הנזירה מארי הייתה קונה בכל יום ראשון חבילה של עדשי m&m. היא
מאוד אהבה אותם, ובקיוסק שליד המנזר שלה, היו מחזיקים כאלה
במיוחד בשבילה (המוכר סיפר לה את זה לפני כמה שנים, ומאז היא
לא מחמיצה אף יום ראשון אפילו אם היא חולה, או לא מרגישה טוב,
או עסוקה בדברים אחרים). שאר הנזירות לא היו מבינות את המשיכה
שלה לעדשי m&m, אבל היא ידעה היטב מה מקור המשיכה. השורשים
מתחילים בבית הספר של ימי ראשון, כשהיתה בת 9. אז, הייתה אמה
לוקחת אותה אל אותו הקיוסק בדיוק (כשאביו של המוכר היום היה אז
המוכר), וקונה לה מה שהיא רוצה. היא הייתה בוחרת סוכריה על מקל
בטעם תות, ואמה היתה בוחרת בחבילת עדשים של m&m. הן חיו שתיהן
לבד, מאז שהיתה בת 4 ואביה עזב אותן, ועבר להודו, עם כת של
מאמינים. הן לא היו מדברות עליו, והיא לא ידעה מה עלה בגורלו
(עד שלפני מספר שנים קבלה מכתב מאחותו של אביה, שפרט בדיוק מה
עבר עליו, עד מותו בתאונה מצערת, כשכפר שלם ביצע בו לינץ' אחרי
ששחט פרה קדושה - כשטען שהסרטים ההודיים ארוכי המלל והריקודים,
גורמים לו בחילה). והיא גם לא ידעה כלום על המשפחה של אמה, עד
שאמה נהרגה בתאונת עבודה (כשנפל עליה השלט עם סימן החברה
-במשקל 15 ק"ג, עת יצאה מהמשרד שלה), והיא נאלצה לחפש מישהו
שידאג לה. כספי הפיצויים מהחברה, דאגו לחינוכה בפנימיה קתולית,
שם התחנכה על ברכי הדת, והפכה לנזירה. מיסטיקנים טענו שאמה
(תנוח נפשה) נהרגה בשניה בה נפח אביה המסכן (תנוח נפשו) את
נפשו. רומנטיקנים טענו שבשניה שנהרג צעק, "אני רוצה להתאחד
איתך הלגה" והם נפגשו מספר דקות אחר-כך בגן-עדן, שלובי זרועות.
ציניקנים טענו שאביה נהרג כי נטש את המשפחה, ואשתו נהרגה כדי
שתוכל לעלות כצדיקה לשמים והוא יעלה כחוטא. ולאלבנים? להם זה
בכלל לא היה אכפת. וגם למארי לא. היא התגעגעה לאמא שלה, בודאי,
אבל חיי הפנימיה עשו לה רק טוב, והיא החליטה להתמיד בדת, וכך
הפכה למצטינת הקורס "סממנים אלוהיים בתרבות ימינו". הכומר
המליץ עליה לקידום מהיר, וכך הפכה לאחת הנזירות הצעירות ביותר
בגיל 19, ובגיל 27, כבר מונתה לתפקיד אם המנזר. היו בה  אחריות
ותם לב, סמכות ואיכות, שהובילו למינוי הזה, תוך מחשבה שתשא
בגאון את דגל הדת וערכי המשפחה בקהילה.

