התעוררתי אחרי כמה שעות,
הייתי תשושה ולקחו לי כמה דקות להזכר איפה אני ומה קרה,
כשנזכרתי בהכל הראש שלי עדיין כאב,
הדיכאון נשאר אבל לא כמו שהיה קודם...
הסתכלתי סביבי וראיתי את עמיר על המיטה שלו גם הוא היה כזה
מכונס וסגור. קמתי והלכתי למיטה שלו... חשבתי שהוא יושן, לא
שמתי לב שהוא לא שם באמת...
יצאתי מהחדר בשקט כדי לא להעיר אותו והלכתי הביתה,
השעה לא היתה מאוחרת ממש, אבל הייתי תשושה, כניראה בגלל
הדיכאון והבכי... הלכתי להתקלח וכמעט נרדמתי במקלחת,
ואז הלכתי לישון, בלי להרגיש שונה בכלל...
יום לאחר מכן כשהלכתי לבית ספר חשבתי על אתמול,
חשבתי על ההרגשה שהיתה לי אחרי שהשתמשתי בסם, זאת היתה הפעם
הראשונה שהסם השפיע עלי בצורה כזאת, כלומר לרעה וזאת היתה גם
הפעם הראשונה שהייתי בדיכאון כלכך עמוק,
הזדעזעתי רק מלהזכר בזה והחלטתי להפסיק לחשוב על זה...
הגעתי לבית ספר והרגשתי עדיין גרוע...
כשנכנסתי לכיתה ראיתי את כל החבר'ה בפינה, במקום שלי ושל עמיר
כולם היו בדיכאון כזה, ניגשתי אליהם ושאלתי:
"היי מה קרה?"
איילה התחילה לבכות,
יכולתי לראות בעיניים של עוד כמה מהבנות ושל ארז, החבר הכי טוב
של עמיר, שהם בכו קודם, חיפשתי את עמיר בעייני ושאלתי:
"איפה עמיר? מה קרה???"
ארז היה הראשון שענה לי:
"עמיר נפטר אתמול בערב ממנת יתר בבית שלו"
הייתי בשוק!!!
לא יכולתי ולא הסכמתי להאמין למה ששמעתי אפילו לא בכיתי,
התכחשתי לעובדה ששמעתי ולא הסכמתי להקשיב לאף אחד מהחבר'ה. כל
היום נשארתי בפינה של הכיתה מבלי לזוז מכונסת בתוך עצמי,
כמו יום לפני כן, אצל עמיר, עם עמיר, רק שהפעם לא הייתי צריכה
את הסם בשביל זה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על יום האתמול,
הרגשתי כלכך רע, הכל היה באשמתי, אם אני לא הייתי הולכת לעמיר
הוא לא היה מעשן... הוא מת בגללי, אני
הרגתי אותו!!!
במשך כל היום הייתי בדיכאון, לא הלכתי להלוויה של עמיר כי לא
האמנתי שמגיע לי, הרוצחת שלו, להיות בהלוויה שלו.
במקום שבו כולם יחלקו לו כבוד אחרון.
כיום אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לעבור את ההלוויה, אם הייתי
הולכת לשם אני לא בטוחה שהייתי חוזרת משם אי פעם, התחלתי לחשוב
על המוות, או יותר נכון, לשקול את המוות במשך 3 ימים לא החלפתי
מילה עם אדם, כל יום מאותם הימים חשתי כאבים גופניים ונפשיים
עזים בגלל חוסר השימוש בסמים, הגוף שלי כלכך רצה את זה אבל לא
יכולתי לקחת, לא אחרי הפעם האחרונה, וגם אם הייתי רוצה אז לא
היה לי ממי, הרי עמיר הביא לי את הסמים תמיד.
לא הפסקתי לחשוב על כל מיני דברים. החלטתי להפסיק עם הסמים,
בעקרון לא היה לי את עמיר שיביא לי ולא הייתי מוכנה להחליף
אותו. סיפרתי להורים שלי שאני מכורה ושאני רוצה להגמל,
לא היה לי כבר אכפת מה הם יגידו לי על זה,
לא חשבתי שאכפת להם ממני אבל הייתי צריכה שמישהו ישלם על
הטיפול והם הסכימו. הם היו בשוק הם לא היו מאמינים בחיים
ש"הילדה הקטנה והטובה שלהם" תעשה דבר כזה.
הם ניסו לברר ממני מי עוד מכור ומאיפה קיבלתי אותם אבל הם לא
הכירו את עמיר ולא אף אחד מהחבר'ה, כך שהם גם לא יכלו לנחש...
כעבור יומיים אחרי שסיפרתי להורים שלי כשבכל יום הכאבים גברו
ורגשות האשמה עוד יותר...
נכנסתי לטיפול גמילה. היה לי חונך שניסה לעזור לי, הוא לא כלכך
עזר כי אני עדיין הייתי מכונסת ולא הסכמתי להתקרב לאף אחד.
