקת חזק. האם היא
בורחת ממשהו, ואם כן, ממה?
הוא מנסה למצוא תנוחה נוחה בעצמו, אבל רגליו ארוכות מדי. הן
מתנגשות במחיצת הפלסטיק החוצצת בין המושב שלפני הדלת האחורית,
לבין הדלת עצמה. ולחשוב שזהו המקום המרווח ביותר בתוך החלל
המצומק הזה. לא קל להיות שני מטר וסנטימטר אחד של אנושיות, לא
קל. האוטובוס חשוך, כולם ישנים, מלבד מישהו באחד המושבים
הקדמיים, שהנורה הקטנה שלו דולקת מעל לראשו. מנסה לקרוא משהו,
או שמא אינו יודע כיצד לכבות?
הוא זע בחוסר נוחות. מקווה שאולי התנודות יגרמו לה להקיץ
מתרדמתה. צמא למלים של זר, לתשומת לב, משהו שישבור את
המונוטוניות של הנסיעה הזו. היא ממשיכה בשלה. נושמת בסבלנות,
ישנה.
הוא מתבונן בשעון שלו. השעה היא בדיוק ארבעים ושתיים דקות אחרי
חצות. הם רק בתחילת הדרך. שיר מתנגן לו בראש והוא מניד אותו
לצליליה של אותה מנגינה לא נשמעת, מוצא נחמה בחשכה, ובעובדה
שאיש לא יראה או יחשוב שמשהו אצלו לא בסדר. הדרך נמתחת כמו
מסטיק. הוא לא יכול באמת לראות אותה, מבעד לחשכת הליל, אך מכיר
אותה בעל פה. מתחילה עם נוף עירוני צפוף, שהולך ומידלדל והופך
לשממה, וחוזר ונהיה נוף עירוני דהוי, ואז עוד שממה, ובסוף
אורות, האורות של אילת. תוהה בראשו איך במדינה קטנה כמו ישראל
יש רק מקום אחד שניתן לברוח אליו - וזו אילת, והיא כל כך
מצומקת. למה כל מי שבורח, בורח לאילת? מה כבר רע בתל אביב?
אבל הוא יודע את התשובה בעצמו. תל אביב היא ביצה, כולם מכירים
את כולם. בגלל זה גם הוא הולך בעצם. אם כי, איך יכול גבר, שני
מטר וסנטימטר אחד, להיבלע בקהל?
השעה כבר כמעט שתיים. היא זעה פתאום על כיסאה, נרעדת. הוא מכיר
את זה. שולמית היתה נוטה להתעורר כך, להקיץ באמצע הלילה,
מזיעה, נרעדת. להצמד אליו נואשות, לסחוט חיבוק. לרגע הוא כמעט
פועל מכאנית ושולח זרועותיו לעומתה, אך נזכר. באינסטינקט, עוצם
את עיניו. שלא תדע שהתבונן בה.
הוא יכול להרגיש אותה מתמתחת, מורידה את התרמיל הגדול. היא
מחפשת משהו בתיק. נדהם מעצמו, ומהיכולת לזהות כל פעולה שלה.
שוכח שעיניו לא באמת עצומות עד הסוף ושהם בכל זאת חולקים מושב.
לפתע, אור מציף את אישוניו. הוא ממצמץ. פוקח אותן ומבין שהכל
יחסי. היא יושבת עם ספר והנורה הקטנה שלה דולקת מעל לראשיהם.
היא לא מבחינה בו.
הוא רוצה לדבר. הוא צמא למלים, לשיחה. רוצה לחלוק את היגון שלו
עם מישהו, אך לא מעז לפצות את פיו ראשון. מלכסן עיניו לקרוא את
עטיפת הספר שלה, לדעת מה היא קוראת. הוא כושל במשימה.
רוצה כל כך לחלוק את העול הכבד הזה, שלוחץ לו בחזה, את הסיפור
שלו, את הסיבות. רוצה לקבל אישור שעשה את הדבר הנכון, אבל לא
מצליח להביא את עצמו לידי דיבור. השעה כבר שבע דקות לארבע, עוד
מעט אילת תהיה באופק.
היא כבר החזירה את הספר לתיק. היא כבר מזמן ישנה שוב. גם האור
בספסל הקדמי ההוא כבה כבר מזמן. רק הוא לא ישן, לא מצליח
לישון.
האוטובוס עושה סיבובים קטנים בתוך העיר, ומגיע לכדי עצירה
מוחלטת בתחנה המרכזית. אחד-אחד הם יורדים ממנו, האנשים. אור
כבר מבצבץ בינות להרים. גם היא יורדת מהאוטובוס, מיישרת את
החולצה המכופתרת. הוא מביט בה. שוקל אם לגשת. עכשיו, כשהשיער
כבר אינו על פניה, רואים בבירור שלא היתה זו אשליה. היא באמת
יפה כמו שנדמה שהיא. אולי אפילו קצת יותר. היא מתבוננת סביב
במבט מחפש. כן, גם היא אבודה כמותו. אולי היה צריך לשוחח אתה,
שם, על האוטובוס.
הוא מרים את התרמיל שלו, מוציא אותו מתוך תא המטען הגדול.
מסתובב. היא כבר לא עומדת שם.
מבט תמה, מבולבל, מחפש, עוזר לו למצוא את אשר ביקש. הנה היא
שוב, עומדת קרוב יותר לשער. הוא מתחיל להתקרב ואז נרתע. מישהו
מגיח פתאום, ניגש אליה, מחבק, מנשק.
היא, בניגוד אליו, לא ברחה מהבית.