אני יושב בחדר שלה. צופה בה. היא שוכבת על המיטה שלה, ביטנה
כנגד המזרון. גבה מוקשת כך שראשה ניצב לרצפה והיא צופה בי
חזרה. היא לובשת חולצה ירוקה של שינה, את הצוורון היא תמיד
מורידה מחולצות השינה שלה, ספק כי זה לא נוח, ספק כדי להתגרות
בי. הצוורון החתוך בין אם במתכוון ובין אם לא, חושף את שדיה
המסיטים את מבטי כבמעין רפלקס. היא מסדרת את החולצה כלאחר יד
ובכך משאירה את עצמה חשופה בדיוק כמו קודם. את המשחקים האלה
היא משחקת רק כדי להסיח את דעתי מהשיחה. היא הרי יודעת שהמראה
הזה, המבט שלה בעיניי או המגע שלה שולחים אותי מייד לדמיוני.
שם אני אומר לה בהנף יד משחרר, "את מי זה מעניין?", וכובש את
שפתיה בהסתערות חולית חיילים על מחבל בגבול לבנון. באותה נשימה
דמיונית לוקח אותה בזרועתיי, חובק אותה עליי ומשכיח ממנה את
הדמעות שזלגו על לחיה במהלך השיחה. חופן שדיה בידיים רועדות.
אז היא העירה אותי מהחלום המתוק ובמבט תמים מעין כמוהו אומרת
שאני יודע שהיא אוהבת אותי. אז עמדו המילים שפתיי, אך כמוכה
הלם קרב שתקתי. עיניה דמעו שנית וידעתי שהגיע הזמן ללכת. אם
אינני רוצה לשבור את ארשת הפנים האדישה שלי, עליי ללכת, שכן
דמעותיה חורצות חתכים בלחיי. לא היה בי ספק שגעגוע שהתחיל
כשיצאתי מחדרה באומרי "נחשוב, נדבר", יתגבר וידיר שינה מעיני
לילות רבים. כשהגעתי לדלת הבחנתי שבאה אחרי מחדרה. פתחה את דלת
ועמדה במעבר, פער הגבהים בינינו תמיד שעשע אותי אבל עכשיו הוא
עמד כאבן שאין לה הופכין בדרך למה שחשבתי שתהיה נשיקת הפרידה
ממנה. אז לא נשקתי, וידעתי שאהיה שם בעוד כמה ימים מנסה לומר
לה, או לשים סוף לסיוט הזה שאני קורא לו רומן.
עברו שלושה ימים וגם שלושה לילות חסרי שינה, התקשרתי ובשיחה
קצרה ותמציתית סיכמנו שאבוא אליה. הגעתי, היא פתחה את דלת
בלבוש הגון, חסוד אפילו. שערה הבלונדיני ארוך וגלי אסוף ומתוח
כך שכל שערה במקומה. לחות בשערה מרמזת שיצאה לאחרונה ממקלחת
וריחה מאשר זאת. אדישות בקולה ובאשרת פניה מעיקים על השיחה
ואני מתיישב על הספה בסלון. היא מתיישבת לידי אוספת רגלים
קצרות אך מעוצבות לכרית שעליה היא יושבת ופונה עליי אם כל
גופה. אני מוציא מכתב שכתבתי עוד בבית ומגיש לה אותו. עיניה
הכחולות מרצדות על הדף. הלכתי לאיבוד מנסה להכנס אליהן, כי הן
זזות. היא מחפשת את המילים האלה שהיו קשות מידי עבורי אפילו
לכתוב. האיפור המסורטט שלה החל זורם כשהגיע לחתימה ולא מצאה
אפילו שם את המילים שחיפשה. העיפה בי מבט שובר, בעוד היא מנסה
לנגב את הדמעות. נשברתי, התקרבתי אליה. תחילה היא נרתעה, קצת
שונאת אותי כרגע. התקרבתי עוד קצת, ניגבתי את הדמעה העכורה
בעזרת הבוהן. היא השתנקה מעט, לחשתי לה בעדינות כך שרק היא
תשמע, "אני אוהב אותך". ליקקתי את הבוהן המלוחה שלי ונשקתי לה
כאדם מאוהב.