ביום ראשון, יום הולדתה ה-28, יצאה מארי בשעת בוקר מוקדמת אל
הקיוסק, ורכשה לה את חבילת עדשי ה-m&m. תוך דרישה בשלומו של
המוכר, וחיטוט מתמשך בארנקה למציאת כסף קטן, זרז אותה המוכר
שתפתח את האריזה ותחפש עדש בצבע כסף, כיוון שיש תחרות, ואם
העדש הזה אצלה, היא יכולה להיות הזוכה המאושרת במיליוני לירות
שטרליג.  מארי, ניסתה להתלוצץ בטענה שמעולם (חוץ משהייתה בת
12, עת זכתה במצלמה חד פעמית בתחרות בפנימיה) לא זכתה בדבר,
שילמה, וחזרה אל המנזר, שם פתחה את עיתון הבוקר, קראה את
הכתבות המענינות, פתחה את החבילה והתחילה לאכול. היה לה מאוד
טעים, ומזג האויר היה נעים, כך שמארי חשה מאוד בטוב. גם
המחשבה, שזהו יום ראשון, ועוד מעט יגיעו המבקרים הראשונים אל
הכנסיה, גרמה לה לתחושת נועם, שכן בימי ראשון בבוקר, היה מגיע
כוכב הקולנוע שהיא מאוד אהבה, בילי פרינס, שכל פעם שיצא סרט
חדש שלו, הייתה מתגנבת לסינמה הקרובה למנזר ורואה אותו. הוא
היה מגיע בלווית אימו, הם היו יושבים ומקשיבים לדרשה, ואחר כך
יוצאים. פעם בראיון שקראה עימו, סיפר, שהדת לא כל-כך חשובה לו,
אבל אימו והוא נוהגים ללכת לכנסיה הזו מאז היה ילד קטן, והם
עדיין ממשיכים. וכך כשהתחילה להחנק, לא הבינה מה קורה. היא
נסתה להשתעל, נסתה לקפוץ, ורק האב דניאל, שהגיע כששמע את קולות
החרחור, הציל את חייה כשעשה לה היימליך. היא הודתה לאלוהים,
הוא אמר לה, שהעדשים האלה מזיקים לבריאות, הרים את העדש שנורה
מפיה, ואמר לה "תשמרי אותו, ותזכרי שכמה שאנחנו מאמינים, המוות
קרוב גם אלינו". היא הודתה לו (למרות שלא אהבה את הצדקנות
השמרנית שלו), קרבה את העדש, החפון באגרופה אל ליבה, ושוב
הודתה לאלוהים. היא הלכה אל פח האשפה וזרקה את העדש, שנפל לאט
לאט אל סל האשפה. הוא התנוצץ עם נפילתו והיא מהרה לתפוס אותו,
מוציאה אותו מסל האשפה, ממלמלת לעצמה "מצלמה חד פעמית בגיל 12
וזהו, באמת, אלוהים עדי". היא הוציאה את עדש הכסף מסל האשפה,
והתעלפה. כשהתעוררה, כבר הייתה המולה רבה סביבה. האב דניאל
מלמל "אמרתי לה, לא לאכול את העדשים האלה". האחות פרנסיס אמרה
"היא מעסיקה את עצמה קשה מדי והיא צריכה לנוח". והרופא (שהוזעק
במהרה) "אמר שהכל בסדר, רק הדופק מהיר מדי, והיא נרגשת. כדאי
שהיא תנוח." הם הזעיקו אותה אל מיטתה, שם שכבה המומה. היא עוד
לא קלטה מה שקרה, אך כל אותו הזמן נשאר העדש חפון בכף ידה.
וכששכבה על מיטתה, החלה לחשוב מה תעשה עם הכסף. המחשבה הראשונה
שלה הייתה, "אני אתרום אותו לכנסיה, והחיים של כולנו יהיו
טובים הרבה יותר. נוכל לתקן את המוזאיקה שבכניסה, את
הויטראז'ים שבחלונות הסדוקים, נוכל לקנות נרות כל שבת." אבל
המחשבה הסתלקה כלעומת שבאה. המחשבה השניה, הייתה כבר הרבה יותר
מענינת. היא החליטה שאף פעם, לא היה לה זמן של כיף. אף פעם, לא
היה לה משהו אחר בחייה מלבד דת, והיא החליטה שזה הזמן לעשות
משהו בנידון. היא ניגשה אל המוכר בקיוסק, שהיה מופתע לראות
אותה ("היי אחות, פעמיים ביום, מה קרה, יש לך חשק לעוד?"),
ואחר כך היה מופתע לראות מה שהיה בכף ידה ("היי אחות, זכית!
יו, זה המון המון כסף!!!") ואחר כך היה מופתע מבקשתה לשמור על
אנונימיות ("היי אחות, זה המון פרסום בשבילך ובשביל הכנסיה,
אבל איך שאת רוצה..."), וככה, אחרי שבוע היא כבר החזיקה צ'ק,
על סך 10 מיליון לירות שטרלינג. מספיק כסף. היא ישבה מול המראה
בחדר שלה (אם אפשר לקרוא לזה ככה), וחשבה. היא אף פעם לא
חסתכלה על איך היא נראית, חנוטה 16 שעות ביום בחליפה השחורה
שלה. היא שנים לא מדדה  בגדים חדשים, וחוץ מירחוני הרכילות
שקראה, לא היה לה כל קשר לעולם הזוהר החיצוני. היא סרקה את
השיער שלה, והסתכלה עליו גולש על צווארה. היא די יפה, ונאה
ביותר לגילה. היא פתחה את עיתוני הרכילות שלה, העתיקה את
הכתובת של אחד מהם על גב מעטפה, צרפה צ'ק על סך סכום נאה,
המיועד לאחד הכתבים, ובקשה לדעת מה המסיבה הבאה בעולם הבידור.
התשובה לא אחרה להגיעה, ואחרי שלושה ימים ידעה, שבמוצאי שבת
הקרובה, יש נשף התרמה לילדים חולי איידס, ושכל המי ומי של עולם
הבידור יהיו שם. עוד נכתב, שכדי לקבל הזמנה צריך לשלם סכום
עתק. היא שלמה וקבלה הזמנה, שולחן, ותעודת הוקרה. למחרת, אחרי
שכולם כבר הלכו לישון, היא קפצה לחנות בגדים יוקרתית שהייתה
פתוחה עד חצות, שם קנתה שמלה מפוארת בצבע שחור שהחמיאה לה
מאוד. היא קנתה גם תיק אופנתי,  סיכת כסף ושעון יד משובץ
יהלומים. עוד קנתה ערכת איפור, והזמינה תור למספרה, במוצאי
שבת. היא החביאה הכל מתחת למזרן שלה, עד ליום המיועד, אז קמה
בלילה, התלבשה והתארגנה, התאפרה וענדה את השעון, הלכת למספרה,
ומשם הישר אל האולם. כשנכנסה לא הופנו אליה כל המבטים, אבל
חלקם הרב. אף אחד לא הבין מאיפה הגיעה היפיפייה בשחור, חוץ
מבילי פרינס, שהיה מוכן להשבע שראה אותה איפשהו. היא קבלה הרבה
הצעות לרקוד, ורב נשות החברה הגבוהה, וגם השחקנית הנבובה הזו
שהיא לא סבלה מאז שקראה שיש לה רומן עם בילי, ניסו לברר מיהי
(כי הרי לא כל יום מצטרפת בחורה חדשה ונאה אל העשירון העליון).
אך היא שמרה על שתיקה, עד שניגש אליה בילי פרינס ואמר לה "אני
לא מכיר אותך מאיזשהו מקום?". היא כמובן לא ידעה שזה משפט
הפתיחה הכי ממוצה בעולם, והוא כמובן התכוון לזה ברצינות, והיא
ענתה, לראשונה הערב, שהיא היא מארי הנזירה מהכנסיה אליה בא כל
יום ראשון.
הוא היה בטוח שהיא צוחקת עליו ("בחורה כל-כך יפה ולא שמתי אליה
לב אף פעם?"), עד שהבין שהיא באמת הנזירה ההיא. היא ספרה לו
שזכתה בסכום כסף רב, והחליטה לראות איך זה להיות שייכת אל
החברה הגבוהה. ואז, אחרי 2-3 כוסות של סודה, ספרה לו שהיא קצת
מאוהבת בו, ושהיא תמיד רצתה לראות איך זה לדבר איתו. הוא אמר
לה, שיש תפקיד בסרט החדש שלו שהיא תתאים לו מאוד, ומיד הם יצאו
משם, העירו את המפיק שלו, שהיה המום מכשרון כזה שלא נראה אף
פעם, ומארי התחילה לנהל חיים כפולים. מחד התחילה ללכת לארועים
אופנתיים בערב, ולהצטלם לסרט בשעות היום, ומאידך המשיכה
בתפקידה כאם המנזר תוך הורדת מטלות מכתפיה (היא הרי צריכה
לנוח). הכל היה עובר חלק, לולא אחד משבועוני הרכילות, היה יוצא
בסקופ עיתונאי "אם המנזר - שחקנית קולנוע", שם סקר את הרומן
המתפתח בין מארי ובילי, וכן את דמותה של מארי בסרט (כוכבת
פורנו שהופכת למשווקת טיטולים לתינוקות). האפיפיור עצמו התקשר
נרעש, והבהיר למארי שהיא תצטרך לבחור. וכך כולנו מכירים אותה
היום, כמרתה פרינס, אשתו של, וכוכבת מפורסמת בזכות עצמה. בביתם
המפואר עומדים מול דלת הכניסה שני דברים. האחד, עותק ממוסגר של
פסוקים נבחרים מכתבי הקודש, והשני, גולת כסף קטנה, שמידי יום
ראשון, מוציאה מארי מקופסתה, לרוב בשעות הבוקר, וחופנת אותה
באגרופה. מצלמה חד פעמית, היא הייתה נוהגת לומר לעצמה בגיל
מבוגר, מצלמה חד פעמית,  וחיים חדשים.