[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








07:00  10 לינואר

"בום"

הרעש החזק העיר את לירון ושני שישנו מחובקים.
שני קפצה מהר מהמיטה לכיוון החלון, מחפשת איפה היה הפיצוץ, היא
כבר יכלה לראות את  העשן מאחורי הקיוסק של מוטי.
לירון התרומם מהמיטה. "מה זה היה?" שאל.
"לירונ'וש, אני חושבת שזה פיגוע..." לירון התמתח וחיפש את
הפלאפון מתחת למיטה, "שבע בבוקר?! אני חוזר לישון...".
שני התקרבה אליו "אתה נורמאלי?! היה לנו פיגוע ליד הבית!"
"את בטוחה?" לירון שאל.
"כן, אני די בטוחה, תתחיל להתקשר למשפחה שלך, תגיד שאנחנו
בסדר" אמרה בעודה מחייגת לאמא שלה "אמא, אל תשאלי... היה לנו
פיגוע, פה מתחת לבית.. כן כן, אנחנו בסדר... הנה עכשיו אמבולנס
מגיע, אוי כמה סירנות, לא אל תדאגי אני לא ארד לשם.. כן כן,
אנחנו נשארים בבית, תפתחו חדשות."
שני סיימה את השיחה והסתכלה על לירון שחזר לשכב במיטה. "אתה לא
מתקשר?" "עזבי אותך.. אין לי כוח. הם יתקשרו לבד כשיודיעו על
זה בחדשות" שני הסתכלה עליו ודמעות התחילו לטשטש את שדה הראייה
שלה. "תגיד, איך אתה כל כך אדיש?!"
לירון חייך וניסה לחבק את שני שהתחמקה. "מה את רוצה? פיגוע.
אין מה לעשות. כל יומיים יש פיגוע, מה נבכה עכשיו? בואי לידי
למיטה, נשתמש בזה כתירוץ לא ללכת לעבודה, נשים רדיו, בטח יהיו
שירי פיגועים שקטים. יהיה כיף".  
"אתה ממש דפוק!" שני צרחה בדמעות. "איך אתה יכול לדבר ככה? מי
יודע כמה אנשים נהרגו לי פה מתחת לחלון, איזה מין בן אדם
אתה?!"
"נו שני.. מה את היסטרית? את יודעת שאני לא מתרגש מהשטויות
האלה, גם את לא צריכה.. נו די לבכות.. אני יודע שזה מפחיד, די,
בואי אלי. אני אשמור עלייך" אמר וניסה לחבק את שני שוב.
שני התרחקה שוב והצביעה על הדלת "תעוף מפה!"
"שני מתוקה, מה את מקשקשת?".
"תיקח את הדברים שלך ותעוף לי מהבית ומהחיים".
"די נו, את סתם היסטרית עכשיו, אני אוהב אותך, אל תדברי
שטויות...". דמעות התחילו למלא את עיניו של לירון, שני ניגבה
את עינייה ואמרה בשקט "לירון, אני מצטערת, אנחנו לא מתאימים,
אנחנו רואים את החיים אחרת. אני הרגשתי ככה כבר כמה חודשים,
אבל עכשיו אני בטוחה. תלך מכאן. אני אבוא לקחת את הדברים שלי
מחר."
לירון התלבש בשקט כששני המשיכה להסתכל מהחלון. הוא נעמד ליד
הדלת ושאל בקול חנוק "את בטוחה?"
"כן, אני בטוחה" ענתה, ולירון יצא מהדלת. בדרך, זרק לפח קופסה
קטנה ושחורה.

06:30  10 לינואר
 
לילך עמדה בתחנת האוטובוס, לידה עמד מקסים השכן שלה, עולה חדש
בן 50. אומרים שהוא עלה לבד עם הבת שלו אחרי שאישתו נכנסה
להריון מאח שלו, הוא היה יהודי אבל אישתו לא. הבת שלו טניה
בכלל עונדת צלב על צווארה, היא בת 16 עכשיו.
לילך שמעה את הסיפור הזה מקלרה, אלמנה זקנה שגרה בקומה הראשונה
שמשתדלת להתעדכן בכל הסודות האישיים של דיירי הבניין. קלרה גם
סיפרה שהיא ראתה את טניה נכנסת לפעמים לסוברארו שחורה. "בטח
ערבי, היום, רק לערבים יש כזה אוטו!" לילך לא כל כך אהבה לדבר
עם קלרה, אבל תמיד היא הייתה תופסת אותה כשהיא חיכתה למעלית.
לילך הסתכלה על מקסים, יושב בתחנת האוטובוס עם חליפה ומזוודה,
כמו איזה איש עסקים. בעצם הוא היה מאבטח בבית ספר יסודי, לילך
שאלה את עצמה אם יכול להיות שהוא מתבייש מהבת שלו, ובגלל זה
הוא לא לובש את המדים של חברת האבטחה מייד כשהוא יוצא מהבית.
היא נורא רצתה לפתוח בשיחה, אבל אף פעם לא ידעה איך לפנות
אליו, או מה לומר. היא רצתה לשאול אותו אם זה נכון מה שקלרה
אומרת, היא רצתה לומר לו שגם בה בגדו. שגם היא הייתה נשואה,
ובעלה בגד בה עם חברה טובה. כשהיא גילתה, הוא אפילו לא התנצל.
רק הודיע לה שהוא עוזב את הבית ושמזל שהיא כבר ידעה כי לא היה
לו מושג איך לספר לה.
זה קרה לפני 3 שנים בדיוק, ומאז לא אהבה אף אחד אחר.
האוטובוס הגיע. שנייהם עלו. לילך התישבה בספסל האחורי. משם היא
יכולה להסתכל על כל הנוסעים באוטובוס. כבר שנתים היא נוסעת
באותו קו ובאותה שעה. היא כבר מכירה את כל הפרצופים.
אחרי שתי תחנות עלה בחור. עם הפנים הכי עצובות שראתה מעולם.
הוא סחב תיק בצבע בורדו, והתיישב ליד דלת היציאה. לילך לא ראתה
אותו מעולם. הוא היה שחום, עם שיער קצוץ. הוא ישב בעצבנות,
כאילו הוא מפחד לפספס את התחנה שלו. לילך רצתה להתיישב לידו,
לשאול למה הוא כל כך עצוב. לספר לו שגם היא עצובה. הבחור התחיל
לשחק עם הידיות של התיק שלו, האצבעות שלו היו דקות וארוכות,
לילך רצתה להחזיק לו את היד. לנחם אותו, שינחם אותה. הבחור פתח
את התיק כדי להוציא משהו. "בום"