יום אחד נזכרתי שוב ביום שבו הלכתי לעמיר, כלכך כעסתי על עצמי,
בדיוק ברגע שבכיתי התקשרה אלי קרין צלצול הטלפון הבהיל
אותי...
"אהההה הלו?", עניתי
-"היי עדי, מה המצב?"
-"היי, חרא. קרין?"
-"כן זאת אני.מה קרה??? את נשמעת נורא!!! למה בכית?"
התגעגעתי אליה נורא ופתאום נורא רציתי לספר על מה שאני מרגישה,
לא יכולתי יותר וידעתי שעל קרין אני יכולה לסמוך.
סיפרתי לה כל מה שקרה מתחילת השנה.
-"וואי, את? סמים? אנ'לא מאמינה! בחיים לא הייתי חושבת
עליך!!!..."
-"כן אני יודעת... אבל זה היה כזה כיף! לא ידעתי שיש גם את הצד
השני. חוצ'מזה אני משלמת את המחיר עכשיו, כשאני בגמילה... אין
לך מושג איזה כאבים אלו!!!"
המשכנו לדבר והיא ניסתה לדבר איתי על עמיר ולשכנע אותי שזה לא
קרה בגללי אבל אני ידעתי!
הכל באשמתי, אני
רצחתי אותו!!!
מאז כל יום הייתי מדברת עם קרין,
התקרבנו מאוד וגם היא סיפרה לי על החיים שלה,
היא מאוד עזרה לי בכל התהליך של הגמילה,
היא היתה החברה היחידה שלי בזמן הזה כי עם כל החבר'ה שעמיר
הכיר לי כבר לא דיברתי, לא יכולתי לדבר איתם מאז מה שקרה.
גם בגלל עמיר וגם בגלל שהייתי בגמילה זה לא היה בריא בשבילי
להסתובב בסביבה הזאת שוב,
גם ככה לא הייתי ממש קרובה למישהו משם חוץ מעמיר אז ההפסד לא
היה כל כך גדול...
אחרי חצי שנה כבר נחשבתי כנקייה לגמרי.
הצלחתי לנצח את הסמים!!!
זה היה קשה ולקח לי זמן להבין שאני צריכה לעשות את זה אבל
הצלחתי וזה מה שחשוב... המחשבות שלי על עמיר לא נפסקו לעולם,
אני גם לא חשבתי שהם יפסקו אי פעם אך יום אחד ההורים שלי
החליטו ללכת איתי לטיפול פסיכולוגי, בגלל כל העניין עם הסמים
הם הבינו שהם לא היו איתי מספיק ושהם כבר לא מכירים את "הילדה
הקטנה" שלהם ועכשיו אחרי שתהליך ההגמלות פחות או יותר נפסק
(כבר לא הייתי צריכה ללכת לשיחות על הסמים וכבר לא סבלתי
מהכאבים שהיו לי בזמן הגמילה) הם החליטו שאני יכולה ללכת איתם
לפסיכולוג כדי לדבר על היחסים שלנו... אז הלכתי...
בשלב כלשהו של הטיפול הפסיכולוג ביקש מההורים שלי לצאת החוצה,
הוא שאל אותי על התקופה של הסמים ואני שפכתי את הלב בפניו,
סיפרתי לו גם על עמיר.
הפסיכולוג החליט שאני זקוקה גם לטיפול לבדי וגם עם ההורים שלי,
וההורים שלי כמובן לא התנגדו,
"הטוב ביותר בשבילה" הם אמרו...
אחרי שנה של שיחות עם הפסיכולוג הבנתי שהמוות של עמיר לא היה
ממש באשמתי, משום שיכול מאוד להיות שגם אם אני לא הייתי איתו
הוא היה מעשן וחוצ'מזה הוא כבר היה עמוק מאוד בסמים אז זה היה
קורה לו בכל מקרה מתישהו.
עדיין כעסתי על עצמי.
על זה שהייתי כלכך טיפשה ושלא חשבתי לא לעשות את זה או להפסיק
בזמן שעמיר עוד היה חי, אולי הייתי מצליחה לגרום גם לו לצאת
מזה, מי יודע?!
כיום אני מרצה בבתי ספר לתלמידים כמוני ומספרת להם את הסיפור
שלי, כדי שהם לא יפלו כמוני, או יותר גרוע, כמו עמיר.
אני גם מתנדבת במרפאה לבעלי חיים.
אני נורא אוהבת חיות!
וזה עוזר לי לדעת שאני יכולה לעזור להם ולטפל בהם.
יש לי כלב בבית שאני חולה עליו,
ההורים שלי אימצו לי אותו לפני ששה חודשים,
כשלא הפסקתי לספר להם על כלב שראיתי בצער בעלי חיים ושהוא מזה
מסכן כי אם לא יאמצו אותו ירדימו אותו...
הם החליטו שאני יכולה לאמץ אותו כדי ש"אני אפסיק לשגע אותם" הם
אמרו.... אבל אני מאמינה שגם הם ריחמו עליו.... ראיתי את זה
עליהם...
לכלב קראתי
עמיר...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.