15:00  9 לינואר

טניה נכנסה לסובארו של מחמוד. "לאן נוסעים היום?" היא שאלה
בחיוך. כבר שלושה חודשים הוא אוסף אותה אחרי בית ספר ולוקח
אותה לטייל. "אנחנו לא נוסעים היום לשום מקום." מחמוד ענה לה.
טניה השמיכה לחייך אליו ושאלה "אז מה נעשה?"
"תקשיבי טניה, אנחנו לא יכולים להיפגש יותר". "למה לא? מחמוד,
איזה שטויות, די.. מחר אני אספר לאבא שלי. יהיה בסדר, לא נצטרך
להסתתר יותר.ובעוד חצי שנה אני אהיה כבר בת 17, נוכל להתחתן
ולא נשאל אף אחד"
"זה לא בגלל זה, את יהודייה, אני לא יכול להיפגש איתך יותר"
"אבל אני לא יהודייה!"  טניה הרימה את תליון הצלב שלה אל מול
עינייו.
"את כן! את בת של יהודי, את מדברת שפה של יהודים, את הולכת
לבית ספר של יהודים, את יהודייה. אני לא יכול להמשיך להיות
איתך. תצאי מהאוטו."
טניה יצאה בוכה מהאוטו, ומחמוד נסע.

כעבור שלוש שעות מחמוד כבר היה בעזה, אחרי ההלוויה הוא קיבל
תיק אדום, מלא חומר נפץ.

07:00  9 לינואר

צלצול טלפון העיר את מחמוד, 10 דקות לפני שהוא כיוון את השעון
המעורר שלו. המספר היה של אמא שלו. הוא ענה, צרחות ודמעות מהצד
השני של הקו סיפרו לו שהרגו את שני אחיו בעזה כשפיצצו את הבית
שהיו בו. מחמוד עבר ליפו לדודים שלו כשהייה ילד והייתה לו
תעודת זהות כחולה, אבל כל המשפחה שלו נשארה בעזה, ואחיו היו
פעילים בחמאס.
מחמוד לא בכה כששמע את החדשות. הוא הבטיח למצוא דרך להגיע עוד
באותו היום לעזה. הוא התקשר ללירון, החבר הטוב שלו מהעבודה
להודיע שהוא לא יגיע היום עקב עניין משפחתי. "עניין שמח או
עצוב?" לירון שאל. "אצלנו במשפחה רק דברים שמחים קורים", "טוב
מאוד מחמוד, לא נורא נמצא מישהו שיחליף אותך במסעדה היום,
ותקשיב, החלטתי להציע לשני נישואים. היום אני אשן אצלה, מחר
נשכנע אותה לא ללכת לעבודה, ואז נכרע ברך ונבקש שתהייה אישתי."
"שיהיה במזל לירון, אני חייב ללכת"

05:00  9 לינואר

רס"ן יוגב שחק יבש בג'יפ. הסתכל בתמונות שבארנק שלו בזמן שחיכה
לפקודות. ילדים לא היו לו, אז כל התמונות היו של חברים. ותמונה
אחת של אשתו לשעבר. לילך. הוא עזב אותה לפני שלוש שנים ועכשיו
הוא כל כך מצטער. הוא החליט בליבו לנסות להתקשר אליה מחר. לבקש
להיפגש.
הפיקוד יצר איתו קשר. אחרי שיחה קצרה הוא קרא בקשר למפקד הכוח
בשטח. "תרימו את הבית באויר." "בום"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נה נה נה נה נה
נה נה נה נה נה
נה נה נה נה נה
נה נה נה נה.


השיר של אמינם,
לא של קיילי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/03 20:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לא דיכאונית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה